הבלוג של טובי פולק: כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ": http://www.mycontent.co.il/. חושב, עושה ואוהב ספורט. חושב, אוהב ועושה עיתונות. גר בהוד השרון. לשעבר חבר מערכת מעריב. כותב ומגיב גם בקפה ... המשך לקרוא »
שני עיתונים יומיים מגיעים אלי הביתה מדי יום. אחד כלכלי – גלובס; השני גם: הארץ. עיתון גלובס שנוחת בפתח הבית מדי ערב מוגדר כעיתון כלכלי; הארץ, שמגיע השכם בבוקר, הוא כבר כמה שנים טובות בקושי מוסף זעיר ודחוי של העיתון האמיתי עליו הוא רוכב: דה-מארקר (הנה מאמר שכתבתי על זה לפני שנתיים וחצי כמעט).
פעם היו כאן עיתונים שלא נגעו בכלכלה בכלל. מי שעוד זוכר משהו, יתקשה לשחזר נוכחות כלכלית של ממש במעריב של פעם, ידיעות של פעם, בוודאי הארץ של פעם. אפילו לא חדשות של תחילת שנות השמונים. המדורים הכלכליים היו סוג של הכרח יגונה. על עיתוני הבוקר בכלל אין מה לדבר. דבר, על המשמר, למרחב (היה פעם דבר כזה, לא?), העיתונים הלוחמניים של הימין, העיתונים האידיאולוגיים של השמאל – המלה כלכלה היתה כמעט טאבו. כמו במקרה הידוע של הקצינים הפולנים, בעיתונים ההם לא היה נהגו – בוודאי לא מכובד – לדבר על כסף.
חזירות השכר (זו ההגדרה המדויקת; זו לא "חגיגת השכר" – כמו שאוהבים לכתוב בארץ הדה-מארקר) של המוני בכירים כל הרמות, מחרבת את המעט שנשאר מהמארג השביר שעליו יושבת החברה הישראלית. קבוצה מצומצמת יחסית (לכאורה), אבל בפועל עצומה בממדיה – מושכת לכיסיה כמויות מטורפות של כסף. בלי בושה, בלי למצמץ. יו"ר בנק מזרחי-טפחות, יעקב פרי, הסביר היום ש"לבנק יש בעלים פרטיים ולמנכ"לים טובים צריך לשלם". נכון, פרי צודק. למנכ"לים טובים צריך לשלם. מגיע להם. אבל שימו לב: עלות השכר של חמשת הבכירים במזרחי-טפחות עמד בשנה האחרונה על סך של 28 מיליון ₪. עלות שכרו של המנכ"ל, אלי יונס, עמד על כ- 18.6 מיליון ₪. בשנה. בשנה אחת.
למי שלא טוב במספרים, הנה קצת סדר: העלות הממוצעת של שכרו החודשי של מר יונס היתה בשנה האחרונה 1,550,000 ₪. שזה 51,666 ₪ ביום. שזה 2,152 ₪ לשעת עבודה (כולל שעות השינה).
שכרו השנתי של האנליסט הבכיר יובל בן זאב, איש חברת כלל פיננסים, עמד בשנה האחרונה על 8.2 מיליון ₪. כנראה שמגיע לו. הוא מנהל מצליח, ומנהל מצליח צריך לקבל כסף. עלות שכרו החודשי של המנהל המוכשר יובל בן זאב היא 683,333 ₪. ביום הוא עושה לביתו 22,777 ₪. ביום אחד.
סיפור גלעד שליט הוא לא סיפור של חייל שבוי או של חייל חטוף. הוא לא סיפור של צבא, גם לא של מלחמה; של טרור או של ביטחון. סיפור גלעד שליט הוא סיפור פוליטי. אך ורק פוליטי. הוא פוליטי מהיום שבו החל ועד עצם היום הזה ועד בכלל.
