הבלוג של טובי פולק: כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ": http://www.mycontent.co.il/. חושב, עושה ואוהב ספורט. חושב, אוהב ועושה עיתונות. גר בהוד השרון. לשעבר חבר מערכת מעריב. כותב ומגיב גם בקפה ... המשך לקרוא »
הכתיבה העיתונאית עוברת אבולוציה מרתקת. המעבר של רפורטרים, כותבים ועורכים בין אמצעי המדיה השונים היתה מאז ומעולם נושא שנוי במחלקות. מהמקומון לעיתון הארצי, מעמודי החדשות למוסף השבועי, מכתיבה לסקירה, מתיאור להבעת דעה, מטור אישי למאמר המערכת, מהרדיו לטלוויזיה, מהעיתון לטלוויזיה, מהטלוויזיה המקומית לארצית, מהכבלים ללוויין, מערוצי הנישה לברוד-קסט, מחדר החדשות לאולפן פופוליטיקה.
ועכשיו המעבר לרשת, ובתוך הרשת לרשת האישית, ומהאתרים לווב 2.0 (או כמה שזה היום), לפייסבוק, לטוויטר ולמה שעוד לא נולד. מכיוון שבעיתונאים מקצועיים עסקינן הפעם, נניח כרגע לכותבים האינטואיטיביים, למשוררים המיוסרים ולכותבים מהבטן, לכותבי השירים והסיפורים למגירה, לגרפומנים למיניהם. כבודם במקומם, אבל בפעם אחרת. הפעם אני מנסה לגעת בי ובבני מיני: באותם אנשים שבמשך כך וכך שנים עסקו לפרנסתם בכתיבה ובעריכה ובשאר מקצועות העיתונות. ופרנסתם נגדעה.
רשת שהיא גם רשת הצלה
הרשת היא רשת ההצלה שלנו. של אנשי האמצע, של דור הביניים, של אלה שהתחילו בדפוס עופרת ו"בלט" ("סדר צילום"), במכונות כתיבה, במחשבי ה"קומודור" ובמעבד תמלילים מדגם א"ב. אנחנו, שחוגגים 45 עד 55 (גם כן חגיגה) עדיין מרגישים מספיק צעירים, מוכשרים ומיומנים במקצוע היחיד שאותו למדנו והכרנו. אלא שהעולם שהיה כל עולמנו הפנה אלינו עורף. והרשת, בגרסתה העכשווית, כמו נולדה בשבילנו.
המערכת, אכזרית ולא סבלנית, פולטת אותנו החוצה ביריקה. הדוגמה הבוטה, הבולטת והאכזרית להפניית העורף המוסדית לטובי בניה (וכותביה) היא כמובן רון מיברג. הוא נע ונד ונדד בין העיתונים השונים, כתב לבד וכתב בזוגות, כתב על אוכל ועל תרבות ועל מוזיקה ועל קולנוע ועל פוליטיקה - ומדי כמה שנים מצא את עצמו בחוץ. הוא ניסה לחזור, התקבל לרגע, נזרק ונבעט שוב ושוב - עד שהבין בדרך הקשה את האמת שממנה הוא ניסה להימלט לאורך הפרק האחרון בקריירה שלו ככותב שכיר: אין דבר פתטי יותר מעיתונאי מזדקן (זכויות היוצרים לעמוס אילון ז"ל).
אנחנו הרי מרגישים שאנחנו במיטב שנותינו ובשיא היצירתיות שלנו; אנחנו משוכנעים במקצועיות ובאינטגריטי שלנו; מתברכים בניסיון עתיר השנים שלנו; מכירים בערך עצמנו ובני מיננו (מישהו יכול לנקוב בשמות של חמישה כותבים עיתונאיים ברמה של מיברג? שלושה? שניים?). אבל אין עוד מו"לים שישלמו לנו משכורת. עצוב, טרגי, מדכא, לא הוגן. אבל זה מה שיש. ולבסוף גם מיברג הכיר במציאות באיחור מאוד לא אופנתי, ופתח אתר-בלוגייה משלו - "אחר". שם בהחלט הולם.
