הבלוג של טובי פולק: כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ": http://www.mycontent.co.il/. חושב, עושה ואוהב ספורט. חושב, אוהב ועושה עיתונות. גר בהוד השרון. לשעבר חבר מערכת מעריב. כותב ומגיב גם בקפה ... המשך לקרוא »
ראשי "הוט" הם אנשים בלתי ראויים לניהול חברה שהיא ספק טלוויזיה בישראל. בכל מקום. נקודה. חברה שמחליטה להוזיל עלויות באמצעות הורדת ערוצים דוגמת CNN, BBC ועכשיו ESPN - היא חברה שצריך לקחת לה את רישיון המפעיל. עכשיו ומיד.
את השורות האלה אני כותב בזעם עצום, ולאו דווקא מתוך הפוזיציה. אני לא לקוח של "הוט" ומעולם לא הייתי. לעולם גם לא אהיה. אני חושש שגם ב"יס" עוד ניתקל (כמו שנתקלנו בעבר) בהחלטות שערורייתיות, אבל הם לא הורידו את CNN וגם לא את ESPN (בינתיים, תודה לאל).
חברות התקשורת האלה הן שליחות ציבור. אין להן שום זכויות לכשעצמם. הן קיבלו רישיון מהמדינה לספק לנו טלוויזיה בכבלים או באמצעות לוויין, אנחנו משלמים להן הרבה מאוד כסף מדי חודש בשביל הטלוויזיה שמגיעה לנו - והן לא יכולות לעשות בנו ככל שעולה על רוחן. ואם הן עושות - המדינה צריכה לעצור אותן. אבל מי יעשה להן משהו, כחלון? הצחקתם את ביבי.
אם משהו הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז, צף כמו ברווז ושמנוני כמו ברווז - כנראה שמדובר בברווז. ואם עיתונאי מדבר כמו פוליטיקאי, נראה כמו פוליטיקאי, לא אומר כלום כמו פוליטיקאי, לא טורח לאשר שהוא פוליטיקאי וגם לא מוכן להכחיש שהוא הולך להיות פוליטיקאי - הוא פוליטיקאי.
יאיר לפיד לא ממציא כלום. הוא כמובן המציא את יאיר לפיד (בעצם, טומי לפיד המציא את יאיר לפיד, אבל זה לדיון אחר). הוא פשוט עושה את הדבר שרבים מאיתנו היו רוצים להיות ורוצים לעשות. הוא נראה היטב, הוא מוקפד, הוא רהוט, הוא עשיר, הוא מקושר, הוא בטלוויזיה של המדינה, הוא בעיתון של המדינה, הוא פירסם את הבנק של המדינה, הוא מפורסם. אישיות. אני מכיר הרבה נשים שהיו רוצים להיות יאיר לפיד. ובעצם, הרבה אנשים היו מאוד רוצים להיות האימג', המותג, ששמו יאיר לפיד.
שבוע דרמטי, מטלטל, מטריד מאוד, עבר ועדיין עובר על כוחותינו. מילא לוחמי השייטת - הם חזקים, הם גיבורים, הם גברים, הם יתגברו; מילא ביבי/ ברק/ איווט/ ישי/ אשכנזי/ צ'ייני - ממילא לא אכפת להם מכלום; מילא זועבי/ אנסטסיה/ פלסנר/ זחאלקה/ שאמה - הם בסך-הכל אתנחתא קומית, בידור זול להמונים.
שבוע קשה עד אנוש עבר על כוחותינו שלנו. על העיתונאים. על העיתונות. על הכתבים הצבאיים, הפרשנים לענייני ביטחון, הכתבים המדיניים, הפרשנים הפוליטיים, כותבי הטורים, השדרנים, הכוכבים באולפן וגם חיות השטח. איזה שבוע נוראי. מצד אחד - אירוע ביזארי שלא ממש ניתן לסיקור. בלתי אפשרי לביאור. איום ונורא כשפורטים אותו לפרטיו ולפרוטותיו; מצד שני - האידיוט הוא שלנו. הוא אנחנו.
מה עושים עם כזאת אווילות? מה עושים עם כל-כך הרבה טיפשות? למשל, מה יעשה הכתב הצבאי, או הפרשן הצבאי, שעומד - כמו כולנו - שומע ורואה את הקולות ולא מאמין למה שהוא רואה. רואה את החיילים הכי מובחרים של הצבא הכי מובחר שנשלחים על-ידי המנהיגים הכי מובחרים, למשימה הכי מופרכת שאפשר להעלות על הדעת. מה יעשה אחד כמו, נניח, רוני דניאל. ברור בעליל שהוא רותח. שהוא מתפוצץ. הכתב הצבאי הוותיק, האיש שראה הכל, הפרשן שיודע על צבא יותר משהצבא יודע על עצמו, שהוא דובר צה"ל יותר מכל דוברי צה"ל ביחד, שהוא יותר מג"ד ויותר מח"ט מכל המח"טים והמג"דים - צריך לסקר ולהסביר אירוע שאי-אפשר להסביר, אי-אפשר להבין ובוודאי שאי-אפשר לסקר כמו סתם מלחמה נחמדה.
