הבלוג של טובי פולק: כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ": http://www.mycontent.co.il/. חושב, עושה ואוהב ספורט. חושב, אוהב ועושה עיתונות. גר בהוד השרון. לשעבר חבר מערכת מעריב. כותב ומגיב גם בקפה ... המשך לקרוא »
שרי אריסון, בנימין נתניהו, זהבית כהן, יובל שטייניץ, עפרה שטראוס, עמיר פרץ, בני גנץ, נוחי דנקנר, דן חלוץ, עידן עופר, גבי אשכנזי, אהוד ברק, בנימין נתניהו. חלקם עשירים, כולם בכירים, מיעוטם עוסק בכסף שלנו, מקצתם אחראים לחיינו, כולם נוגעים לאיכות חיינו. כולם חשופים. יושבים בבתי זכוכית, חשופים בצריח. הם עבדו קשה מאוד בשביל להגיע לשם, הם ביקשו את זה, הם חתרו לזה. והנה, כאשר הם שם – הנם נדהמים כשהשמש מכה בהם.
אז הם מסתתרים. נכנסים פנימה וסוגרים מדפים.
מהות המנהיגות היא קבלת החלטות, עמידה על עקרונות, אנושיות סבירה ואכזריות במידה, גמישות ויכולת אלתור, אבל יותר מכל דבר אחר: קבלת אחריות. גמגום אחד קטן ואתה אבוד. תשאלו את לוי אשכול. תלמדו מווינסטון צ’רצ’יל. אתה רואה בעצמך מנהיג? לך עם האמת שלך, תתייצב מול הציבור שלך, תעמוד מאחורי ההחלטות שלך, הצג מראית עין של ביטחון, החלטיות, אמת, אמינות. תהיה מנהיג. תהיה ראוי לאלה שנושאים אליך עיניים.
אבל המנהיגות פסה מן העולם. אף אחד לא מוכן יותר להתייצב ולנמק את החלטותיו, לעמוד על עקרונותיו, לעמוד איתן מאחורי האני מאמין שלו, לקבל אחריות על המחדלים שלו.
העיתונות רודפת. העיתונות מכפישה. העיתונות משמיצה. העיתונות פועלת מתוך אינטרסים כלכליים של בעלי השליטה. העיתונות מעודדת שנאה. ראש הממשלה ורעייתו מוכפשים בגלל מאבקים בין בעלי שליטה בעיתונות. העיתונות מחפשת רק את השלילי. העיתונות שמאלנית. העיתונאים שכחו מה זה להיות יהודים.
גזר דין מוות ראוי לה, לעיתונות. לתקשורת. למדיה. כולם אשמים. כולנו אשמים. הרדיו והטלוויזיה, העיתונים והמגזינים, הכותבים בעיתון ובעלי הטורים, העיתונאים בהווה ולשעבר, הצעירים והזקנים, אלה שמתפרנסים בקושי וגם אלה שמקוששים חוכמות וסטטוסים ללא תמורה.
את הפוסט הזה אני משתדל לכתוב מהראש ולא מהבטן, וזה לגמרי לא פשוט. התובנות על עיתון ועיתונות ועיתונים נולדו מתוך הדיון על פיטורי העיתונאים הוותיקים בידיעות אחרונות והמשבר המי יודע כמה שמאיים על המשך חייו של מעריב. זה פוסט על עיתונות ועיתונאים, אבל יותר מזה – זה פוסט על אנשים. על החיבור שבין האנשים למקצוע הזה. בין אנשים למקום העבודה שלהם. ועיתון זה לא רק מקום עבודה. עיתון זה לא עוד מקום עבודה.
מרבית העוסקים בפיטורי העיתונאים מעיתון אחד, בסכנה להמשך קיומו של העיתון האחר, שאלת המשכורות, תנאי העבודה, היציבות, הביטחון התעסוקתי, גיל המפוטרים – משתמשים בצמד המילים "מקום עבודה". אנחנו שומעים גם על "ג'וב", "משרה", "פרנסה" וכיוצא באלה. ובכן, כן: כל מקום שבו אתה עובד ומתפרנס, הוא מקום העבודה שלך, מקור הפרנסה שלך, הגדרת הזהות המקצועית והאישית לך. וכן, גם הג'וב והקריירה שלך. אבל עיתון זה בכל זאת משהו קצת אחר. ובעצם, הרבה אחר. עיתון זה לא רק מקום עבודה. עיתון הוא לא עוד מקום עבודה.
