צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
היחסים של אסף מנור עם אשתו מיכל אשתו היו טובים בדרך-כלל. הם השלימו זה את זו. החיבור ביניהם היה ממושך כל-כך, וברור כל-כך, שכל חסרון של האחד היה יתרון אצל האחר. ולהפך. הכל היה ברור וידוע ביניהם. הם הכירו זה את זו כל כך עמוק, שכבר מזמן לא היו מסוגלים להפתיע זה את זו. או לרגש. אפילו לא להצחיק. משהו כבה ביניהם, למרות שלא היו לכך סימנים חיצוניים. וזה לא היה קל להם, גם לא לכל אחד מהם בינו לבין עצמו, להודות שמשהו השתנה. ולדבר ביניהם על הנושא הזה הם פשוט לא הצליחו. אולי לא רצו. אולי חששו שפתיחה של התיבה הזו תשחרר שדים שכנראה מסתתרים שם, נעולים בפנים.
מיכל היתה אישה מאוד עסוקה. היתה לה קריירה מפוארת שהיתה חשובה לה. לאסף לא היתה שום בעיה עם זה. היא נשאה בגאווה את התואר האקדמי המכובד שלה - דוקטור מיכל מנור - אבל נהנתה פי כמה מהצלחותיה העסקיות. הם טיפחו את הקריירות שלהם יחד, במקביל. תמיד פרגנו, תמיד עודדו. החיים שלהם התנהלו על מי מנוחות. חיי רווחה. מעמדם האיתן במקומות העבודה שלהם, יחד עם העובדה שככלות הכל היו שכירים ולא הוטרדו יתר על המידה במה יקרה מחר בבוקר ולא נאלצו להעביר לילות נטולי שינה בפחד הזה, של מהיכן יגיע הלקוח הבא, כמו שקרה להרבה חברים שלהם שניהלו עסקים עצמאיים.
המשכורות המכובדות שלהם, עם שאר התנאים הנלווים, אפשרו להם חיים די נוחים. מכוניות חדישות ממקום העבודה, טלפונים ניידים, חשבון הוצאות נדיב, מחשבים צמודים, לא מעט נסיעות לחו"ל, כמה פינוקים אלקטרוניים שרק רצו ואפילו הצליחו לפני קצת פחות משנתיים, בלי שנאלצו לקחת עוד משכנתא חונקת, לעבור לפנטהאוז גדול ומפואר בפרויקט חדש, על גבול תל-אביב ורמת-גן.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
מחשבתו נדדה הרבה שנים והרבה נשים לאחור. לחודשים האחרונים של שירותו הסדיר, בסיני, עם אותה נימפה כהה שמילאה אז את ימיו ולילותיו. אחרי כמעט שלוש שנים של שירות רחוק ומרוחק, של ניתוק ובדידות, של ימים צהובים ולילות לבנים, של שמיים כחולים מלמעלה וחולות צהובים מלמטה, הוא גילה פתאום את גלית. פקידת הקשר שהיתה עוף שונה ומוזר בנוף הנשי של סיני בימים ההם.
למעשה, גלית היתה שם, יחד איתו בגדוד, כמעט חצי שנה לפני שהוא שם לב אליה. בחורה קטנטונת, כהה מאוד, נחבאת אל הכלים. כזאת שעושה את הרושם שנשיפה אחת קטנה תעיף אותה רחוק אל הדיונות שבאופק. קולה היה זעיר, עדין. ומה שהצחיק אותם אחרי זמן, היתה העובדה שדווקא הקול הקטן ההוא, דווקא הוא היה מה שהדליק את אסף ועודד אותו להתחיל איתה. לעשות את הצעד. ללכת על זה.
