עושה את זה בדרכי שלי
לפני משהו כמו ארבעים שנה, אולי קצת יותר, אולי טיפה פחות, אבא שלי נכנס הביתה מהנגרייה שבה עבד כשותף בקואופרטיב, עבודה מלאה באהבה ואמנות ומסירות שכבשה אותו מהיום שבו עלה לארץ מאירופה ההרוסה. הוא נכנס הביתה עם מזוודה מעץ שהוא ניגר בעצמו, מזוודה עם כמה כלי נגרות ידניים. הוא אמר לנו: זהו. עזבתי. מהיום אני עצמאי.
זה היה בערך ב- 1970. מאותו היום ועד ליומו באחרון, בסך הכל 12 שנים מאוחר יותר, הוא היה עצמאי. בלי רשת ביטחון, בלי מישהו שישלם את משכורתו, בלי פנסיה ובלי חסכונות. במסכת חייו הקצרה מדי הוא ידע הצלחות מקצועיות ואמנותיות אדירות. כל מי שהכיר אותו ואת עבודתו ידע להגיד שני דברים שאין למעלה מהם: הוא היה בנאדם והוא היה איש מקצוע. בנאדם נהדר ואיש מקצוע מעולה. הכי טוב שיש.
הוא לא היה איש עסקים. הכי רחוק מזה. הוא היה טוב מדי, נדיב מדי, תמים מדי. אנשים ניצלו אותו ואת טוב ליבו. אנשים טובים ואנשים רעים נהנו מהכישרון הנדיר שהיה לו ומהלב הטוב שפעם בו. כשמת, סתם כך פתאום, השאיר אחריו הרבה אנשים אוהבים וגם קצת חובות. הוא לא השאיר חסכונות, לא פנסיה ולא קרנות. אפילו מביטוח החיים שרכש כמה שנים לפני כן לא נשאר הרבה.