את מרבית שנות השמונים והתשעים העברתי כעיתונאי בהרבה מאוד מקצועות ותפקידים. רוב הזמן בעיתון מעריב. בבית מעריב. במעריב. מעריב היה עיתון וגם בניין וגם מותג וגם היסטוריה וגם מסורת. כשהיית נכנס לבית מעריב, ידעת שאתה נכנס לבית מעריב. ובשבועות האחרונים מעריב שוב נמצא בעין הסערה, נלחם על חייו, סופר את ימיו לאחור. ושוב מדברים על סגירה, ושוב הקשקוש הזה של הפיכתו של העיתון למוצר דיגיטלי בלבד, על צמצום, על הקטנה. ובעצם על חיסול. ושוב מדברים על מקום עבודה, על אובדן מקום עבודה, על שכר עבודה, על תנאי עבודה, על אובדן מקומות עבודה.
אוסף של אנשים שמייצרים מוצר שהוא הרבה יותר מסכום חלקיו
אבל עיתון הוא לא רק מקום עבודה. מערכת עיתון היא חלל של חדרים ומשרדים ואולמות ומחשבים ומצלמות וטלפונים ותוכנות ושרתים ומכונות דפוס ואינספור מרכיבים ייחודיים, שהחיבור ביניהם יוצר סביבה שהיא הרבה יותר מסכום חלקיה. עיתון הוא מקום עבודה שבו סוף כל יום אתה בורא מוצר שהוא חלק מההיסטוריה, שמתחילה ברגע שמכונת הדפוס פולטת על העותק הראשון של גיליון אותו היום (או השבוע או החודש); וההיסטוריה הקטנה הזאת היא בלתי הפיכה. נגעת - נסעת; טעית – אכלת אותה לנצח בדפי ההיסטוריה של הארכיון. של כל הארכיונים. עיתון הוא גוף חי, שבכל מחזור ייצור שלו נוצר מחדש מוצר שיש לו חיי נצח. לא פחות. ובגלל זה, עיתון הוא לא סתם עוד מקום עבודה.
אחרי שהשתחררתי, הרופאים המליצו לי על ביקור שבועי בוויקיפדיה. אז הצצתי, וגיליתי ש"צונאמי" זה לא בדיוק "גל גדול" (וגם לא גל גדות) כפי שלימדו אותנו מאז הקטסטרופה בדרום מזרח אסיה. מסתבר שמדובר ב"גל בנמל". נכון, זה גל גדול מאוד – אבל התרגום הוא "גל בנמל".
למה זה חשוב? כי כל מה שקורה מסביבנו בימים האחרונים ואפילו בחודשים האחרונים מצריך עיון יומיומי בוויקיפדיה. ביקור חודשי או שבועי לא יספיק. וגם במילון. וגם בספרי היסטוריה והיסטריה.
העולם כמרקחה, והפעם זו באמת לא קלישאה. וכאשר העולם כמרקחה, המוזות (במקרה שלנו העיתונאים) כמובן לא שותקות. מאז שהחלו המהומות בטוניסיה, אי שם באלף שעבר, דרך ההפיכה במצרים, מלחמת האזרחים בלוב, הופעות הביזאר של קדאפי (ואולי קזאפי? או שמא קד'אאאפי?), המהומות במדינות המפרץ ובתימן, רעידת האדמה הקטלנית בקרייסצ'רץ' שבניו-זילנד (איך, איך זה שבכל אזור אסון מתים בעיקר ישראלים?!), הקטסטרופה הנוכחית ביפן והטבח בהתנחלות איתמר – כלי התקשורת הישראלים נהפכו לצוות כותבי ועורכי ויקיפדיה.
בשבועות האחרונים פרסמתי כאן כמה עקרונות לסדר יום חדש. מצאתי לנכון לרכז יחד את עיקרי המצע. זה חילוני, זה אזרחי, זה אפילו שמאלני. בלי להתבייש, בלי למצמץ. מצנע, לטיפולך
1. עקרון הבסיס למניפסט האזרחי החדש: נבחרי הציבור עובדים אצלנו. בשבילנו. אנחנו לא הנתינים שלהם – אנחנו המעסיקים שלהם. אנחנו נשלם את משכורתם, נעניק להם סמכויות ותנאי עבודה – ובתמורה הם יעבדו בשבילנו.
זה נשמע לכם מובן מאליו? מה שאנחנו שכחנו, הם עוד לא למדו.
2. האחריות הניהולית ו/או הפלילית תהיה ישירה ומיידית. כל מי שנושא בתפקיד – אחראי למעשיו ובעיקר אחראי לנזקים של מעשיו.
במקרה של תקלה חמורה, אסון לאומי, אבדות בנפש ו/או נזק כלכלי כבד לקופה הציבורית – השר, המנכ"ל והפקידים הממונים מועברים מתפקידם. אין סמכות ללא אחריות.