הוא היה אז רס"פ בפלוגת הוותיקים. הרבה עבודה לא היתה לו. הפלוגות הצעירות היו עסוקות באימונים שלהם, מפקדת הגדוד היתה עסוקה ברוב הימים בענייניה - מה שהשאיר את פלוגת הוותיקים די לבדה. המ"פ כבר היה בשלהי הקדנציה השנייה שלו בתפקיד הזה והתמרק לקראת הג'וב הצבאי הבא שלו - סמג"ד בגדוד השכן של החטיבה. היה עסוק רוב הימים בנסיעות הלוך ושוב למפקדת החטיבה, לאוגדה, לפיקוד. הוא לא היה ממש בסביבה. סגנו היה עמי זסלבסקי, לימים ד"ר עמירם ירדני. חברו הטוב של אסף מנור. פלוגת הוותיקים היתה שלהם, והיא בעצם התנהלה מעצמה. החיילים היו בסדר, עשו את מה שהיו צריכים לעשות והימים עברו על מי מנוחות.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
ארוחת הצהריים הצבאית של שבת עשתה לאסף רע בבטן. וגם על הנשמה. הוא אמנם לא אכל מי יודע מה, אבל יציקת החמין הזאת, הצבאית כל-כך, העיקה עליו בתחתית הבטן, מכבידה על התנועה שהיתה לאה ממילא. בלילה, יותר נכון הבוקר, הוא ישן בקושי שעתיים, וגם השינה הזאת לא היתה מנוחה ממש.
השיחות עם ענת ספיר העיקו עליו. הוא רצה לדבר איתה, זה בטוח, ויותר מזה - הוא מאוד רצה לראות אותה. אבל זה לא היה כל-כך אפשרי כרגע. שתי שיחות הטלפון, הראשונה ביום שישי בערב וזו שבאה אחריה בשבת לפני הצהריים, עשו אותו מבולבל הרבה יותר ממה שהיה ממילא, כשהחליט לטלפן אליה. בעיקר הטרידה אותו השאלה שאפילו הוא לא ידע לענות עליה: מה הוא רוצה? ויותר מזה - מה הוא רוצה ממנה?
אחרי שהם שחררו את יניב תירוש לארוחת הצהריים, התיישבו אסף ויהודה בחדר המבצעים. אסף נטל את עיתון השבת, דפדף בעצבנות בין אינספור העמודים ולבסוף השליך מעליו את ערימת הנייר בתחושת מיאוס.
"זה נורא, כבר אין מה לקרוא בעיתוני השבת האלה", אמר ליהודה, שלא ממש שם לב אליו.
"סליחה? לא הקשבתי. מה אמרת?"
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
היחסים בין ענת ספיר לאמיר דותן היו מבוססים על ניצול הדדי. שניהם ידעו את זה, חיו עם זה בשלום ואפילו הסכימו זה עם זו בנושא, למרות שלא החליפו מלה בנושא. זו היתה הסכמה שבשתיקה. בעצם, הסכמה שבמיטה. אצל ענת זה היה פשוט צורך פיזי. כבר חלפו חודשים רבים מאז הרומן האחרון שהיה לה והסתיים, והיא נכנסה עם אמיר למיטה בעיניים פקוחות וראש צלול. הוא היה שם, נראה לה בסדר. והיא נזקקה לשירותיו הטובים.
ואמיר שמח לספק את השירותים האלה. אצלו זה לא היה צורך, זו היתה אובססיה. כל חייו, אמיר דותן חי בתחושה של תחרות, עם עצמו מן הסתם, של כמה כיבושים עוד הוא יוכל להשיג. עוד זיון, ועוד אחד. ועוד ועוד. כעקרון, הוא לא היה בררן. כך, למשל, לא טרח לבדוק את מצבן המשפחתי של אהובותיו המזדמנות. הוא לא בנה עליהן, והניח מראש שאל להן לבנות עליו. לא ממש בדק מה הן אוהבות לקרוא, אם הן בעניין של קולנוע או תיאטרון, שלא לדבר על דעות פוליטיות או חברתיות, נתון שאצל אחרים יכול היה להיות בבחינת ייהרג ובל יעבור.
"תגיד לי" - אמר לו פעם אסף - "איך אתה מסוגל לשכב עם פרחות? ומתנחלות?"
