עיתונות ספורט. אפשר גם אחרת

גילוי נאות (מאוד): את דרכי בעולם הכתיבה והעריכה העיתונאית התחלתי בספורט. במדורי הספורט. בכתיבת ספורט, בעריכת ספורט. עבדתי במדורי הספורט, נתתי כותרות של מדורי הספורט, ראיינתי ספורטאים ומאמנים, סיקרתי משחקים, כתבתי טורים, התעסקתי עם סטטיסטיקות. הם שיחקו משבת לשבת ואנחנו נתנו להם את הלב ואת הנשמה.

זה לא היה מקרי וזה לא מאולץ. אני איש של ספורט, לא פחות (ואולי יותר) משאני איש של חדשות ואקטואליה. אני עוסק בספורט, אני צופה בספורט, אני אוהב ספורט. בצעירותי שיחקתי כדורסל וטניס, טניס-שולחן וכדורעף -  וגם היום אני עוסק בספורט פעיל באופן קבוע. מדי יום כמעט. וגם צופה במבחר ענפים שמעניינים אותי. לצערי הרב, כדורגל וכדורסל ישראלים כבר לא.

רבים מראשי ובכירי העיתונות ארץ התחילו בספורט (דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, נוני מוזס, איתן עמית, יעקב ארז, בן כספית, עפר שלח, משה גורלי  ועוד טובים רבים מאוד. זו היתה הדרך הקלה ואולי היחידה כמעט להיכנס לעולם העיתונות; קל להיכנס דרך החלון הזה ומאוד נוח להתקדם ממנו לכל כיוון. נכון שכמעט כל מי שמכיר אותי (חברות וחברים, נשים וגברים, משפחה וקרובים) אמר לי בשנים ההם: "עיתונות ספורט? זה לא רציני… מתי תעבור להתעסק בעיתונות ממש?" אז אחרי כמה שנים באמת עברתי (כמו רבים מהשמות שהוזכרו כאן); לחדשות, לאקטואליה, לעריכה, לניהול. נהייתי רציני, אתם יודעים. אבל הספורט ועיתונות הספורט מעולם לא יצאו לי ממחזור הדם.

(Read on …)

ערוץ הספורט

בעוד שעה קלה אנעל את הנייקי שלי, אעלה על גופייה ואלבש מכנסי ספורט ואצא למשחק הכדורעף השבועי עם החבר'ה. ספורט, אתם יודעים. פעילות גופנית. בריאות.

אז הנה, כמה מלים על מה שמעניין אותי באמת: ספורט. ויסלחו לי אלה שלא מתעניינים (בנות?) בספורט. זאת אומרת, בצפייה בספורט. אני מכיר את הסטטיסטיקה וגם את הסטריאוטיפים, וגם מכיר את זה היטב מקרוב, מהבית פנימה. הבנים דבוקים למסך - הבנות זועקות חמאס. או מעבירות תחנה. או בורחות לבית קפה עם חברות לצרה (ובמאמר מוסגר, הרי לכן אתגר: מי מכן ששותפה לתחביב - אהדת ספורט, אהבת צפייה בספורט, הבנה בספורט - תרים את היד. אני פותח הרשמה). אני אוהב ספורט, בעצם מכור לספורט. כך אשתי טוענת, ואני כבר לא מתווכח.
פעם זו היתה התמכרות טוטאלית: כדורגל ישראלי וגם (ובעיקר) כדורסל ישראלי; כדורסל NBA ומכללות, וטניס, ואתלטיקה עולמית, וספורט אולימפי, ושחייה אולימפית, ומשחקים אולימפיים בכלל, ומונדיאל כמובן (פעם קראו לזה "הגביע העולמי" - תואר הרבה יותר חביב בעיני), וטניס-שולחן ואפילו סנוקר. מה שרק תרצו. היום נשארתי בעיקר עם ספורט אמריקני: כדורסל מקצועי (NBA), בייסבול ופוטבול. אני יכול לבלות שעות מול המסך, מחובר לעולמות אחרים. עולמות של עילויים גופניים בלתי נתפסים, תחרותיות שאין למעלה ממנה, התייחסות מקצוענית ורצינית לעיתים עד כדי גיחוך; שידורי טלוויזיה וכיסוי ברמות דמיוניות, ידע, מומחיות, דרמה, תהילה, שברון לב, אכזבה, בגידה, טירוף.