גילוי נאות (מאוד): את דרכי בעולם הכתיבה והעריכה העיתונאית התחלתי בספורט. במדורי הספורט. בכתיבת ספורט, בעריכת ספורט. עבדתי במדורי הספורט, נתתי כותרות של מדורי הספורט, ראיינתי ספורטאים ומאמנים, סיקרתי משחקים, כתבתי טורים, התעסקתי עם סטטיסטיקות. הם שיחקו משבת לשבת ואנחנו נתנו להם את הלב ואת הנשמה.
זה לא היה מקרי וזה לא מאולץ. אני איש של ספורט, לא פחות (ואולי יותר) משאני איש של חדשות ואקטואליה. אני עוסק בספורט, אני צופה בספורט, אני אוהב ספורט. בצעירותי שיחקתי כדורסל וטניס, טניס-שולחן וכדורעף - וגם היום אני עוסק בספורט פעיל באופן קבוע. מדי יום כמעט. וגם צופה במבחר ענפים שמעניינים אותי. לצערי הרב, כדורגל וכדורסל ישראלים כבר לא.
רבים מראשי ובכירי העיתונות ארץ התחילו בספורט (דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, נוני מוזס, איתן עמית, יעקב ארז, בן כספית, עפר שלח, משה גורלי ועוד טובים רבים מאוד. זו היתה הדרך הקלה ואולי היחידה כמעט להיכנס לעולם העיתונות; קל להיכנס דרך החלון הזה ומאוד נוח להתקדם ממנו לכל כיוון. נכון שכמעט כל מי שמכיר אותי (חברות וחברים, נשים וגברים, משפחה וקרובים) אמר לי בשנים ההם: "עיתונות ספורט? זה לא רציני… מתי תעבור להתעסק בעיתונות ממש?" אז אחרי כמה שנים באמת עברתי (כמו רבים מהשמות שהוזכרו כאן); לחדשות, לאקטואליה, לעריכה, לניהול. נהייתי רציני, אתם יודעים. אבל הספורט ועיתונות הספורט מעולם לא יצאו לי ממחזור הדם.
הכתיבה העיתונאית עוברת אבולוציה מרתקת. המעבר של רפורטרים, כותבים ועורכים בין אמצעי המדיה השונים היתה מאז ומעולם נושא שנוי במחלקות. מהמקומון לעיתון הארצי, מעמודי החדשות למוסף השבועי, מכתיבה לסקירה, מתיאור להבעת דעה, מטור אישי למאמר המערכת, מהרדיו לטלוויזיה, מהעיתון לטלוויזיה, מהטלוויזיה המקומית לארצית, מהכבלים ללוויין, מערוצי הנישה לברוד-קסט, מחדר החדשות לאולפן פופוליטיקה.
ועכשיו המעבר לרשת, ובתוך הרשת לרשת האישית, ומהאתרים לווב 2.0 (או כמה שזה היום), לפייסבוק, לטוויטר ולמה שעוד לא נולד. מכיוון שבעיתונאים מקצועיים עסקינן הפעם, נניח כרגע לכותבים האינטואיטיביים, למשוררים המיוסרים ולכותבים מהבטן, לכותבי השירים והסיפורים למגירה, לגרפומנים למיניהם. כבודם במקומם, אבל בפעם אחרת. הפעם אני מנסה לגעת בי ובבני מיני: באותם אנשים שבמשך כך וכך שנים עסקו לפרנסתם בכתיבה ובעריכה ובשאר מקצועות העיתונות. ופרנסתם נגדעה.
רשת שהיא גם רשת הצלה
הרשת היא רשת ההצלה שלנו. של אנשי האמצע, של דור הביניים, של אלה שהתחילו בדפוס עופרת ו"בלט" ("סדר צילום"), במכונות כתיבה, במחשבי ה"קומודור" ובמעבד תמלילים מדגם א"ב. אנחנו, שחוגגים 45 עד 55 (גם כן חגיגה) עדיין מרגישים מספיק צעירים, מוכשרים ומיומנים במקצוע היחיד שאותו למדנו והכרנו. אלא שהעולם שהיה כל עולמנו הפנה אלינו עורף. והרשת, בגרסתה העכשווית, כמו נולדה בשבילנו.