סיפור גלעד שליט הוא סיפור פוליטי והוא תמצית סיפורם של הפוליטיקאים הישראלים. הוא סיפור של אומץ לב שאיננו, של פחדנות, של בריחה מאחריות, של עצימת עיניים, של סתימת אוזניים, של פחד ושל חשבון ושל דין וחשבון. סיפור של בריחה מאחריות, של חשבון אישי ושל דין וחשבון פוליטי.
סיפור נולד שליט הוא התזקיק הטהור ביותר של מה שנשאר היום מהחברה הישראלית. של הנרטיב הישראלי המשתקף באישיותם של נבחרי הציבור וממלאי התפקידים מודל שנות האלפיים. האנשים שגרונם רוממות המדינה; שהכבוד הלאומי בפיהם, שזקיפות הקומה במותניהם, של הזקפה הקולקטיבית בחזית מכנסיהם. נבחרי הציבור הם הדבר הרחוק ביותר שניתן לשער מדוגמה של אומץ לב אישי ואומץ לב ציבורי. הם לא מתביישים לדרוש אומץ לב מכולם – חוץ מאשר מעצמם. הם פולטים ומדקלמים הבלים חסרי כיסוי ונטולי בסיס על דוגמה אישית, על אינטרסים לאומיים, על ביטחון המדינה, על זהו זה ולא אחרת – ושום דבר מכל אלה לא מחילים על עצמם.
לפעמים בא לך לתפוס בצווארון את המשיחים החדשים ולהגיד להם: היי, רגע. קצת יותר לאט. גם העולם הישן – זאת אומרת, זה של לפני שעתיים-שלוש – הוא עדיין די חדש בשביל רוב רובה של האוכלוסייה. וכשאנחנו אומרים אוכלוסייה, חשוב לזכור שגם אם המספרים מאוד מרשימים – עדיין מדובר על העולם המערבי העשיר והשבע. ובסך הכל, מדובר באחוז מזערי מכלל אוכלוסיית העולם. אבל גם בעולם הטוב והמוכר שלנו, העולם שבו אנחנו יכולים לסמוך על זה שיהיה לנו מה לאכול ומה לשתות גם מחר בבוקר, לא צריך להרוג כל-כך מהר את עולם האתמול. אל תהרגו את השליח, גם אם הוא מאחר בכמה דקות.
קל מאוד לקבוע היום שכל עולם התוכן, השיווק, המכירות, ההיכרויות וכל השאר – עבר לרשתות החברתיות. קל ופופולארי להכריז על מותו של אתר האינטרנט, בדיוק כפי שמכריזים כאן כבר כמה שנים על מותו של העיתון המודפס, בדיוק כמו שהכריזו על חיסולו של הרדיו שניגף בפני הטלוויזיה וכן הלאה. מי לא מכיר את האבולוציה האכזרית של תקשורת ההמונים.
עיתון מעריב לא יפסיק להופיע בימים הקרובים, למרות שהשמועות על סגירותו כבר רצות בארץ כמה חודשים טובים. הוא ייצא לאור גם בשבועות והחודשים הקרובים. אולי אפילו בכמה השנים הקרובות. לעופר נמרודי והכשרת היישוב יש כיסים די עמוקים בשביל להחזיק את מעריב בחיים, וכניסתו לעיתון של המשקיע החדש, זכי רכיב – בסכום שנראה פשוט מגוחך ביחס להערכות השווי של העיתון שהתבצעו בעבר הלא רחוק – תיתן לחברים מקרליבך 2 עוד קצת אוויר לנשימה. לא אוויר צח, לא אוויר הרים, בטח לא אוויר פסגות. אבל גם אוויר סמיך ומעופש זה משהו. ואגב הערכות שווי, תזכורת: שלדון אדלסון עצמו בחן לפני קצת יותר משנתיים את האפשרות להשקיע במעריב, והמו"מ מולו התפוצץ אחרי שהשניים – נמרודי ואדלסון – לא הצליחו להסכים על מחיר גבוה פי כמה מזה שמכניס עכשיו רכיב. עוד החמצה היסטורית של האיש שמתעקש להפסיד עוד ועוד מיליונים.