מי שלא ראה את האצנית המופלאה (האם אכן מופלאה כל-כך, בדיעבד?) מריון ג'ונס ממררת בבכי תוך שהיא מתוודה על כך שנטלה סמים אסורים, לא ראה טרגדיה ספורטיבית-אנושית מימיו. מי שלא ראה כיצד אמריקה כולה שורקת בוז (או לכל הפחות מפגינה אדישות צבועה) להישגו של בארי בונדס, ששבר את שיא ההום-ראנס בבייסבול, אחרי שנות דור - לא ראה מעודו מפגן כזה של נקמנות. מי שלא ראה את עולם הספורט האמריקני שמח לאידם של הניו-יורק יאנקיס, אחרי שהודחו בסיבוב הראשון של הפליי-אוף בפעם השלישית ברציפות - לא ראה שמחה לאיד מימיו.מי שלא קפץ משמחה כאשר הקווטרבאק המופלא פייטון מאנינג זוכה באליפות הפוטבול עם הקבוצה מאינדיאנה, ואת עמיתו מגרין ביי, ברט פארב, שובר את שיא המסירות להום-ראנס - לא ידע שמחה ואהדה ספורטיבית אמיתיים. מי שלא היה עד להתרסקות המדהימה של הניו-יורק מטס לקראת סיום העונה הזאת בבייסבול, מעמדה של כניסה בטוחה לפליי-אוף, פחות מחודש לפני סיום העונה, עד לכישלון הטוטאלי והפסד הכרטיס למאבק על האליפות - לא ראה מעולם התרסקות ספורטיבית. מי שלא עקב ושמע על מעללי הקווטרבאק המעולה של אטלנטה, מייקל ויק, שנתפס, הואשם והורשע בארגון קרבות כלבים, ובתוך כך גם התעלל בכלבים שהפסידו ואף הורה לחסלם בייסורים - לא חש כזו חלחלה, ותיעוב וצמרמורת.

וכך גם עם האליפויות ההיסטוריות של בוסטון רד-סוקס ושיקגו ווייט-סוקס באליפויות הבייסבול; עם מופע הדמעות והשבירה המנטלית של פיט סמפראס באליפות אוסטרליה הפתוחה, שעות ספורות אחרי שנודע לו על מותו של מאמנו האהוב; עם שני השערים המדהימים של מנצ'סטר יונייטד בדקה ה-90 של משחק הגמר בגביע האלופות מול ביירן מינכן, האלופה הגרמנית השנואה; עם הנגיחה של זינדין זידאן ביריבו האיטלקי מטראצי בגמר המונדיאל האחרון.ועוד ועוד, עד בלי די.  אין הרבה דרמות כאלה בחיים, ואלה דרמות הרבה יותר גדולות מהחיים: הן דרמות של הנצח.

כן, אני גם אוהב לעשות ספורט. משתדל לעשות את זה מדי יום. הליכה וריצה על המכשיר בבית, לפעמים בחוץ עם הכלב, משחקי כדור עם החברים. העיקר לזוז. המומחים אומרים שזה בריא ללב, וגם עוזר לשמירה על הגזרה. וזה כנראה נכון. זה גם משחרר אנדורפינים, מה שמשפר את מצב הרוח. לי, בכל אופן, זה פשוט עושה טוב. אני נהנה מזה. לא, אני ממש לא באדי בילדר, אבל זה טוב להרגיש קצת חזק, טיפה נמרץ. בעיקר חיוני. זה כיף נטו, וגם יש בונוס: בריאות. אז הנה, הרי לכם מתכון בדוק לחיים הטובים: תעשו ספורט ותאהבו ספורט.

והמלצה אחת לסיום: צפו בסרט "שדה החלומות" - Field of dreams - עם קווין קוסטנר. סיפור אגדה מופלא ומרגש, שמסכם בקצת פחות משעתיים את אתוס הספורט והתרבות האמריקאי.

ומשפט אחד בלתי נשכח מתוך הסרט, משפט שאני לוקח איתי לחיים, בהרבה תחומים:
 If you build it - they will come