המערכת, אכזרית ולא סבלנית, פולטת אותנו החוצה ביריקה. הדוגמה הבוטה, הבולטת והאכזרית להפניית העורף המוסדית לטובי בניה (וכותביה) היא כמובן רון מיברג. הוא נע ונד ונדד בין העיתונים השונים, כתב לבד וכתב בזוגות, כתב על אוכל ועל תרבות ועל מוזיקה ועל קולנוע ועל פוליטיקה - ומדי כמה שנים מצא את עצמו בחוץ. הוא ניסה לחזור, התקבל לרגע, נזרק ונבעט שוב ושוב - עד שהבין בדרך הקשה את האמת שממנה הוא ניסה להימלט לאורך הפרק האחרון בקריירה שלו ככותב שכיר: אין דבר פתטי יותר מעיתונאי מזדקן (זכויות היוצרים לעמוס אילון ז"ל).
אנחנו הרי מרגישים שאנחנו במיטב שנותינו ובשיא היצירתיות שלנו; אנחנו משוכנעים במקצועיות ובאינטגריטי שלנו; מתברכים בניסיון עתיר השנים שלנו; מכירים בערך עצמנו ובני מיננו (מישהו יכול לנקוב בשמות של חמישה כותבים עיתונאיים ברמה של מיברג? שלושה? שניים?). אבל אין עוד מו"לים שישלמו לנו משכורת. עצוב, טרגי, מדכא, לא הוגן. אבל זה מה שיש. ולבסוף גם מיברג הכיר במציאות באיחור מאוד לא אופנתי, ופתח אתר-בלוגייה משלו - "אחר". שם בהחלט הולם.
בעיניים עצומות לרווחה, בטיפשות משוועת, בחוסר אכפתיות שערורייתי, באטימות לב ובחוסר מוחלט של כישרון - משמידה המדינה את מיטב הכוחות שלה. שרי הממשלה, האוצר, הביטחון, משרדי התעשייה, התעסוקה, המדע, החינוך, הבריאות - מה שתרצו - הורגים את כוח העבודה המסור ביותר, היציב ביותר, המקצועי ביותר, בשוק העבודה. מה שוק עבודה, איזה עבודה מה עבודה. שוק האבטלה, הבטלה, הייאוש והחידלון.
ולא רק הממשלה, לא רק המגזר הציבורי. גם המגזר הפרטי שותף בחגיגה העגומה הזאת. זה התחיל בתקשורת, ואולי בהיי-טק. לא ברור מי מהם התחיל בטרנד הפושע זה, אבל לפני עשר, חמש-עשרה, אולי עשרים שנה - הוחלט כאן, בלי שבאמת התקבלה על כך החלטה במקום כלשהו, שאנשים בארץ הזאת לא שווים דבר אחרי גיל 40. אבל זה היה אז - היום גם 35 זה קשיש, ובמקצועות מסוימים - עיתונות? - אפילו גיל כמו 30 ו- 25 שווה פנסיה.
טור ביקורת תקשורת חדש נולד - "קצר בתקשורת". זה טור הבכורה, והדרך עדיין לא לגמרי ברורה. בשלב זה מדובר על ניסוי וטעייה. מצד אחד, להיות מבקר תקשורת זה אחלה ג'וב. אתה יכול לכתוב את דעתך על כל מה שזז במדיה, לבחור במה לצפות, למה להאזין, מה כתוב - ותמיד להיות יותר חכם מאלה שאתה קורא אותם, מאזין להם, צופה בהם. לכאורה כמובן. זו אולי משימה קלה על הנייר, אבל לא תמיד הוגנת, בהחלט תובענית, כפוית טובה ולא תמיד פשוטה לביצוע. בעיקר לא לאיש המקצוע שלקח על עצמו את המשימה לחתוך בבשר החי של הקולגות שלו, לעיתים חבריו בהווה ובוודאי עמיתיו לשעבר.
הרעיון לייסד טור ביקורת תקשורת עלה בשבוע האחרון, בעיצומן ובשיאן של הפרשיות שמסעירות את רוחנו, דמיוננו והפנטזיות שלנו כבר חודשים. אי-אפשר היה לבחור עיתוי מוצלח יותר: החשיפה.