עופר נמרודי, שהצליח להעלות את מעריב על פסים מבטיחים כאשר נכנס לעולם המו"לות בסערה לפני כמעט 18 שנים, ידע להפוך אותו לעיתון צבעוני ורלוונטי. ולמשך כמה שנים ורודות אפילו נראה היה שיש לו מה למכור מול התחרות ההיסטורית מול אימפריית ידיעות אחרונות של משפחת מוזס. אבל הזמנים השתנו, המזומנים נשרפו, שוק התקשורת יצא מדעתו, כל המודלים השתבשו, הניהול השערורייתי עשה את שלו ואז גם הגיע המשבר הכלכלי הגדול.
אבל מה כל אלה לעומת הטלטלה שהעיתונות המודפסת עוברת בשנתיים באחרונות. מהפכת ישראל היום. ההפיכה האלימה של שלדון אדלסון. היסטורית, העיתונות הישראלית, הארצישראלית, תמיד היתה רוויה בפוליטיקה, ביצרים, באהבות ושנאות. העיתונים הפוליטיים, שנוסדו עוד בטרם נוסדה המדינה, עסקו במרץ רב באידיאולוגיה, במפלגתיות, בדת מכל הסוגים, בהתיישבות, בסוציאליזם, בקומוניזם, בעבודה וסעד ורווחה, באחוות עמים, בשנאת עמים, במלחמות ובמה שהיה ביניהן. מעריב עצמו נולד מתוך ידיעות אחרונות במהלך הגדול של הבגידה והעריקה, וידיעות עצמו צמח וגדל לממדים המפלצתיים שלו על אדי הדלק של נקמת המשפחה הנבגדת, משפחת מוזס והסתעפויותיה השונות.
הזכירו את שמי בטלוויזיה. מה אתם יודעים. לא חשוב איפה ולא כל-כך משנה ההקשר. טוב, אם אתם מתעקשים, אז זה היה בתוכנית ערוץ 2 כלשהי עם לינוי בר-גפן, עיתונאית מצוינת ורהוטה, שמשום מה משחיתה את זמנה על תוכניות מיותרות שבהן היא מצטטת כל מיני דברים שמתפרסמים ברשת; כמו פוסטים והמגיבים עליהם, וגם – רחמנא לצלן – טוקבקיסטים ומבחר אמרות השפר שלהם. במקרה דנן טיפלה לינוי במבחר סקירות וביקורות על הופעתו של שלום חנוך, ובין השאר ציטטה את הפוסט שלי שדן בעניין. האמת היא שלא שמעתי את זה בעצמי. סיפרו לי. שיהיה.
אבל אז עלה בדעתי שוב העניין הזה: הטלוויזיה. מה יש בה שכולם רוצים להיות בה. מה יש בדבר הזה, שנקרא טלוויזיה, שאם אתה לא שם – אתה בפירוש לא קיים. ואולי כך רוצה הטלוויזיה שנחשוב. האם אכן כך?
עיתוני סוף השבוע האחרון מיקמו את יאיר לפיד במרכז התמונה הפוליטית העתידית. ככה, מתוך הכלום, יש לנו תנועה פוליטית חדשה בראשות לפיד. לפיד החדש, כמובן. מאיפה זה צץ פתאום? מי החליט שבבחירות הקרובות יהיו לנו ליכוד ועבודה, קדימה וליברמן , ש"ס ואגודה – וגם לפיד? מהיכן הגיעה הבשורה?
אפשר להסיר את מעטה התמימות. אני בעסק הזה מספיק שנים ומכיר היטב את הטכניקה. לפיד הפוליטי עולה ופורח – כי יאיר לפיד העיתונאי, יאיר לפיד הפיגורה התקשורתית, יאיר לפיד של ערוץ 2 וידיעות אחרונות וספרי המתח והביוגרפיות ופרשנות התנ"ך – החליט להכניס את אצבעותיו למים ולבדוק כמה הם חמים.