לפעמים בא לך לתפוס בצווארון את המשיחים החדשים ולהגיד להם: היי, רגע. קצת יותר לאט. גם העולם הישן - זאת אומרת, זה של לפני שעתיים-שלוש - הוא עדיין די חדש בשביל רוב רובה של האוכלוסייה. וכשאנחנו אומרים אוכלוסייה, חשוב לזכור שגם אם המספרים מאוד מרשימים - עדיין מדובר על העולם המערבי העשיר והשבע. ובסך הכל, מדובר באחוז מזערי מכלל אוכלוסיית העולם. אבל גם בעולם הטוב והמוכר שלנו, העולם שבו אנחנו יכולים לסמוך על זה שיהיה לנו מה לאכול ומה לשתות גם מחר בבוקר, לא צריך להרוג כל-כך מהר את עולם האתמול. אל תהרגו את השליח, גם אם הוא מאחר בכמה דקות.
קל מאוד לקבוע היום שכל עולם התוכן, השיווק, המכירות, ההיכרויות וכל השאר - עבר לרשתות החברתיות. קל ופופולארי להכריז על מותו של אתר האינטרנט, בדיוק כפי שמכריזים כאן כבר כמה שנים על מותו של העיתון המודפס, בדיוק כמו שהכריזו על חיסולו של הרדיו שניגף בפני הטלוויזיה וכן הלאה. מי לא מכיר את האבולוציה האכזרית של תקשורת ההמונים.
עיתון מעריב לא יפסיק להופיע בימים הקרובים, למרות שהשמועות על סגירותו כבר רצות בארץ כמה חודשים טובים. הוא ייצא לאור גם בשבועות והחודשים הקרובים. אולי אפילו בכמה השנים הקרובות. לעופר נמרודי והכשרת היישוב יש כיסים די עמוקים בשביל להחזיק את מעריב בחיים, וכניסתו לעיתון של המשקיע החדש, זכי רכיב - בסכום שנראה פשוט מגוחך ביחס להערכות השווי של העיתון שהתבצעו בעבר הלא רחוק - תיתן לחברים מקרליבך 2 עוד קצת אוויר לנשימה. לא אוויר צח, לא אוויר הרים, בטח לא אוויר פסגות. אבל גם אוויר סמיך ומעופש זה משהו. ואגב הערכות שווי, תזכורת: שלדון אדלסון עצמו בחן לפני קצת יותר משנתיים את האפשרות להשקיע במעריב, והמו"מ מולו התפוצץ אחרי שהשניים - נמרודי ואדלסון - לא הצליחו להסכים על מחיר גבוה פי כמה מזה שמכניס עכשיו רכיב. עוד החמצה היסטורית של האיש שמתעקש להפסיד עוד ועוד מיליונים.
עופר נמרודי, שהצליח להעלות את מעריב על פסים מבטיחים כאשר נכנס לעולם המו"לות בסערה לפני כמעט 18 שנים, ידע להפוך אותו לעיתון צבעוני ורלוונטי. ולמשך כמה שנים ורודות אפילו נראה היה שיש לו מה למכור מול התחרות ההיסטורית מול אימפריית ידיעות אחרונות של משפחת מוזס. אבל הזמנים השתנו, המזומנים נשרפו, שוק התקשורת יצא מדעתו, כל המודלים השתבשו, הניהול השערורייתי עשה את שלו ואז גם הגיע המשבר הכלכלי הגדול.
אבל מה כל אלה לעומת הטלטלה שהעיתונות המודפסת עוברת בשנתיים באחרונות. מהפכת ישראל היום. ההפיכה האלימה של שלדון אדלסון. היסטורית, העיתונות הישראלית, הארצישראלית, תמיד היתה רוויה בפוליטיקה, ביצרים, באהבות ושנאות. העיתונים הפוליטיים, שנוסדו עוד בטרם נוסדה המדינה, עסקו במרץ רב באידיאולוגיה, במפלגתיות, בדת מכל הסוגים, בהתיישבות, בסוציאליזם, בקומוניזם, בעבודה וסעד ורווחה, באחוות עמים, בשנאת עמים, במלחמות ובמה שהיה ביניהן. מעריב עצמו נולד מתוך ידיעות אחרונות במהלך הגדול של הבגידה והעריקה, וידיעות עצמו צמח וגדל לממדים המפלצתיים שלו על אדי הדלק של נקמת המשפחה הנבגדת, משפחת מוזס והסתעפויותיה השונות.
