הבלוג של טובי פולק: כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ": http://www.mycontent.co.il/. חושב, עושה ואוהב ספורט. חושב, אוהב ועושה עיתונות. גר בהוד השרון. לשעבר חבר מערכת מעריב. כותב ומגיב גם בקפה ... המשך לקרוא »
אם הייתי עורך מעריב, או ידיעות, או הארץ, או חדשות ערוץ 2 או 10, הייתי משתדל לחפור טיפה יותר עמוק בסיפור המצעד של משפחת שליט.
אם הייתי בעלים או בעל שליטה או עורך ראשי של כלי תקשורת חשוב ומרכזי, הייתי מנסה לפרק באופן קצת יותר עמוק ואינטליגנטי את הטענות של מצדדי העסקה לשחרור גלעד שליט. ובעיקר של מתנגדי העסקה.
אם הייתי עורך ראשי, בעל עמדה, בעל שליטה, אם הייתי בעמדה של כוח והשפעה בתקשורת - הייתי לוקח את הדיון הזה למקום מעט שונה.
כי הטענה הדמגוגית הרווחת בקרב מתנגדי העסקה היא פשוטה ושקופה כמו תמיד בתעמולה הימנית המיליטנטית הכוחנית. בתמצית זה אותו "אל תתנו להם רובים" של ימי אוסלו העליזים. זה הולך מצוין עם "פרס יחלק את ירושלים", עם "ברק יפנה את השטחים" ובעיקר עם "ביבי טוב ליהודים". זה פשטני, זה דמגוגי, זה לאומני וזה בעיקר פחדני. ולמה? כי זה לעולם לא עוסק בשורש העניין. העיתונות הישראלית השטחית והעצלה תמיד תעדיף לעסוק במסובב ולא בסיבה.
כמו רבים וטובים מבינינו - כן, גם נשים; די הרבה נשים - חיי בשבועיים ומשהו האחרונים סבבו בין השעות 17.00 ל- 21.30, בין אפיקי ה- HD של הערוץ הראשון (511) וזה של ערוץ הספורט (555). בין דרום-אפריקה לגאנה, בין הולנד לגרמניה, בין אורוגוואי לפרגוואי. החיבור ביני לשידורי ספורט היא נכות ידועה ומתועדת היטב, נכות ודפיקות שאני גאה בה. זה מה שאני, זה מי שאני. בדיוק כמו רבבות כאן ומאות מיליונים, אם לא מיליארדים, בכל פינה בעולם.
אבל טור זה לא נולד בשביל לעסוק דווקא בספורט. כבודו במקומו והוא עוד יקבל את פינתו. טור זה נועד לעשות קצת כבוד ולהציע כמה תובנות על הערוץ הממלכתי. הערוץ הראשון. שק החבטות של התקשורת הישראלית, הערוץ המיושן, המאובן, זה שחוטף הכי הרבה דווקא מיוצאי חלציו הממורמרים, אלה שגדלו שם ויצאו משם ולא מחמיצים שום הזדמנות לחבוט בו בהנאה גלויה ויצר נקמה בלתי מוסתר.
השבוע מלאו 4 שנים לשבייתו של החייל גלעד שליט. 4 שנים זה הרבה מאוד זמן. בדיוק המרחק ממונדיאל למונדיאל, עם מלחמה וחצי באמצע. הרף-עין בחיים של מרביתנו - נצח בחייו של השבוי ובני משפחתו. אז מה עושים עם החייל השבוי? מה עושים או לא עושים בשביל לשחרר אותו משביו? ובואו נניח לרגע לקלישאות בנוסח "הילד של כולנו". הוא חייל והוא בשבי. סיפור עגום, סיפור נורא לחייל הצעיר ולמשפחתו - אבל סיפור שקורה די הרבה במדינות שחיות מלחמות.