כאשר אנשים כאלה שוקלים את דרכם בעולם הציבורי, הם משליכים חכות, פורשים רשת, מפזרים פיתיונות, מזמינים סקרים, מקיימים שיחות רקע, עורכים פגישות לא מחייבות, מטפטפים מידע – אבל לא באמת מתחייבים על כלום. בין השאר, הטפטוף הזה כולל גם ניים דרופינג מתוחכם של כל מיני סלבריטאים מטעם עצמם או מטעמו של המדליף, כמו קצינים בכירים לשעבר, פרופסורים של ההווה, דמויות פוליטיות שהיו ופרשו ומדגדג להם לחזור, אמנים, אנשי רוח. שמות מכל הבא ליד. זורקים כל מיני דברים באוויר, ומחכים לראות מה יידבק ומי יתפוס.
שום דבר אינו מקרי במסע הזה. הוא מתוכנן, מאורגן ומתוזמר היטב. כך גם המחאה של הפוליטיקאים המכהנים ודרישתם לחקיקת חוק לפיד – שכותרתו צינון לתקופה נתונה (נניח, שנה) של עיתונאים לפני שהם קופצים מחלון הראווה של התקשורת לכורסה המהוהה של הכנסת. האזרח (העיתונאי) לפיד רואה את הפאניקה שלהם ומחכך ידיו בהנאה. עבודה מעולה הם עושים עבורו. הם מפחדים – הוא מה זה נהנה.
אני איש שכותב. על בסיס די קבוע. קודם כל לעצמי, אחר-כך לאלה שמוכנים להשחית כמה דקות על קריאתי. ולא להאמין, יש כמה וכמה שקוראים, שמוכנים להגיב, להשתתף, להתווכח, להחמיא, להשמיץ. מבחינתי, כל אחד שקורא אותי – מפליא אותי. אני אסיר תודה על כל אחד כזה. באמת.
פעם זה לא היה ככה. פעם כתבתי בכלי תקשורת, בכל מיני כלי תקשורת. עיתון נוער, מגזינים, מקומונים וכמובן גם עיתון כלל-ארצי גדול. מי שקנה את העיתון (או קיבל אותו, או נחשף אליו) – קיבל אותי במין עסקת חבילה. הייתי כותב אחד מיני רבים מאוד. עיתון הוא חבילה גדולה מאוד של תכנים, של כותבים – החל בכותרת הראשית וכלה באחרונת המודעות. והקורא בוחר היכן מתאים לו לעצור ולבלות כמה דקות, בקריאה, בסקירה או בבהייה.
העניין הוא שכאשר אתה כותב בעיתון, אתה רוכב על הפלטפורמה של העיתון. מי שמביא אותך לעיניו של הקורא שלך הוא מותג ארצי רב-עוצמה, מותג עם היסטוריה ויוקרה וקילומטראז' אדיר; עם נאמנות בלתי מסויגת של מאות אלפי לקוחות משלמים; עם מערכת שיווק והפצה; עם בעלים ומו"ל ועורכים ומנהלים. אתה בורג במערכת גדולה ומשומנת. בסך הכל בורג. אבל בתור בורג, גם אם בורג זעיר – אתה חלק ממערכת ההינע של המכונה הגדולה. בורג במכונה משומנת. הקורא מקבל אותך בתוך החבילה. אם תהיה מספיק טוב, אם לא תבייש את שמך ושמו של העיתון – יהיו מספיק קוראים שיעצרו בעמוד (או בטור) שלך. בעיקר כי לעיתון עצמו יש הרבה לקוחות. כמעט לקוחות שבויים.
