הבלוג של טובי פולק: כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ": http://www.mycontent.co.il/. חושב, עושה ואוהב ספורט. חושב, אוהב ועושה עיתונות. גר בהוד השרון. לשעבר חבר מערכת מעריב. כותב ומגיב גם בקפה ... המשך לקרוא »
כמו רבים וטובים מבינינו - כן, גם נשים; די הרבה נשים - חיי בשבועיים ומשהו האחרונים סבבו בין השעות 17.00 ל- 21.30, בין אפיקי ה- HD של הערוץ הראשון (511) וזה של ערוץ הספורט (555). בין דרום-אפריקה לגאנה, בין הולנד לגרמניה, בין אורוגוואי לפרגוואי. החיבור ביני לשידורי ספורט היא נכות ידועה ומתועדת היטב, נכות ודפיקות שאני גאה בה. זה מה שאני, זה מי שאני. בדיוק כמו רבבות כאן ומאות מיליונים, אם לא מיליארדים, בכל פינה בעולם.
אבל טור זה לא נולד בשביל לעסוק דווקא בספורט. כבודו במקומו והוא עוד יקבל את פינתו. טור זה נועד לעשות קצת כבוד ולהציע כמה תובנות על הערוץ הממלכתי. הערוץ הראשון. שק החבטות של התקשורת הישראלית, הערוץ המיושן, המאובן, זה שחוטף הכי הרבה דווקא מיוצאי חלציו הממורמרים, אלה שגדלו שם ויצאו משם ולא מחמיצים שום הזדמנות לחבוט בו בהנאה גלויה ויצר נקמה בלתי מוסתר.
השבוע מלאו 4 שנים לשבייתו של החייל גלעד שליט. 4 שנים זה הרבה מאוד זמן. בדיוק המרחק ממונדיאל למונדיאל, עם מלחמה וחצי באמצע. הרף-עין בחיים של מרביתנו - נצח בחייו של השבוי ובני משפחתו. אז מה עושים עם החייל השבוי? מה עושים או לא עושים בשביל לשחרר אותו משביו? ובואו נניח לרגע לקלישאות בנוסח "הילד של כולנו". הוא חייל והוא בשבי. סיפור עגום, סיפור נורא לחייל הצעיר ולמשפחתו - אבל סיפור שקורה די הרבה במדינות שחיות מלחמות.
אי-אפשר לנצח את הרגש. אי-אפשר לברוח מקלישאות בכל מה שקשור בגלעד שליט, שביו, משפחתו. אי-אפשר לסלוח לממשלות ישראל על האימפוטנציה המוחלטת, על היעדר היכולת להחליט. לכאן או לשם - אבל להחליט, לכל הרוחות. בעיקר אי-אפשר לנצח בוויכוח האינסופי, האמוציונאלי, הכואב - נכון או לא נכון לשלם את המחיר הנדרש לשחרורו של החייל משביו.
לפעמים בא לך לתפוס בצווארון את המשיחים החדשים ולהגיד להם: היי, רגע. קצת יותר לאט. גם העולם הישן - זאת אומרת, זה של לפני שעתיים-שלוש - הוא עדיין די חדש בשביל רוב רובה של האוכלוסייה. וכשאנחנו אומרים אוכלוסייה, חשוב לזכור שגם אם המספרים מאוד מרשימים - עדיין מדובר על העולם המערבי העשיר והשבע. ובסך הכל, מדובר באחוז מזערי מכלל אוכלוסיית העולם. אבל גם בעולם הטוב והמוכר שלנו, העולם שבו אנחנו יכולים לסמוך על זה שיהיה לנו מה לאכול ומה לשתות גם מחר בבוקר, לא צריך להרוג כל-כך מהר את עולם האתמול. אל תהרגו את השליח, גם אם הוא מאחר בכמה דקות.
קל מאוד לקבוע היום שכל עולם התוכן, השיווק, המכירות, ההיכרויות וכל השאר - עבר לרשתות החברתיות. קל ופופולארי להכריז על מותו של אתר האינטרנט, בדיוק כפי שמכריזים כאן כבר כמה שנים על מותו של העיתון המודפס, בדיוק כמו שהכריזו על חיסולו של הרדיו שניגף בפני הטלוויזיה וכן הלאה. מי לא מכיר את האבולוציה האכזרית של תקשורת ההמונים.
אני איש שכותב. על בסיס די קבוע. קודם כל לעצמי, אחר-כך לאלה שמוכנים להשחית כמה דקות על קריאתי. ולא להאמין, יש כמה וכמה שקוראים, שמוכנים להגיב, להשתתף, להתווכח, להחמיא, להשמיץ. מבחינתי, כל אחד שקורא אותי - מפליא אותי. אני אסיר תודה על כל אחד כזה. באמת.