אמיר רק הסתכל עליו בחיוך העקום שלו, החצי מבויש שהיה כובש את לב הבנות בלי הבדל גיל, צבע, עובי, מוצא או עמדה פוליטית, ופלט משהו כמו - "חמודי, אני לא מדבר איתן, ובהרבה מקרים אני בקושי רואה אותן. מה אכפת לי".
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
רוב ישיבות הסיכום של התעסוקה התקיימו כבר בסוף השבוע הלפני אחרון של המילואים. ביום ראשון גויס הגדוד המחליף, ובמהלך היומיים שנותרו הוא אמור היה להגיע לקו, לחפיפה. הישיבה האחרונה, המסכמת, החלה ביום ראשון בשתיים בצהריים. היא היתה בעיצומה, רוב המשתתפים כבר נמנמו במרץ, כשאסף מנור נפל על פניו ופגע בכביש האספלט השחור. רק חצי שעה מאוחר יותר נכנס סמב"ץ צעיר ומבוהל והסתודד עם המח"ט. האחרון ביקש את סליחת הנוכחים, הכריז על הפסקה וקרא אליו החוצה את המג"ד ושלושת המ"פים. בין שורות הנוכחים בכנס החלו התלחשויות. עשר דקות מאוחר יותר כולם כבר ידעו במה מדובר.
יום שני, היום שלפני השחרור, אמור היה להיות מוקדש לספירת מלאי, בדיקת החתימות והרישומים השונים, ניקיונות ושאר מטלות הרס"פ למיניהן, שסימנו את סוף הדרך. לקראת אחר-הצהריים אמורים היו להגיע לפלוגה אנשי הסגל המחליפים, להיכנס לחפיפה ולספור יחד את הציוד, שלמחרת יוחלפו החתימות עליו.
בדרך-כלל, הימים האחרונים שלפני השחרור היו ימים אופטימיים. כשהיו צעירים, פיתחו לעצמם ותיקי הפלוגה את הסיסמה שאסף הביא איתו מהגיבוש של קורס הטיס. משהו כמו "גם השעה הארוכה ביותר היא רק שישים דקות…". הם ידעו שבסוף יום המילואים האחרון הם יהיו בבית, לא משנה עד כמה הוא יימתח. הביאו בחשבון שאנשי הקבע של החטיבה ימהרו בשלב כלשהו הביתה, ויחתימו את המילואימניקים החדשים על המטבח, והחדרים, והאוהלים, והנשק וכל השאר, גם אם השירותים לא יהיו מבריקים כמו שהרס"פ הנכנס דורש במפגיע.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
אסף מנור אושפז בתל השומר ביום ראשון בערב. הגדוד אמור היה להשתחרר ביום שלישי. למחרת, יום רביעי, המתין להם טקס קבלת הפטור משירות צבאי פעיל. עשרה מפקדים וחיילים מהגדוד אמורים היו לקבל את הפטור ביום רביעי. שישה מהם שירתו בעשרים ומשהו השנים האחרונות בפלוגה ג'.
יום שני בבוקר, אחרי ההמולה וההלם של האירוע מיום אתמול, היה בוקר קשה עבור הפלוגה. השמועה התעופפה די מהר וכולם הגיעו לבקר, לשמוע, להתעדכן. בבית החולים עדיין לא אפשרו לאורחים להתקרב לחדר שבו שכב אסף, כך שגם אלה שלא היה להם כל-כך מה לעשות בפלוגה, נשארו בסביבה והתגודדו בחבורות קטנות ושקטות. בסך-הכל, מצב הרוח היה די מחורבן.