הזכירו את שמי בטלוויזיה. מה אתם יודעים. לא חשוב איפה ולא כל-כך משנה ההקשר. טוב, אם אתם מתעקשים, אז זה היה בתוכנית ערוץ 2 כלשהי עם לינוי בר-גפן, עיתונאית מצוינת ורהוטה, שמשום מה משחיתה את זמנה על תוכניות מיותרות שבהן היא מצטטת כל מיני דברים שמתפרסמים ברשת; כמו פוסטים והמגיבים עליהם, וגם - רחמנא לצלן - טוקבקיסטים ומבחר אמרות השפר שלהם. במקרה דנן טיפלה לינוי במבחר סקירות וביקורות על הופעתו של שלום חנוך, ובין השאר ציטטה את הפוסט שלי שדן בעניין. האמת היא שלא שמעתי את זה בעצמי. סיפרו לי. שיהיה.
אבל אז עלה בדעתי שוב העניין הזה: הטלוויזיה. מה יש בה שכולם רוצים להיות בה. מה יש בדבר הזה, שנקרא טלוויזיה, שאם אתה לא שם - אתה בפירוש לא קיים. ואולי כך רוצה הטלוויזיה שנחשוב. האם אכן כך?
מדינת ישראל אוהבת לחשוב על עצמה שהיא מדינה דמוקרטית. פתוחה. נאורה. שהיא מדינה שיש בה פתיחות, עיתונות חופשית, מידע חופשי. מדינה שבה כל אחד יודע הכל, על הכל וכל הזמן. אבל בפועל - ישראל היא מדינה שבה הציבור יודע מעט מאוד על הדברים שמאוד צריכים לעניין אותו. על דברים הקשורים בכסף שלו, בביטחון האישי שלו, בעתיד הסוציאלי שלו, בפנסיה שלו, בוודאות חייו. תחשבו על תחום כלשהו - תחפרו מעט, תשאלו כמה שאלות בסיסיות - ותגלו שאין לכם מושג. אבל כלום.
כל מערכות חיינו כאן מתנהלות כאילו היו סודות הגרעין של המדינה. כולל סודות הגרעין, כמובן. אין לנו מושג כיצד מתקבלות כאן ההחלטות המהותיות ביותר על חיינו. מי אחראי על מחדל המחסור במים והיעדר ההשקעות בהתפלה? מי אשם בתשתית האיומה של הכבישים? כיצד מחליטים כאן - ועל איזה בסיס - על השקעות בתשתית של תחבורה ציבורית? סלילת כבישים חדשים? רכבת? רכבת תחתית? נתב"ג?
אנחנו חיים לכאורה במדינה דמוקרטית שבה יש לנו זכות, לכל אחד יש זכות, לדעת הכל. אוקיי, נניח שנסכים על מגבלות סבירות של ביטחון, צנעת הפרט וגבולות המשפט. אבל מעבר לכך - מותר לנו לדעת הכל. סליחה: חובתנו לדעת הכל. אבל על החובה הזאת שלנו איש אינו מגן, לאף אחד לא אכפת יותר מדי ואיש (כמעט) אינו דורש לדעת. אנחנו חיים בבועה של דיסאינפורמציה, ניזונים מהמזון המעובד שמוקדי הכוח מאכילים אותנו, מורעלים מהגזים הממסטלים שאופפים כל הודעה לעיתונות, כל כותרת בעיתון, כל אייטם בטלוויזיה, כל מסיבת עיתונאים, כל אירוע השקה - ומשוכנעים שהריח שבו אנחנו חשים מקורו בבושם חדש שהושק. אבל לא, זה לא ריח ניחוח - זה סירחון שמקורו בריקבון.
