הבלוג של טובי פולק: כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ": http://www.mycontent.co.il/. חושב, עושה ואוהב ספורט. חושב, אוהב ועושה עיתונות. גר בהוד השרון. לשעבר חבר מערכת מעריב. כותב ומגיב גם בקפה ... המשך לקרוא »
מומחי המדיה החברתית מנסים לשכנע אותנו שאפשר להיוולד, לחיות וגם למות בלי לצאת מהפייסבוק. מספרים לנו שכולם חיים שם בהרמוניה: יצרנים, משווקים, נותני שירותים, ספקים ולקוחות. מפמפמים לנו ללא הרף שרק אם נחפש מספיק, נעשה את הדברים נכון, נדע לספר את הסיפור ולהעביר אותו – נראה את האור. סליחה, את הכסף. וואלה?
חתיכת כאב ראש הפייסבוק הזה. בעיקר כשצריך להוציא ממנו משהו מעבר לאגו, מונה החברים והלייקים, החנופה לרגע, הדיאלוג השנון והסיפוק הממכר כשאתה מגלה שיש מי שקורא אותך וגם מתייחס להבלים שלך.
רומזים שיש שיווק אחר, אמר המשורר (לא, לא יונה וולך. גם אם היתה חיה, היא לא היתה מבלה איתנו כאן). רומזים לנו שאפשר לעשות הכל כאן. בחדר הסגור. במתחם החברים הזה. רומזים שהחברים יביאו את החבר'ה, שחבר יביא מאה חברים אחרים, שהכל ויראלי. רומזים לנו שיש כאן פירמידה חוקית למהדרין. רומזים לנו שהכל היום עובד ברשתות החברתיות. שהכל פייסבוק.
אז רומזים. גם רמזו לנו שיש סקס אחר.
אם יש שיווק אחר, הביאוהו לכאן ונדעהו נדבר גלויות, יש או אין. שכבר אנחנו עייפים מאוד.
אומרים לנו שיש שיווק אחר ולא צריך לצאת מגבולות ארבע הקירות האלה. קירות הפייסבוק. אומרים לנו שכולם כאן – הושט היד וגע בם.
ב- 11 השנים האחרונות אני לא בדיוק עובד במקצוע שהוא המקצוע שלי. אני עוסק בו לא מעט, אפילו הרבה יותר משעשיתי בעשרים השנים שלפני כן – אבל אני לא מקבל משכורת מכלי תקשורת בשביל לעשות את מה שאני עושה.
וככה, בלי להתכוון, הימים האחרונים החזירו אותי כמה שנים טובות לאחור. לא רגשות אשמה, לא בקשות סליחה מזויפות, לא חשבון ולא נפש. לא מאמין בקשקושים האלה. ובכל זאת, חזרתי וחשבתי – ולא בפעם הראשונה – על המקצוע שבחרתי לעצמי לפני שלושים שנים כמעט. ואולי זה היה המקצוע שבחר בי. והמחשבות מגלגלות אותי לתהייה מה הביא לכך שכבר יותר מעשור אני מתפרנס ליד המקצוע שלי, ולא ממנו. נכון, אני עוסק הרבה מאוד בכתיבה, אבל אף אחד לא משלם לי על כתיבתי. הכתיבה שלי מגיעה ללא מעט אנשים, אבל ממקום די שולי ורחוק ממרכז הבמה התקשורתית. והאמת היא שזה מכעיס. גם אותי, אבל יותר מזה את סביבתי.
כשאני מביט לאחור אל ראשית ימי בעיתונות הישראלית – אני מנסה לשחזר את החלומות שהיו לי אז, לחזור אל השאיפות המקצועיות, לנסות להבין את האנרגיות שהיו ואינן עוד. אז, עוד לפני שנכנסתי והתחלתי להסתובב במסדרונות העמוסים של מערכות העיתונים, עוד היתה לי הפנטזיה ההיא, הרומנטית, על העיתונאי של פעם. העיתונאי שחוקר ובודק, העיתונאי שמחובר לצינורות ומקורות המידע, האיש שיודע הכל. רציתי להיות האיש שידע יותר מדי. האיש שכותב פחות ממה שהוא יודע – ויודע הרבה יותר ממה שהוא כותב.