איתן גינוסר היה היחיד שביקר בבית-החולים. הוא היה הנהג בסיור שבו אסף נפצע. למרות שהיה איש סגל, המחסור בחיילים שהיו מוכשרים לנהיגה, יחד עם העובדה שזו היתה הפעם האחרונה שלהם במדים, הביאו אותו להשתתף בסיורים גם כחייל מן השורה. בעצם, כנהג. איתן היה הראשון שהגיש עזרה ראשונה לאסף ששכב חסר אונים והכרה על הכביש, כיוון למקום את אמיר דותן שהגיע לשם ראשון, עם צביקה החובש; דאג שהאמבולנסים ושאר כוחות החילוץ שזרמו לשטח יגיעו למקום הנכון; ירה מדי פעם בחמת זעם לעבר הצעירים שעוד ניסו פה ושם לידות אבנים בצוות הסיור שהג'יפ שלו שחנה בצד הדרך; מאוחר יותר איתר משטח נחיתה מאולתר למסוק שהזעיק הרופא הגדודי ולבסוף ניקה את השטח משאריות החומרים הרפואיים שהותירו אחריהם כוחות ההצלה.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
הם ישבו חסרי מעש בחדר המבצעים. יהודה בתנוחת הקריאה המקופלת שלו, גמיש וצנום כמו שהיה לפני עשרים שנה. אסף שרוע על גבו על ספסל העץ, בוהה בתקרה. איתן ישב על הכיסא המתקפל, שבקושי החזיק מעמד תחת כובד משקלו החורג. חולצתו היתה פתוחה. מתחת הוא לבש גופיה לבנה, גופיה של פעם, מרפרף בחוסר עניין מופגן במדור הספורט של אחד העיתונים.
"מה אתה מזיין לי את השכל עם המטבח הזה", אמר פתאום לאסף. "אני זוכר שפעם, לפני כמה שנים, ביקרתי אצלך באיזה מוצב ברמה, וכל מה שעשית שם היה אוכל. ועד כמה שאני זוכר, החבר'ה שהיו שם איתך דווקא ליקקו את האצבעות".
אסף חשב לרגע. בעצם, למה לא? אבל הוא ידע שזה לא היה בשבילו.
"עזוב איתן, אני מסוגל להכין אוכל בבית למשפחה, כמויות קטנות. במוצב , לחמישה-ששה אנשים, זה דבר אחד. אבל אין לי מושג איך מכינים אוכל לפלוגה שלמה. אתה למדת את זה, אתה יודע לחשב את הכמויות".
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
יהודה ואסף יצאו מפתח חדר האוכל ופנו בחזרה לחמ"ל. חדר המבצעים. זו היתה הפעם האחרונה ששניהם עושים משהו יחד בצבא, והם החליטו להעביר את הזמן הכי טוב שאפשר. בעצם לא ממש החליטו, זה פשוט יצא ככה. ובלי לדבר כל זה, הם מצאו את עצמם שוהים בחדר ההוא כל הזמן כמעט. לא ממש שמרו על סדר המשמרות, לא חישבו את שעות השינה. לישון אפשר יהיה אחר-כך, בבית. אחרי שזה ייגמר. כשהלכו שניהם לאכול, נטל יניב את האחריות על המבצעים.