אי-אפשר לנצח את הרגש. אי-אפשר לברוח מקלישאות בכל מה שקשור בגלעד שליט, שביו, משפחתו. אי-אפשר לסלוח לממשלות ישראל על האימפוטנציה המוחלטת, על היעדר היכולת להחליט. לכאן או לשם - אבל להחליט, לכל הרוחות. בעיקר אי-אפשר לנצח בוויכוח האינסופי, האמוציונאלי, הכואב - נכון או לא נכון לשלם את המחיר הנדרש לשחרורו של החייל משביו.
ראשי "הוט" הם אנשים בלתי ראויים לניהול חברה שהיא ספק טלוויזיה בישראל. בכל מקום. נקודה. חברה שמחליטה להוזיל עלויות באמצעות הורדת ערוצים דוגמת CNN, BBC ועכשיו ESPN - היא חברה שצריך לקחת לה את רישיון המפעיל. עכשיו ומיד.
את השורות האלה אני כותב בזעם עצום, ולאו דווקא מתוך הפוזיציה. אני לא לקוח של "הוט" ומעולם לא הייתי. לעולם גם לא אהיה. אני חושש שגם ב"יס" עוד ניתקל (כמו שנתקלנו בעבר) בהחלטות שערורייתיות, אבל הם לא הורידו את CNN וגם לא את ESPN (בינתיים, תודה לאל).
חברות התקשורת האלה הן שליחות ציבור. אין להן שום זכויות לכשעצמם. הן קיבלו רישיון מהמדינה לספק לנו טלוויזיה בכבלים או באמצעות לוויין, אנחנו משלמים להן הרבה מאוד כסף מדי חודש בשביל הטלוויזיה שמגיעה לנו - והן לא יכולות לעשות בנו ככל שעולה על רוחן. ואם הן עושות - המדינה צריכה לעצור אותן. אבל מי יעשה להן משהו, כחלון? הצחקתם את ביבי.
אם משהו הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז, צף כמו ברווז ושמנוני כמו ברווז - כנראה שמדובר בברווז. ואם עיתונאי מדבר כמו פוליטיקאי, נראה כמו פוליטיקאי, לא אומר כלום כמו פוליטיקאי, לא טורח לאשר שהוא פוליטיקאי וגם לא מוכן להכחיש שהוא הולך להיות פוליטיקאי - הוא פוליטיקאי.
יאיר לפיד לא ממציא כלום. הוא כמובן המציא את יאיר לפיד (בעצם, טומי לפיד המציא את יאיר לפיד, אבל זה לדיון אחר). הוא פשוט עושה את הדבר שרבים מאיתנו היו רוצים להיות ורוצים לעשות. הוא נראה היטב, הוא מוקפד, הוא רהוט, הוא עשיר, הוא מקושר, הוא בטלוויזיה של המדינה, הוא בעיתון של המדינה, הוא פירסם את הבנק של המדינה, הוא מפורסם. אישיות. אני מכיר הרבה נשים שהיו רוצים להיות יאיר לפיד. ובעצם, הרבה אנשים היו מאוד רוצים להיות האימג', המותג, ששמו יאיר לפיד.
שבוע דרמטי, מטלטל, מטריד מאוד, עבר ועדיין עובר על כוחותינו. מילא לוחמי השייטת - הם חזקים, הם גיבורים, הם גברים, הם יתגברו; מילא ביבי/ ברק/ איווט/ ישי/ אשכנזי/ צ'ייני - ממילא לא אכפת להם מכלום; מילא זועבי/ אנסטסיה/ פלסנר/ זחאלקה/ שאמה - הם בסך-הכל אתנחתא קומית, בידור זול להמונים.
שבוע קשה עד אנוש עבר על כוחותינו שלנו. על העיתונאים. על העיתונות. על הכתבים הצבאיים, הפרשנים לענייני ביטחון, הכתבים המדיניים, הפרשנים הפוליטיים, כותבי הטורים, השדרנים, הכוכבים באולפן וגם חיות השטח. איזה שבוע נוראי. מצד אחד - אירוע ביזארי שלא ממש ניתן לסיקור. בלתי אפשרי לביאור. איום ונורא כשפורטים אותו לפרטיו ולפרוטותיו; מצד שני - האידיוט הוא שלנו. הוא אנחנו.