מדינת ישראל אוהבת לחשוב על עצמה שהיא מדינה דמוקרטית. פתוחה. נאורה. שהיא מדינה שיש בה פתיחות, עיתונות חופשית, מידע חופשי. מדינה שבה כל אחד יודע הכל, על הכל וכל הזמן. אבל בפועל – ישראל היא מדינה שבה הציבור יודע מעט מאוד על הדברים שמאוד צריכים לעניין אותו. על דברים הקשורים בכסף שלו, בביטחון האישי שלו, בעתיד הסוציאלי שלו, בפנסיה שלו, בוודאות חייו. תחשבו על תחום כלשהו – תחפרו מעט, תשאלו כמה שאלות בסיסיות – ותגלו שאין לכם מושג. אבל כלום.
כל מערכות חיינו כאן מתנהלות כאילו היו סודות הגרעין של המדינה. כולל סודות הגרעין, כמובן. אין לנו מושג כיצד מתקבלות כאן ההחלטות המהותיות ביותר על חיינו. מי אחראי על מחדל המחסור במים והיעדר ההשקעות בהתפלה? מי אשם בתשתית האיומה של הכבישים? כיצד מחליטים כאן – ועל איזה בסיס – על השקעות בתשתית של תחבורה ציבורית? סלילת כבישים חדשים? רכבת? רכבת תחתית? נתב"ג?
אנחנו חיים לכאורה במדינה דמוקרטית שבה יש לנו זכות, לכל אחד יש זכות, לדעת הכל. אוקיי, נניח שנסכים על מגבלות סבירות של ביטחון, צנעת הפרט וגבולות המשפט. אבל מעבר לכך – מותר לנו לדעת הכל. סליחה: חובתנו לדעת הכל. אבל על החובה הזאת שלנו איש אינו מגן, לאף אחד לא אכפת יותר מדי ואיש (כמעט) אינו דורש לדעת. אנחנו חיים בבועה של דיסאינפורמציה, ניזונים מהמזון המעובד שמוקדי הכוח מאכילים אותנו, מורעלים מהגזים הממסטלים שאופפים כל הודעה לעיתונות, כל כותרת בעיתון, כל אייטם בטלוויזיה, כל מסיבת עיתונאים, כל אירוע השקה – ומשוכנעים שהריח שבו אנחנו חשים מקורו בבושם חדש שהושק. אבל לא, זה לא ריח ניחוח – זה סירחון שמקורו בריקבון.
יש משהו מתעתע ברשת. פעם אמרו על אמריקה שהיא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (ועל ישראל שהיא ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות). אז בפראזה דומה, אפשר להגיד שהאינטרנט הוא זירת השיווק, המסחר, העשייה והפרנסה הבלתי מוגבלת. אבל כאמור, יש בהגדרה הזאת משהו מתעתע: כי רשת האינטרנט היא אכן חלון ההזדמנויות האולטימטיבי. לכאורה, מדובר במקום שבו אפשר להגשים כל חלום. החלל שבו הכל אפשרי. שדרכו אתה יכול להגיד הכל, לשמוע הכל, להגיע לכל מקום ולכל איש, להמציא המצאות, להגיע ללקוחות, לקנות ולמכור, לשווק ולקדם, לפרסם ולפמפם.
אבל כמו כל פנטזיה, גם האגדה הזו היא רק אגדה. כמה פעמים שמעתם בשנים האחרונות ממישהו, מישהי, מישהם – שהוא/היא/הם עוסק/ת/ים ב"שיווק רשתי"? כמה פעמים נתקלתם באתרים, במיילים, ברשתות החברתיות, בסלולר – בכאלה שמנסים לגייס המוני גולשים להיות שותפים במיזמי מכירה/קידום/שיווק באמצעות האינטרנט? כמה פעמים יצא לכם לשמוע על ההוא שמביא הביתה עשרות אלפי שקלים מפעילות עלומה מול המחשב? ועל ההיא שהצליחה לגייס מיליונים למיזמים שהיו או לא היו, או רק משל היו, באמצעות לפטופ מקרטע בשולחן הפינתי בבית הקפה השכונתי?