די מהר החלומות הרומנטיים נהפכים לשגרה מיוזעת, ספוגה בעשן סיגריות, מתפוגגת לתוך האפרוריות והקטנוניות של האנשים. זו של הכותבים כמו גם זו של מושאי כתיבתם. כל-כך מהר זה נהפך ללא מעניין. למשעמם. לפתטי. לעלוב.
במבט מרחוק, אנשים נראים גבוהים וגדולים מכפי שהם באמת. מקרוב הם נעשים קטנים מאוד. הפער הזה ניכר היטב בעיתונות הספורט שבה התחלתי את עבודתי העיתונאית. לפעמים ככל שהספורטאים גדולים יותר מרחוק – ככה הם קטנים מאוד כשמכירים אותם מקרוב. ואצל פוליטיקאים המצב גרוע הרבה יותר. בעיקר כי אצלם הזיוף הוא כורח. אם ספורטאי יכול להסתתר מאחורי כישרונו והישגיו, הרי שהפוליטיקאי בשביל להיבחר, בשביל להתמנות, בשביל להיות, חייב לזייף, לבלף ולשקר. גם אם זה לא תמיד באזור השחור, הפלילי – זה בטח יושב היטב בשטח האפור.
אין כמו השבוע התקשורתי האחרון להדגים את הפתטיות של העיתונות הישראלית. וזה לא רק עיתונים מודפסים – זה המדיה כולה. עיתונים ורדיו, טלוויזיה ואינטרנט, חדשות ואקטואליה, רכילות ותחקיר. בשבועות כאלה, שבועות של קיץ, של אחרי מונדיאל ובלי אולימפיאדה, קיץ בלי מלחמה (בינתיים) ובלי פיגועים, קיץ חם מהרגיל (כל קיץ הוא חם מהרגיל בעונה), בלי נופשונים בטורקיה ובלי אופציית חופש אמיתית למי שילדיו עברו את שנתם ה- 12 – מה שנשאר לנו זה דם, ערוב ומכת בכורות. ורצוי בכותרות ענק.
בדיוק באמצע קיץ כזה הגיע השבועות האחרונים, בשביל להראות לנו איך זה נראה כאשר אירועים חריגים נופלים על מערכות עיתונים הלומי חום של קיץ אינדיאני. סליחה, ישראלי. כי התקשורת הישראלית לא בנויה לשגרה. עיסוק יומיומי בשגרת פוליטיקה, אמנות, תרבות, מוזיקה, אוכל, יין, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה – לא מעניין. לא סקסי. אולי גם לא ממש מוכר. התקשורת הישראלית צמאה לדם – ורק מחכה שייפול לה ליד איזה אירוע שחורג מעט מהשגרה. וכשזה מגיע, אוהו. הכל מתפרץ.
אם משהו הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז, צף כמו ברווז ושמנוני כמו ברווז – כנראה שמדובר בברווז. ואם עיתונאי מדבר כמו פוליטיקאי, נראה כמו פוליטיקאי, לא אומר כלום כמו פוליטיקאי, לא טורח לאשר שהוא פוליטיקאי וגם לא מוכן להכחיש שהוא הולך להיות פוליטיקאי – הוא פוליטיקאי.
יאיר לפיד לא ממציא כלום. הוא כמובן המציא את יאיר לפיד (בעצם, טומי לפיד המציא את יאיר לפיד, אבל זה לדיון אחר). הוא פשוט עושה את הדבר שרבים מאיתנו היו רוצים להיות ורוצים לעשות. הוא נראה היטב, הוא מוקפד, הוא רהוט, הוא עשיר, הוא מקושר, הוא בטלוויזיה של המדינה, הוא בעיתון של המדינה, הוא פירסם את הבנק של המדינה, הוא מפורסם. אישיות. אני מכיר הרבה נשים שהיו רוצים להיות יאיר לפיד. ובעצם, הרבה אנשים היו מאוד רוצים להיות האימג', המותג, ששמו יאיר לפיד.