יש משהו מתעתע ברשת. פעם אמרו על אמריקה שהיא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (ועל ישראל שהיא ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות). אז בפראזה דומה, אפשר להגיד שהאינטרנט הוא זירת השיווק, המסחר, העשייה והפרנסה הבלתי מוגבלת. אבל כאמור, יש בהגדרה הזאת משהו מתעתע: כי רשת האינטרנט היא אכן חלון ההזדמנויות האולטימטיבי. לכאורה, מדובר במקום שבו אפשר להגשים כל חלום. החלל שבו הכל אפשרי. שדרכו אתה יכול להגיד הכל, לשמוע הכל, להגיע לכל מקום ולכל איש, להמציא המצאות, להגיע ללקוחות, לקנות ולמכור, לשווק ולקדם, לפרסם ולפמפם.
אבל כמו כל פנטזיה, גם האגדה הזו היא רק אגדה. כמה פעמים שמעתם בשנים האחרונות ממישהו, מישהי, מישהם - שהוא/היא/הם עוסק/ת/ים ב"שיווק רשתי"? כמה פעמים נתקלתם באתרים, במיילים, ברשתות החברתיות, בסלולר - בכאלה שמנסים לגייס המוני גולשים להיות שותפים במיזמי מכירה/קידום/שיווק באמצעות האינטרנט? כמה פעמים יצא לכם לשמוע על ההוא שמביא הביתה עשרות אלפי שקלים מפעילות עלומה מול המחשב? ועל ההיא שהצליחה לגייס מיליונים למיזמים שהיו או לא היו, או רק משל היו, באמצעות לפטופ מקרטע בשולחן הפינתי בבית הקפה השכונתי?
לפני כמה ימים - למעשה ביום האחרון של העשור האחרון - מלאו בדיוק עשר שנים לפרישתי מהעולם הממוסד של העיתונות הכתובה. 31 בדצמבר 1999, דקה לפני פריצת המילניום והתפוגגות אימת באג 2000, היה יומי הרשמי האחרון כחבר מערכת עיתון מעריב. האמת היא שהתאריך ההיסטורי הזה, היסטורי לפחות מבחינתי האישית, כמעט שעבר לו סתם כך, מבלי להשאיר סימן. אבל בכל זאת נזכרתי. ובכל זאת, מדובר בחתיכת תקופה.
כן, אני אולי פרשתי מהעיתונות אבל העיתונות ממש לא פרשה ממני. אם תשאלו אותי (ומדי פעם שואלים אותי) מה אני, מה המקצוע שלי - אני עונה אוטומטית: עיתונאי. כמו, להבדיל, רופא, מהנדס, עורך-דין, רואה חשבון. ואני באמת לא משווה. קטונתי. אבל כל אלה הם בעלי המקצוע שלהם גם כאשר הם לא עוסקים במקצועם בפועל. ואני הקטן, אני מרגיש שאני עדיין שם. בדרך אחרת, בפורמט שונה, תחת מטריות שונות מגוונות. אבל כבר למדתי שהאדם מגדיר את אישיותו, את ישותו, בדרך שבה הוא חש, לאו דווקא על-פי מקום העבודה שמשלם את משכורתו. (Read on …)
אחרי הפגישה הראשונה, שהתקיימה בבית קפה ברנז'אי פופולרי - הפגישה השנייה התקיימה במשרד שלו. של היחצ"ן שלי. בניין המשרדים שלו, אם אפשר לקרוא ככה לכמה חדרים במבנה מתפורר במרכז ת"א, לא היה מעורר תיאבון או חשק. לעסקים, הכוונה. הוא דווקא ביקש להגיע אלינו. לראות איך מתנהלת החברה. להתרשם מהדינאמיקה. אמרתי לו: אין בעיה. תצטרף למשפחה לארוחת צהריים? כן, המשרד שלי בבית. והדינאמיקה של החברה מתנהלת ברשת. בטלפונים. בסקייפ. אנחנו עובדים ברשת. "אה… אם ככה, תבוא אלי. נעשה בריין-סטורמינג אצלי במשרד".
"תכיר, זו ע', היא מנהלת תקציבים כאן אצלנו. תותחית רצינית. סיפרתי לה קצת עליכם. היא תוכל לתרום".
אמרתי: נעים מאוד. אשמח.
ע' נכנסה לעניינים מהר: "קראתי את החומרים שלך. אתה כותב די הרבה… אהבתי. בדקתי את האתר. מאוד מעניין. ניסיתי חיפשתי מתחרים שלכם, לנסות למפות את החברה בברנז'ה. לא כל-כך מצאתי".
