שרי אריסון, בנימין נתניהו, זהבית כהן, יובל שטייניץ, עפרה שטראוס, עמיר פרץ, בני גנץ, נוחי דנקנר, דן חלוץ, עידן עופר, גבי אשכנזי, אהוד ברק, בנימין נתניהו. חלקם עשירים, כולם בכירים, מיעוטם עוסק בכסף שלנו, מקצתם אחראים לחיינו, כולם נוגעים לאיכות חיינו. כולם חשופים. יושבים בבתי זכוכית, חשופים בצריח. הם עבדו קשה מאוד בשביל להגיע לשם, הם ביקשו את זה, הם חתרו לזה. והנה, כאשר הם שם – הנם נדהמים כשהשמש מכה בהם.
אז הם מסתתרים. נכנסים פנימה וסוגרים מדפים.
מהות המנהיגות היא קבלת החלטות, עמידה על עקרונות, אנושיות סבירה ואכזריות במידה, גמישות ויכולת אלתור, אבל יותר מכל דבר אחר: קבלת אחריות. גמגום אחד קטן ואתה אבוד. תשאלו את לוי אשכול. תלמדו מווינסטון צ’רצ’יל. אתה רואה בעצמך מנהיג? לך עם האמת שלך, תתייצב מול הציבור שלך, תעמוד מאחורי ההחלטות שלך, הצג מראית עין של ביטחון, החלטיות, אמת, אמינות. תהיה מנהיג. תהיה ראוי לאלה שנושאים אליך עיניים.
אבל המנהיגות פסה מן העולם. אף אחד לא מוכן יותר להתייצב ולנמק את החלטותיו, לעמוד על עקרונותיו, לעמוד איתן מאחורי האני מאמין שלו, לקבל אחריות על המחדלים שלו.
(Read on …)
אין עיתונאי ישראלי שהחמיץ את הידיעה החמה של הימים האחרונים: "נוחי דנקנר עושה שופינג", דיווחו הכותרות, וגם נידבו כמה פרטים. זו כבר עזבה את הארץ (בדרך חזרה לרחוב קרליבך), הצעות מפתות כבר הופנו לכוכבים אחרים בעיתון של החושבים. והחיזור הגדול אפילו עוד לא התחיל.
אין עיתונאי ישראלי שחושב שהוא שווה משהו שלא נדרך. אנשי מקצוע זמינים בתחום הזה יש הרבה – מקומות עבודה נחשקים כמעט שאין. אין עיתונאי, גם אלה שעובדים במקצוע ובוודאי אלה שכרגע מובטלים מהמקצוע, שלא חולם על הטלפון המיוחל מהמו"ל – ממזכירתו של המו"ל – שמזמן אותו לפגישה ("בלתי מחייבת"). מי שהיה בסיפור הזה יודע ומכיר. זה החלום. תפקיד חדש, תואר מחמיא, הרבה יותר כסף. ולא פחות חשוב: הליטוף לאגו. הו האגו.
(Read on …)
מומחי המדיה החברתית מנסים לשכנע אותנו שאפשר להיוולד, לחיות וגם למות בלי לצאת מהפייסבוק. מספרים לנו שכולם חיים שם בהרמוניה: יצרנים, משווקים, נותני שירותים, ספקים ולקוחות. מפמפמים לנו ללא הרף שרק אם נחפש מספיק, נעשה את הדברים נכון, נדע לספר את הסיפור ולהעביר אותו – נראה את האור. סליחה, את הכסף. וואלה?
חתיכת כאב ראש הפייסבוק הזה. בעיקר כשצריך להוציא ממנו משהו מעבר לאגו, מונה החברים והלייקים, החנופה לרגע, הדיאלוג השנון והסיפוק הממכר כשאתה מגלה שיש מי שקורא אותך וגם מתייחס להבלים שלך.
רומזים שיש שיווק אחר, אמר המשורר (לא, לא יונה וולך. גם אם היתה חיה, היא לא היתה מבלה איתנו כאן). רומזים לנו שאפשר לעשות הכל כאן. בחדר הסגור. במתחם החברים הזה. רומזים שהחברים יביאו את החבר'ה, שחבר יביא מאה חברים אחרים, שהכל ויראלי. רומזים לנו שיש כאן פירמידה חוקית למהדרין. רומזים לנו שהכל היום עובד ברשתות החברתיות. שהכל פייסבוק.
אז רומזים. גם רמזו לנו שיש סקס אחר.
אם יש שיווק אחר, הביאוהו לכאן ונדעהו נדבר גלויות, יש או אין. שכבר אנחנו עייפים מאוד.
אומרים לנו שיש שיווק אחר ולא צריך לצאת מגבולות ארבע הקירות האלה. קירות הפייסבוק. אומרים לנו שכולם כאן – הושט היד וגע בם.
(Read on …)
העיתונות רודפת. העיתונות מכפישה. העיתונות משמיצה. העיתונות פועלת מתוך אינטרסים כלכליים של בעלי השליטה. העיתונות מעודדת שנאה. ראש הממשלה ורעייתו מוכפשים בגלל מאבקים בין בעלי שליטה בעיתונות. העיתונות מחפשת רק את השלילי. העיתונות שמאלנית. העיתונאים שכחו מה זה להיות יהודים.
גזר דין מוות ראוי לה, לעיתונות. לתקשורת. למדיה. כולם אשמים. כולנו אשמים. הרדיו והטלוויזיה, העיתונים והמגזינים, הכותבים בעיתון ובעלי הטורים, העיתונאים בהווה ולשעבר, הצעירים והזקנים, אלה שמתפרנסים בקושי וגם אלה שמקוששים חוכמות וסטטוסים ללא תמורה.
(Read on …)