שבוע דרמטי, מטלטל, מטריד מאוד, עבר ועדיין עובר על כוחותינו. מילא לוחמי השייטת – הם חזקים, הם גיבורים, הם גברים, הם יתגברו; מילא ביבי/ ברק/ איווט/ ישי/ אשכנזי/ צ'ייני – ממילא לא אכפת להם מכלום; מילא זועבי/ אנסטסיה/ פלסנר/ זחאלקה/ שאמה – הם בסך-הכל אתנחתא קומית, בידור זול להמונים.
שבוע קשה עד אנוש עבר על כוחותינו שלנו. על העיתונאים. על העיתונות. על הכתבים הצבאיים, הפרשנים לענייני ביטחון, הכתבים המדיניים, הפרשנים הפוליטיים, כותבי הטורים, השדרנים, הכוכבים באולפן וגם חיות השטח. איזה שבוע נוראי. מצד אחד – אירוע ביזארי שלא ממש ניתן לסיקור. בלתי אפשרי לביאור. איום ונורא כשפורטים אותו לפרטיו ולפרוטותיו; מצד שני – האידיוט הוא שלנו. הוא אנחנו.
מה עושים עם כזאת אווילות? מה עושים עם כל-כך הרבה טיפשות? למשל, מה יעשה הכתב הצבאי, או הפרשן הצבאי, שעומד – כמו כולנו – שומע ורואה את הקולות ולא מאמין למה שהוא רואה. רואה את החיילים הכי מובחרים של הצבא הכי מובחר שנשלחים על-ידי המנהיגים הכי מובחרים, למשימה הכי מופרכת שאפשר להעלות על הדעת. מה יעשה אחד כמו, נניח, רוני דניאל. ברור בעליל שהוא רותח. שהוא מתפוצץ. הכתב הצבאי הוותיק, האיש שראה הכל, הפרשן שיודע על צבא יותר משהצבא יודע על עצמו, שהוא דובר צה"ל יותר מכל דוברי צה"ל ביחד, שהוא יותר מג"ד ויותר מח"ט מכל המח"טים והמג"דים – צריך לסקר ולהסביר אירוע שאי-אפשר להסביר, אי-אפשר להבין ובוודאי שאי-אפשר לסקר כמו סתם מלחמה נחמדה.
בשבועות האחרונים התפתח אצלי מותנה: הכל אצלי נעצר כאשר ברוך קרא עולה לשידור. נכון, בדרך-כלל הסאונד נדפק לו כאשר הוא מנסה לבשר על איזה עצור חדש ו/או הארכת מעצר נוספת מבית המשפט בראשון-לציון (רגע, מה פתאום רישון? איך זה שמוקד החקירות עבר פתאום דירה לעיר הרהיטים והשינה? מישהו בדק למה דווקא שם?) אבל זה מוסיף לחן הכללי של הדיווחים. משעשע גם הדיליי בסאונד בין גבעתיים לרישון – כולה קילומטרים ספורים בקו אווירי – כמו בימים ההם, של הלוויין המיתולוגי של הערוץ הראשון בעמק האלה. איך זה שעוד לא מצאו דרך פשוטה להתגבר על העברת סאונד וביטול פער הזמנים המביך הזה? מילא בשידורים מהחלל, אבל בגוש דן?