יניב תירוש, הצעיר של הפלוגה. הילד. ממשיך הדרך. במשך השנים עברו אצלם כמה צעירים. כמה מהוותיקים עזבו לאורך הדרך, מסיבות שונות, והגדוד ניסה להזרים דם צעיר. אבל רוב הצעירים לא נקלטו. בילו איתם אימון אחד, או תעסוקה, ונעלמו. איש לא ראה ולא שמע מהם יותר. דווקא יניב, שבהתחלה לא ממש הבין את הראש שלהם, עשה עכשיו רושם שהוא עשוי להיות יורש אמיתי. כשהגיע לראשונה, והוא היה איתם כבר שלוש שנים כמעט, היה נפעם כולו מהצורה שבה הדברים מתנהלים בפלוגה הזאת. הם כבר היו חיילים די זקנים, הוא רק הגיע מהסדיר. בשנה הראשונה למד במכינה, לקראת האוניברסיטה. גילה חריצות תהומית, ומה שהדהים אותם באמת - לא ביקש לעצמו הנחות עקב היותו סטודנט. אחת הסיבות העיקריות לנשירתם המואצת של הצעירים שהיו עוברים אצלם מדי שנה-שנתיים, היו השחרורים הסיטוניים, האוטומטיים, של הסטודנטים. באו, ראו, נפגעו - ורצו להוציא ולת"ם. יניב תירוש היה דווקא תלמיד מצוין, אהב ללמוד, וגם - לא להאמין - אהב גם את הצבא. בא למילואים בכיף, עשה הכל ואפילו לא התלונן. בינם לבין עצמם החבר'ה סיכמו מזמן: אין חיה כזאת.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
השעה היתה שעת אחר-הצהריים לא מאוחרת מדי. יום ראשון. ד"ר מיכל מנור כבר התחילה לארוז את חפציה, מחשבת כיצד תתחמק מהפקקים האינסופיים בדרך הביתה. השעה היתה די מוקדמת, לפחות בסטנדרטים של ד"ר מנור. היא לא תמיד הגיעה ראשונה למשרד, אבל כמעט תמיד היתה זו שנעלה את הדלת בדרכה החוצה, וברוב המקרים כבר היה חשוך בחוץ כשהיא עשתה את דרכה למכונית. הקריירה היתה חשובה לה, ואחרי שזכתה סוף-סוף לקבל רשמית את התפקיד החדש שעליו נלחמה כל-כך - מנהלת המכירות למערב אירופה וצפון-אמריקה - הלכו שעות העבודה שלה והתארכו עד לאין קץ.
בשבועיים האחרונים היא נאלצה לסיים את הימים מעט יותר מוקדם. אסף היה במילואים, כמו בכל שנה בעשרים ומשהו השנים האחרונות. כמעט לכל אורך שנות היכרותם, לפני שנישאו ומאז. כשהיה בבית, ידעה שהיא יכולה לסמוך עליו בכל מה שקשור בענייני הבית והילדים. יכולה לטפח את הקריירה שלה בלי חשש. אבל בתקופות האלה, לפחות חודש בשנה, היא נאלצה לוותר על כמה שעות משרד. לא נורא: את מה שהחסירה ביום נהגה להשלים בבית. מהמחשב הנייד, מהטלפון הנייד, בשיחות עבודה אינסופיות לתוך הלילה.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
התחושה הקשה חלחלה לתוכם מיד כשנחתו בבוקר יום ראשון בבסיס האימונים הדרומי המקולל. רגע, מה זה? לאן נפלנו? הרי השתחררנו מהצבא, לא? זה היה אימון הקמה, גדוד חדש, ועבור רוב המתגייסים היה זה המפגש הראשון לגמרי עם הצבא האמיתי. אם הסדיר היה היומן, המילואים היו הסרט האמיתי. ואת זה הם רק התחילו לקלוט שם, ביום החם ההוא, בצאלים.
חלק גדול מהמילואימניקים החדשים הגיעו בכלל בלי מדים. באו בתחושה שהם, כאילו, רק מבקרים לרגע. שזה לא ממש נוגע להם. רבים הסתובבו ללא גומיות נעליים, חולצות בחוץ, בחגורות עור אזרחיות מושחלות בלולאות הדגמ"ח הצה"לי. כאילו יצאו הרגע מהסט של גבעת חלפון. באנו למילואים חשבנו עושים חיים. ואימון ההקמה, ואת זה הם למדו שם בדרך הקשה והכואבת, נועד בדיוק בשביל זה: בשביל להכניס להם לראש - חזק, מהר ובאופן לא אלגנטי - שהחיים זה לא פגז קומפוט. שכדאי שישכחו מהר את תעודת השחרור שקיבלו בשמחה גדולה בדרך לבקו"ם, כי הם לא הולכים להשתחרר כל-כך מהר. זה יקרה, אבל רק בעוד עשרים, עשרים וחמש שנה. לפחות.
(Read on …)
העמוד הבא »