מה עושים עם כזאת אווילות? מה עושים עם כל-כך הרבה טיפשות? למשל, מה יעשה הכתב הצבאי, או הפרשן הצבאי, שעומד - כמו כולנו - שומע ורואה את הקולות ולא מאמין למה שהוא רואה. רואה את החיילים הכי מובחרים של הצבא הכי מובחר שנשלחים על-ידי המנהיגים הכי מובחרים, למשימה הכי מופרכת שאפשר להעלות על הדעת. מה יעשה אחד כמו, נניח, רוני דניאל. ברור בעליל שהוא רותח. שהוא מתפוצץ. הכתב הצבאי הוותיק, האיש שראה הכל, הפרשן שיודע על צבא יותר משהצבא יודע על עצמו, שהוא דובר צה"ל יותר מכל דוברי צה"ל ביחד, שהוא יותר מג"ד ויותר מח"ט מכל המח"טים והמג"דים - צריך לסקר ולהסביר אירוע שאי-אפשר להסביר, אי-אפשר להבין ובוודאי שאי-אפשר לסקר כמו סתם מלחמה נחמדה.
בשבועות האחרונים התפתח אצלי מותנה: הכל אצלי נעצר כאשר ברוך קרא עולה לשידור. נכון, בדרך-כלל הסאונד נדפק לו כאשר הוא מנסה לבשר על איזה עצור חדש ו/או הארכת מעצר נוספת מבית המשפט בראשון-לציון (רגע, מה פתאום רישון? איך זה שמוקד החקירות עבר פתאום דירה לעיר הרהיטים והשינה? מישהו בדק למה דווקא שם?) אבל זה מוסיף לחן הכללי של הדיווחים. משעשע גם הדיליי בסאונד בין גבעתיים לרישון - כולה קילומטרים ספורים בקו אווירי - כמו בימים ההם, של הלוויין המיתולוגי של הערוץ הראשון בעמק האלה. איך זה שעוד לא מצאו דרך פשוטה להתגבר על העברת סאונד וביטול פער הזמנים המביך הזה? מילא בשידורים מהחלל, אבל בגוש דן?
הפרשה הפלילית-משפטית הנוכחית מסדרת לכמה כתבים ופרשנים כמות בלתי סבירה של דקות שידור וחשיפה. המילים "הולילנד", "זכויות בנייה", "אחוזי-בנייה", "היטל השבחה", "שוחד", "העברות כספים", "עד מדינה", "שולה זקן", "א"א" וצו איסור פרסום מתגלגלות על לשונות המדווחים כמו היו סוכריות M&M. וכמה שהדיווחים ממכרים: ישיבות מועצת העיר, פגישות בסתר, כינוסים של ועדות תכנון, מינויים והדחות, כסף מזומן ותשלומים בצ'קים עצמיים, ניכיון צ'קים אצל חלפנים ומתנות קטנות ועטים יוקרתיים וסיגרים נדירים (או להיפך), מאעכרים חובשי כיפה ממתיקים סוד, פקידים חובבי פינוקים מתעשרים בן לילה, מנהלים מוניציפאליים עולים לגדולה, נבחרי ציבור, בעלי קרקעות, קבלנים, מהנדסי עיר… סדום ועמורה ממש.
שני עיתונים יומיים מגיעים אלי הביתה מדי יום. אחד כלכלי - גלובס; השני גם: הארץ. עיתון גלובס שנוחת בפתח הבית מדי ערב מוגדר כעיתון כלכלי; הארץ, שמגיע השכם בבוקר, הוא כבר כמה שנים טובות בקושי מוסף זעיר ודחוי של העיתון האמיתי עליו הוא רוכב: דה-מארקר (הנה מאמר שכתבתי על זה לפני שנתיים וחצי כמעט).