חזירות השכר (זו ההגדרה המדויקת; זו לא "חגיגת השכר" - כמו שאוהבים לכתוב בארץ הדה-מארקר) של המוני בכירים כל הרמות, מחרבת את המעט שנשאר מהמארג השביר שעליו יושבת החברה הישראלית. קבוצה מצומצמת יחסית (לכאורה), אבל בפועל עצומה בממדיה - מושכת לכיסיה כמויות מטורפות של כסף. בלי בושה, בלי למצמץ. יו"ר בנק מזרחי-טפחות, יעקב פרי, הסביר היום ש"לבנק יש בעלים פרטיים ולמנכ"לים טובים צריך לשלם". נכון, פרי צודק. למנכ"לים טובים צריך לשלם. מגיע להם. אבל שימו לב: עלות השכר של חמשת הבכירים במזרחי-טפחות עמד בשנה האחרונה על סך של 28 מיליון ₪. עלות שכרו של המנכ"ל, אלי יונס, עמד על כ- 18.6 מיליון ₪. בשנה. בשנה אחת.
למי שלא טוב במספרים, הנה קצת סדר: העלות הממוצעת של שכרו החודשי של מר יונס היתה בשנה האחרונה 1,550,000 ₪. שזה 51,666 ₪ ביום. שזה 2,152 ₪ לשעת עבודה (כולל שעות השינה).
שכרו השנתי של האנליסט הבכיר יובל בן זאב, איש חברת כלל פיננסים, עמד בשנה האחרונה על 8.2 מיליון ₪. כנראה שמגיע לו. הוא מנהל מצליח, ומנהל מצליח צריך לקבל כסף. עלות שכרו החודשי של המנהל המוכשר יובל בן זאב היא 683,333 ₪. ביום הוא עושה לביתו 22,777 ₪. ביום אחד.
סיפור גלעד שליט הוא לא סיפור של חייל שבוי או של חייל חטוף. הוא לא סיפור של צבא, גם לא של מלחמה; של טרור או של ביטחון. סיפור גלעד שליט הוא סיפור פוליטי. אך ורק פוליטי. הוא פוליטי מהיום שבו החל ועד עצם היום הזה ועד בכלל.
סיפור גלעד שליט הוא סיפור פוליטי והוא תמצית סיפורם של הפוליטיקאים הישראלים. הוא סיפור של אומץ לב שאיננו, של פחדנות, של בריחה מאחריות, של עצימת עיניים, של סתימת אוזניים, של פחד ושל חשבון ושל דין וחשבון. סיפור של בריחה מאחריות, של חשבון אישי ושל דין וחשבון פוליטי.
סיפור נולד שליט הוא התזקיק הטהור ביותר של מה שנשאר היום מהחברה הישראלית. של הנרטיב הישראלי המשתקף באישיותם של נבחרי הציבור וממלאי התפקידים מודל שנות האלפיים. האנשים שגרונם רוממות המדינה; שהכבוד הלאומי בפיהם, שזקיפות הקומה במותניהם, של הזקפה הקולקטיבית בחזית מכנסיהם. נבחרי הציבור הם הדבר הרחוק ביותר שניתן לשער מדוגמה של אומץ לב אישי ואומץ לב ציבורי. הם לא מתביישים לדרוש אומץ לב מכולם - חוץ מאשר מעצמם. הם פולטים ומדקלמים הבלים חסרי כיסוי ונטולי בסיס על דוגמה אישית, על אינטרסים לאומיים, על ביטחון המדינה, על זהו זה ולא אחרת - ושום דבר מכל אלה לא מחילים על עצמם.
הזכירו את שמי בטלוויזיה. מה אתם יודעים. לא חשוב איפה ולא כל-כך משנה ההקשר. טוב, אם אתם מתעקשים, אז זה היה בתוכנית ערוץ 2 כלשהי עם לינוי בר-גפן, עיתונאית מצוינת ורהוטה, שמשום מה משחיתה את זמנה על תוכניות מיותרות שבהן היא מצטטת כל מיני דברים שמתפרסמים ברשת; כמו פוסטים והמגיבים עליהם, וגם - רחמנא לצלן - טוקבקיסטים ומבחר אמרות השפר שלהם. במקרה דנן טיפלה לינוי במבחר סקירות וביקורות על הופעתו של שלום חנוך, ובין השאר ציטטה את הפוסט שלי שדן בעניין. האמת היא שלא שמעתי את זה בעצמי. סיפרו לי. שיהיה.
אבל אז עלה בדעתי שוב העניין הזה: הטלוויזיה. מה יש בה שכולם רוצים להיות בה. מה יש בדבר הזה, שנקרא טלוויזיה, שאם אתה לא שם - אתה בפירוש לא קיים. ואולי כך רוצה הטלוויזיה שנחשוב. האם אכן כך?