3. חובת התאמה בסיסית של שרים ומנהלים לתפקידיהם ומניעת ניגוד אינטרסים. מנהיג עובדים לא יכול להיות שר ביטחון; גנב מועד לא ייתכן שיהיה שר אוצר; חרדי שמקדש קברים ומחזיק מתים בטיפול נמרץ לא יכול להיות שר בריאות; בריון גס רוח ואיש ריב ומדון לא יכול לשמש כשר חוץ; שר הפנים לא יכול להיות נציג של מיעוט, שנבחר במוצהר רק בשביל לדאוג לבוחריו ו/או רבניו.
ראש ממשלה, גם כאשר הוא כבול באילוצים קואליציוניים, מחויב למנות את שריו וסגני שריו ברמה סבירה של התאמה. כי אחרת זו מעילה באמון העם. מנכ"לים, מנהלים בכירים, מינויים מקצועיים – חייבים להיות מינויים מקצועיים.
4. סדר-יום אזרחי. מאז ומעולם, חיינו ומותנו כאן הם קרבן על מזבח הביטחון. יש לנו צבא עצום שמתאים למלחמת ש' ב-ש', מלחמות מדבר שכבר איננו; מערכת התחבורה שלנו מביישת מדינות בעולם השלישי; אין לנו גבול מוכר ומוגן; אין לנו הגנה אמיתית על העורף; אנחנו נוטשים את הורינו הזקנים ומזנים את חינוך ילדינו.
לא עוד ספרטה.
5. דת ומדינה. דת לחוד – ומדינה לחוד. וליתר דיוק: אמונה ומדינה. אין קשר ואסור שיהיה בין השניים. יבוטלו מיידית חוקי הכשרות, ההפרדות, האפליות, האיסורים; מניעת תחבורה ציבורית ותעופה אזרחית בשבת; תבוטל הרבנות הראשית והמקומית ואין שום סיבה שיהיה כאן ג'וב בשכר שתוארו "רב" או "משגיח כשרות".
למי ששכח: אמונה היא בחירה אישית היא לא חוק. וכך לגבי נישואין, גירושין, ילודה, ברית מילה, קבורה וירושה.
ב- 11 השנים האחרונות אני לא בדיוק עובד במקצוע שהוא המקצוע שלי. אני עוסק בו לא מעט, אפילו הרבה יותר משעשיתי בעשרים השנים שלפני כן – אבל אני לא מקבל משכורת מכלי תקשורת בשביל לעשות את מה שאני עושה.
וככה, בלי להתכוון, הימים האחרונים החזירו אותי כמה שנים טובות לאחור. לא רגשות אשמה, לא בקשות סליחה מזויפות, לא חשבון ולא נפש. לא מאמין בקשקושים האלה. ובכל זאת, חזרתי וחשבתי – ולא בפעם הראשונה – על המקצוע שבחרתי לעצמי לפני שלושים שנים כמעט. ואולי זה היה המקצוע שבחר בי. והמחשבות מגלגלות אותי לתהייה מה הביא לכך שכבר יותר מעשור אני מתפרנס ליד המקצוע שלי, ולא ממנו. נכון, אני עוסק הרבה מאוד בכתיבה, אבל אף אחד לא משלם לי על כתיבתי. הכתיבה שלי מגיעה ללא מעט אנשים, אבל ממקום די שולי ורחוק ממרכז הבמה התקשורתית. והאמת היא שזה מכעיס. גם אותי, אבל יותר מזה את סביבתי.
כשאני מביט לאחור אל ראשית ימי בעיתונות הישראלית – אני מנסה לשחזר את החלומות שהיו לי אז, לחזור אל השאיפות המקצועיות, לנסות להבין את האנרגיות שהיו ואינן עוד. אז, עוד לפני שנכנסתי והתחלתי להסתובב במסדרונות העמוסים של מערכות העיתונים, עוד היתה לי הפנטזיה ההיא, הרומנטית, על העיתונאי של פעם. העיתונאי שחוקר ובודק, העיתונאי שמחובר לצינורות ומקורות המידע, האיש שיודע הכל. רציתי להיות האיש שידע יותר מדי. האיש שכותב פחות ממה שהוא יודע – ויודע הרבה יותר ממה שהוא כותב.
די מהר החלומות הרומנטיים נהפכים לשגרה מיוזעת, ספוגה בעשן סיגריות, מתפוגגת לתוך האפרוריות והקטנוניות של האנשים. זו של הכותבים כמו גם זו של מושאי כתיבתם. כל-כך מהר זה נהפך ללא מעניין. למשעמם. לפתטי. לעלוב.