הפרשה הפלילית-משפטית הנוכחית מסדרת לכמה כתבים ופרשנים כמות בלתי סבירה של דקות שידור וחשיפה. המילים "הולילנד", "זכויות בנייה", "אחוזי-בנייה", "היטל השבחה", "שוחד", "העברות כספים", "עד מדינה", "שולה זקן", "א"א" וצו איסור פרסום מתגלגלות על לשונות המדווחים כמו היו סוכריות M&M. וכמה שהדיווחים ממכרים: ישיבות מועצת העיר, פגישות בסתר, כינוסים של ועדות תכנון, מינויים והדחות, כסף מזומן ותשלומים בצ'קים עצמיים, ניכיון צ'קים אצל חלפנים ומתנות קטנות ועטים יוקרתיים וסיגרים נדירים (או להיפך), מאעכרים חובשי כיפה ממתיקים סוד, פקידים חובבי פינוקים מתעשרים בן לילה, מנהלים מוניציפאליים עולים לגדולה, נבחרי ציבור, בעלי קרקעות, קבלנים, מהנדסי עיר… סדום ועמורה ממש.
גילוי נאות (מאוד): את דרכי בעולם הכתיבה והעריכה העיתונאית התחלתי בספורט. במדורי הספורט. בכתיבת ספורט, בעריכת ספורט. עבדתי במדורי הספורט, נתתי כותרות של מדורי הספורט, ראיינתי ספורטאים ומאמנים, סיקרתי משחקים, כתבתי טורים, התעסקתי עם סטטיסטיקות. הם שיחקו משבת לשבת ואנחנו נתנו להם את הלב ואת הנשמה.
זה לא היה מקרי וזה לא מאולץ. אני איש של ספורט, לא פחות (ואולי יותר) משאני איש של חדשות ואקטואליה. אני עוסק בספורט, אני צופה בספורט, אני אוהב ספורט. בצעירותי שיחקתי כדורסל וטניס, טניס-שולחן וכדורעף – וגם היום אני עוסק בספורט פעיל באופן קבוע. מדי יום כמעט. וגם צופה במבחר ענפים שמעניינים אותי. לצערי הרב, כדורגל וכדורסל ישראלים כבר לא.
רבים מראשי ובכירי העיתונות ארץ התחילו בספורט (דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, נוני מוזס, איתן עמית, יעקב ארז, בן כספית, עפר שלח, משה גורלי ועוד טובים רבים מאוד. זו היתה הדרך הקלה ואולי היחידה כמעט להיכנס לעולם העיתונות; קל להיכנס דרך החלון הזה ומאוד נוח להתקדם ממנו לכל כיוון. נכון שכמעט כל מי שמכיר אותי (חברות וחברים, נשים וגברים, משפחה וקרובים) אמר לי בשנים ההם: "עיתונות ספורט? זה לא רציני… מתי תעבור להתעסק בעיתונות ממש?" אז אחרי כמה שנים באמת עברתי (כמו רבים מהשמות שהוזכרו כאן); לחדשות, לאקטואליה, לעריכה, לניהול. נהייתי רציני, אתם יודעים. אבל הספורט ועיתונות הספורט מעולם לא יצאו לי ממחזור הדם.
הכתיבה העיתונאית עוברת אבולוציה מרתקת. המעבר של רפורטרים, כותבים ועורכים בין אמצעי המדיה השונים היתה מאז ומעולם נושא שנוי במחלקות. מהמקומון לעיתון הארצי, מעמודי החדשות למוסף השבועי, מכתיבה לסקירה, מתיאור להבעת דעה, מטור אישי למאמר המערכת, מהרדיו לטלוויזיה, מהעיתון לטלוויזיה, מהטלוויזיה המקומית לארצית, מהכבלים ללוויין, מערוצי הנישה לברוד-קסט, מחדר החדשות לאולפן פופוליטיקה.
ועכשיו המעבר לרשת, ובתוך הרשת לרשת האישית, ומהאתרים לווב 2.0 (או כמה שזה היום), לפייסבוק, לטוויטר ולמה שעוד לא נולד. מכיוון שבעיתונאים מקצועיים עסקינן הפעם, נניח כרגע לכותבים האינטואיטיביים, למשוררים המיוסרים ולכותבים מהבטן, לכותבי השירים והסיפורים למגירה, לגרפומנים למיניהם. כבודם במקומם, אבל בפעם אחרת. הפעם אני מנסה לגעת בי ובבני מיני: באותם אנשים שבמשך כך וכך שנים עסקו לפרנסתם בכתיבה ובעריכה ובשאר מקצועות העיתונות. ופרנסתם נגדעה.