כי אין כמעט. זאת אומרת, יש רבים שעושים את העבודה הזאת - אבל לא בדרך שלנו.
"אז איך?"
לפעמים החברות שבונות את האתרים מגייסות פרילאנסרים בשקל שיכתבו קצת ויזינו קצת. לפעמים זה שירות שהחברות מקבלות מחברת הפרסום שלהן, מחברת יחסי הציבור. אין כמעט חברות שמתחרות בנו ראש בראש.
"אז אתם יכולים להיות כמעט מונופול. מי שמחפש שירותים כמו שלכם - מגיע ממש אליכם".
נכון, הם מגיעים. אבל לא מגיעים מספיק. גם אלה שמגיעים - לא בדיוק יודעים מה הם צריכים. כולם יודעים מה זה לבנות אתר. נדירים המקרים שבהם אלה שפונים יודעים מה זה כתיבה, עריכה, ניהול תוכן, ניהול פרויקט. אנחנו מנסים לחנך את השוק, ללמד אותו. אבל אתם יודעים הרבה יותר טוב ממני שזה כמעט בלתי אפשרי.
"אז איך בכל זאת יש לכם כל-כך הרבה לקוחות? ומבחר כל-כך מרשים של לקוחות?"
עבודה קשה. עדכון מתמיד של האתר, כתיבה בבלוגים, פניות אקטיביות, קידום במנועי חיפוש, לקוחות קיימים שממליצים עלינו לאחרים.
"אז בשביל מה אתה צריך בעצם יחסי ציבור?"
אני לא יודע אם אני צריך יחסי ציבור. אני צריך עוד לקוחות. עוד נפח של פעילות.
אני מכיר את כל חבילת השיווק. תאמינו לי. מכיר בעל-פה. מכיר על עצמי ומכיר מצוין מלקוחות וגם אצל קולגות ומתחרים. יש לי אתר מעודכן, הקמתי בלוגים מתוחזקים, יש לי כרטיס די הומה כאן בקפה, אני מנוי בפייסבוק, עשיתי קידום במנועי החיפוש, מכיר בע"פ טריקים של SEO, שמעתי הכל על טוויטר (לא, זה לא. עד כאן. ע"ע שם, שם). אבל באמת, כמעט הכל. נכון, לא הלכתי על קמפיין באנרים, אבל מי באמת הולך על זה היום. זאת אומרת, מי משקיע בזה חוץ ממפלצות כמו בזק / אורנג' / סלקום / קוקה-קולה ודרומה.
ואז כולם אמרו לי: יחסי ציבור. אתה חייב יחסי ציבור. שום דבר לא הולך היום בלי יחסי ציבור. תראה כמה רעש עושים רני רהב ודומיו; תראה כמה משרדי יחס"צ נפתחו בשנים האחרונות; תראה כמה חשיפה מקבלים כל מיני אנשים ופירמות שלא שווים שורה בעיתון. זה הדבר האמיתי - זה יביא לך את הסחורה. רק יחסי ציבור. הם אשפים. הם מחוברים. הם יהפכו אותך למותג. הפרסום העיתונאי שהם יביאו לך - יהיה שווה הרבה כסף.
אז הלכתי אליו, לאיש יחסי הציבור המומלץ שלי. הלכתי לפגישה עם היחצ"ן שלי.
מנוי על השירות החדש מאפשר לחברות ציבוריות ופרטיות, ארגונים בכל גודל, עמותות, בעלי עסקים קטנים ובינוניים ועצמאים - להחזיק אתר אינטרנט ועדכני ומעודכן בכל זמן.
השירות מוצע לחברות וארגונים בכל התחומים, לכל סוגי האתרים, בכל שפה ובכל היקף פעילות ותדירות.
באמצעות המנוי ניתן לעדכן את האתר במגוון ממשקי התוכן: חדשות החברה, דיווחים על פעילות החברה, העלאת דו"חות וטפסים, עדכון מחירים, מידע על מבצעים, העלאה ועדכון שוטף של תמונות, עדכון ובניית גלריות, העלאת קבצי וידאו ומצגות, עדכון ממשקי RSS.