במבט מרחוק, אנשים נראים גבוהים וגדולים מכפי שהם באמת. מקרוב הם נעשים קטנים מאוד. הפער הזה ניכר היטב בעיתונות הספורט שבה התחלתי את עבודתי העיתונאית. לפעמים ככל שהספורטאים גדולים יותר מרחוק – ככה הם קטנים מאוד כשמכירים אותם מקרוב. ואצל פוליטיקאים המצב גרוע הרבה יותר. בעיקר כי אצלם הזיוף הוא כורח. אם ספורטאי יכול להסתתר מאחורי כישרונו והישגיו, הרי שהפוליטיקאי בשביל להיבחר, בשביל להתמנות, בשביל להיות, חייב לזייף, לבלף ולשקר. גם אם זה לא תמיד באזור השחור, הפלילי – זה בטח יושב היטב בשטח האפור.
כמה נחת היתה לנו בשבוע האחרון. לכל אנשי מקצוע, בכמה ענפים. כמה שמחה. כמה אושר צרוף. כמה שאנחנו אוהבים שבועות כאלה. כמה סומק הם מעלים בלחיינו הצפודות. נחת נרשמה בממשלה ובצבא, בעיתונים וברדיו ובטלוויזיה, במשרדי הפרסום ויחסי הציבור, במשרדי הייעוץ והאסטרטגיה. המון נחת.
כבר אמרו את זה קודם לפני, אבל ידוע שאין שמחה גדולה כמו שמחה לאיד. ועל אחת כמה וכמה אין שמחה מושלמת, רגשות שגואים, עליצות קולנית וקריאות שמחה – כאשר מי שחוטף את הביצה הסרוחה הוא זה שזו מומחיותו המוצהרת: הטחת ביצים סרוחות.
אין לי מושג מתי נולד המקצוע הזה שנקרא יועץ פוליטי. יועץ אסטרטגי. וכמה ספין-אופים של המקצוע (ממש לא העתיק בעולם, אבל בהשאלה זו אחלה השוואה) כמו מנהל קמפיין, יועץ לניהול משברים וכיוצא באלה. ממש הלוחש לסוסים: פוליטיקאים, קצינים, טייקונים ועוד מהזן הזה.
אין כמו השבוע התקשורתי האחרון להדגים את הפתטיות של העיתונות הישראלית. וזה לא רק עיתונים מודפסים – זה המדיה כולה. עיתונים ורדיו, טלוויזיה ואינטרנט, חדשות ואקטואליה, רכילות ותחקיר. בשבועות כאלה, שבועות של קיץ, של אחרי מונדיאל ובלי אולימפיאדה, קיץ בלי מלחמה (בינתיים) ובלי פיגועים, קיץ חם מהרגיל (כל קיץ הוא חם מהרגיל בעונה), בלי נופשונים בטורקיה ובלי אופציית חופש אמיתית למי שילדיו עברו את שנתם ה- 12 – מה שנשאר לנו זה דם, ערוב ומכת בכורות. ורצוי בכותרות ענק.
בדיוק באמצע קיץ כזה הגיע השבועות האחרונים, בשביל להראות לנו איך זה נראה כאשר אירועים חריגים נופלים על מערכות עיתונים הלומי חום של קיץ אינדיאני. סליחה, ישראלי. כי התקשורת הישראלית לא בנויה לשגרה. עיסוק יומיומי בשגרת פוליטיקה, אמנות, תרבות, מוזיקה, אוכל, יין, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה – לא מעניין. לא סקסי. אולי גם לא ממש מוכר. התקשורת הישראלית צמאה לדם – ורק מחכה שייפול לה ליד איזה אירוע שחורג מעט מהשגרה. וכשזה מגיע, אוהו. הכל מתפרץ.
אם הייתי עורך מעריב, או ידיעות, או הארץ, או חדשות ערוץ 2 או 10, הייתי משתדל לחפור טיפה יותר עמוק בסיפור המצעד של משפחת שליט.
אם הייתי בעלים או בעל שליטה או עורך ראשי של כלי תקשורת חשוב ומרכזי, הייתי מנסה לפרק באופן קצת יותר עמוק ואינטליגנטי את הטענות של מצדדי העסקה לשחרור גלעד שליט. ובעיקר של מתנגדי העסקה.
אם הייתי עורך ראשי, בעל עמדה, בעל שליטה, אם הייתי בעמדה של כוח והשפעה בתקשורת – הייתי לוקח את הדיון הזה למקום מעט שונה.
כי הטענה הדמגוגית הרווחת בקרב מתנגדי העסקה היא פשוטה ושקופה כמו תמיד בתעמולה הימנית המיליטנטית הכוחנית. בתמצית זה אותו "אל תתנו להם רובים" של ימי אוסלו העליזים. זה הולך מצוין עם "פרס יחלק את ירושלים", עם "ברק יפנה את השטחים" ובעיקר עם "ביבי טוב ליהודים". זה פשטני, זה דמגוגי, זה לאומני וזה בעיקר פחדני. ולמה? כי זה לעולם לא עוסק בשורש העניין. העיתונות הישראלית השטחית והעצלה תמיד תעדיף לעסוק במסובב ולא בסיבה.