פעם היו כאן עיתונים שלא נגעו בכלכלה בכלל. מי שעוד זוכר משהו, יתקשה לשחזר נוכחות כלכלית של ממש במעריב של פעם, ידיעות של פעם, בוודאי הארץ של פעם. אפילו לא חדשות של תחילת שנות השמונים. המדורים הכלכליים היו סוג של הכרח יגונה. על עיתוני הבוקר בכלל אין מה לדבר. דבר, על המשמר, למרחב (היה פעם דבר כזה, לא?), העיתונים הלוחמניים של הימין, העיתונים האידיאולוגיים של השמאל - המלה כלכלה היתה כמעט טאבו. כמו במקרה הידוע של הקצינים הפולנים, בעיתונים ההם לא היה נהגו - בוודאי לא מכובד - לדבר על כסף.
טור ביקורת תקשורת חדש נולד - "קצר בתקשורת". זה טור הבכורה, והדרך עדיין לא לגמרי ברורה. בשלב זה מדובר על ניסוי וטעייה. מצד אחד, להיות מבקר תקשורת זה אחלה ג'וב. אתה יכול לכתוב את דעתך על כל מה שזז במדיה, לבחור במה לצפות, למה להאזין, מה כתוב - ותמיד להיות יותר חכם מאלה שאתה קורא אותם, מאזין להם, צופה בהם. לכאורה כמובן. זו אולי משימה קלה על הנייר, אבל לא תמיד הוגנת, בהחלט תובענית, כפוית טובה ולא תמיד פשוטה לביצוע. בעיקר לא לאיש המקצוע שלקח על עצמו את המשימה לחתוך בבשר החי של הקולגות שלו, לעיתים חבריו בהווה ובוודאי עמיתיו לשעבר.
הרעיון לייסד טור ביקורת תקשורת עלה בשבוע האחרון, בעיצומן ובשיאן של הפרשיות שמסעירות את רוחנו, דמיוננו והפנטזיות שלנו כבר חודשים. אי-אפשר היה לבחור עיתוי מוצלח יותר: החשיפה.
חזירות השכר (זו ההגדרה המדויקת; זו לא "חגיגת השכר" - כמו שאוהבים לכתוב בארץ הדה-מארקר) של המוני בכירים כל הרמות, מחרבת את המעט שנשאר מהמארג השביר שעליו יושבת החברה הישראלית. קבוצה מצומצמת יחסית (לכאורה), אבל בפועל עצומה בממדיה - מושכת לכיסיה כמויות מטורפות של כסף. בלי בושה, בלי למצמץ. יו"ר בנק מזרחי-טפחות, יעקב פרי, הסביר היום ש"לבנק יש בעלים פרטיים ולמנכ"לים טובים צריך לשלם". נכון, פרי צודק. למנכ"לים טובים צריך לשלם. מגיע להם. אבל שימו לב: עלות השכר של חמשת הבכירים במזרחי-טפחות עמד בשנה האחרונה על סך של 28 מיליון ₪. עלות שכרו של המנכ"ל, אלי יונס, עמד על כ- 18.6 מיליון ₪. בשנה. בשנה אחת.
למי שלא טוב במספרים, הנה קצת סדר: העלות הממוצעת של שכרו החודשי של מר יונס היתה בשנה האחרונה 1,550,000 ₪. שזה 51,666 ₪ ביום. שזה 2,152 ₪ לשעת עבודה (כולל שעות השינה).
שכרו השנתי של האנליסט הבכיר יובל בן זאב, איש חברת כלל פיננסים, עמד בשנה האחרונה על 8.2 מיליון ₪. כנראה שמגיע לו. הוא מנהל מצליח, ומנהל מצליח צריך לקבל כסף. עלות שכרו החודשי של המנהל המוכשר יובל בן זאב היא 683,333 ₪. ביום הוא עושה לביתו 22,777 ₪. ביום אחד.