רשת שהיא גם רשת הצלה
הרשת היא רשת ההצלה שלנו. של אנשי האמצע, של דור הביניים, של אלה שהתחילו בדפוס עופרת ו"בלט" ("סדר צילום"), במכונות כתיבה, במחשבי ה"קומודור" ובמעבד תמלילים מדגם א"ב. אנחנו, שחוגגים 45 עד 55 (גם כן חגיגה) עדיין מרגישים מספיק צעירים, מוכשרים ומיומנים במקצוע היחיד שאותו למדנו והכרנו. אלא שהעולם שהיה כל עולמנו הפנה אלינו עורף. והרשת, בגרסתה העכשווית, כמו נולדה בשבילנו.
המערכת, אכזרית ולא סבלנית, פולטת אותנו החוצה ביריקה. הדוגמה הבוטה, הבולטת והאכזרית להפניית העורף המוסדית לטובי בניה (וכותביה) היא כמובן רון מיברג. הוא נע ונד ונדד בין העיתונים השונים, כתב לבד וכתב בזוגות, כתב על אוכל ועל תרבות ועל מוזיקה ועל קולנוע ועל פוליטיקה – ומדי כמה שנים מצא את עצמו בחוץ. הוא ניסה לחזור, התקבל לרגע, נזרק ונבעט שוב ושוב – עד שהבין בדרך הקשה את האמת שממנה הוא ניסה להימלט לאורך הפרק האחרון בקריירה שלו ככותב שכיר: אין דבר פתטי יותר מעיתונאי מזדקן (זכויות היוצרים לעמוס אילון ז"ל).
אנחנו הרי מרגישים שאנחנו במיטב שנותינו ובשיא היצירתיות שלנו; אנחנו משוכנעים במקצועיות ובאינטגריטי שלנו; מתברכים בניסיון עתיר השנים שלנו; מכירים בערך עצמנו ובני מיננו (מישהו יכול לנקוב בשמות של חמישה כותבים עיתונאיים ברמה של מיברג? שלושה? שניים?). אבל אין עוד מו"לים שישלמו לנו משכורת. עצוב, טרגי, מדכא, לא הוגן. אבל זה מה שיש. ולבסוף גם מיברג הכיר במציאות באיחור מאוד לא אופנתי, ופתח אתר-בלוגייה משלו – "אחר". שם בהחלט הולם.
בעיניים עצומות לרווחה, בטיפשות משוועת, בחוסר אכפתיות שערורייתי, באטימות לב ובחוסר מוחלט של כישרון – משמידה המדינה את מיטב הכוחות שלה. שרי הממשלה, האוצר, הביטחון, משרדי התעשייה, התעסוקה, המדע, החינוך, הבריאות – מה שתרצו – הורגים את כוח העבודה המסור ביותר, היציב ביותר, המקצועי ביותר, בשוק העבודה. מה שוק עבודה, איזה עבודה מה עבודה. שוק האבטלה, הבטלה, הייאוש והחידלון.
ולא רק הממשלה, לא רק המגזר הציבורי. גם המגזר הפרטי שותף בחגיגה העגומה הזאת. זה התחיל בתקשורת, ואולי בהיי-טק. לא ברור מי מהם התחיל בטרנד הפושע זה, אבל לפני עשר, חמש-עשרה, אולי עשרים שנה – הוחלט כאן, בלי שבאמת התקבלה על כך החלטה במקום כלשהו, שאנשים בארץ הזאת לא שווים דבר אחרי גיל 40. אבל זה היה אז – היום גם 35 זה קשיש, ובמקצועות מסוימים – עיתונות? – אפילו גיל כמו 30 ו- 25 שווה פנסיה.