פעם זה לא היה ככה. פעם כתבתי בכלי תקשורת, בכל מיני כלי תקשורת. עיתון נוער, מגזינים, מקומונים וכמובן גם עיתון כלל-ארצי גדול. מי שקנה את העיתון (או קיבל אותו, או נחשף אליו) - קיבל אותי במין עסקת חבילה. הייתי כותב אחד מיני רבים מאוד. עיתון הוא חבילה גדולה מאוד של תכנים, של כותבים - החל בכותרת הראשית וכלה באחרונת המודעות. והקורא בוחר היכן מתאים לו לעצור ולבלות כמה דקות, בקריאה, בסקירה או בבהייה.
העניין הוא שכאשר אתה כותב בעיתון, אתה רוכב על הפלטפורמה של העיתון. מי שמביא אותך לעיניו של הקורא שלך הוא מותג ארצי רב-עוצמה, מותג עם היסטוריה ויוקרה וקילומטראז' אדיר; עם נאמנות בלתי מסויגת של מאות אלפי לקוחות משלמים; עם מערכת שיווק והפצה; עם בעלים ומו"ל ועורכים ומנהלים. אתה בורג במערכת גדולה ומשומנת. בסך הכל בורג. אבל בתור בורג, גם אם בורג זעיר - אתה חלק ממערכת ההינע של המכונה הגדולה. בורג במכונה משומנת. הקורא מקבל אותך בתוך החבילה. אם תהיה מספיק טוב, אם לא תבייש את שמך ושמו של העיתון - יהיו מספיק קוראים שיעצרו בעמוד (או בטור) שלך. בעיקר כי לעיתון עצמו יש הרבה לקוחות. כמעט לקוחות שבויים.
יש משהו מתעתע ברשת. פעם אמרו על אמריקה שהיא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (ועל ישראל שהיא ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות). אז בפראזה דומה, אפשר להגיד שהאינטרנט הוא זירת השיווק, המסחר, העשייה והפרנסה הבלתי מוגבלת. אבל כאמור, יש בהגדרה הזאת משהו מתעתע: כי רשת האינטרנט היא אכן חלון ההזדמנויות האולטימטיבי. לכאורה, מדובר במקום שבו אפשר להגשים כל חלום. החלל שבו הכל אפשרי. שדרכו אתה יכול להגיד הכל, לשמוע הכל, להגיע לכל מקום ולכל איש, להמציא המצאות, להגיע ללקוחות, לקנות ולמכור, לשווק ולקדם, לפרסם ולפמפם.
אבל כמו כל פנטזיה, גם האגדה הזו היא רק אגדה. כמה פעמים שמעתם בשנים האחרונות ממישהו, מישהי, מישהם - שהוא/היא/הם עוסק/ת/ים ב"שיווק רשתי"? כמה פעמים נתקלתם באתרים, במיילים, ברשתות החברתיות, בסלולר - בכאלה שמנסים לגייס המוני גולשים להיות שותפים במיזמי מכירה/קידום/שיווק באמצעות האינטרנט? כמה פעמים יצא לכם לשמוע על ההוא שמביא הביתה עשרות אלפי שקלים מפעילות עלומה מול המחשב? ועל ההיא שהצליחה לגייס מיליונים למיזמים שהיו או לא היו, או רק משל היו, באמצעות לפטופ מקרטע בשולחן הפינתי בבית הקפה השכונתי?
כמה התרגשות, איזו דרמה, מסננים לנו את האינטרנט. שערורייה שלא תיאמן, אין ספק. ח"כ זניח מש"ס, מפלגה חשוכה ולא דמוקרטית, העלה הצעה אידיוטית והשיג רוב לחוק כלשהו יסנן (איכשהו) מיני תכנים (תכנים? אתרים? קישורים?) שהוא וחבריו שונאים, אבל דווקא אוהבים (כנראה, לכאורה) בסתר. והארץ רעדה. בצדק רעדה. אתם לא תגעו לנו באינטרנט שלנו; נגדע את היד שתיקח לנו את הפורנו שלנו.
האמת? זה מעצבן גם אותי. אבל גם משעשע. בעיקר התגובות. כאילו, מה? (אני אמור לכתוב "כאילו דא"?) זה מעצבן אותי בגלל שזה עוד פריט אחד בשרשרת ארוכה של התערבות שלטונית בוטה וגסה בחיים שלי. אני רואה בעצמי אדם חילוני, מתקדם, נאור, חופשי. לא אוהב שמתערבים לי בחיי. בטח לא במה שקורה ביני לבין עצמי וביני לבין המקלדת והמסך שלי.
