ב- 11 השנים האחרונות אני לא בדיוק עובד במקצוע שהוא המקצוע שלי. אני עוסק בו לא מעט, אפילו הרבה יותר משעשיתי בעשרים השנים שלפני כן – אבל אני לא מקבל משכורת מכלי תקשורת בשביל לעשות את מה שאני עושה.
וככה, בלי להתכוון, הימים האחרונים החזירו אותי כמה שנים טובות לאחור. לא רגשות אשמה, לא בקשות סליחה מזויפות, לא חשבון ולא נפש. לא מאמין בקשקושים האלה. ובכל זאת, חזרתי וחשבתי – ולא בפעם הראשונה – על המקצוע שבחרתי לעצמי לפני שלושים שנים כמעט. ואולי זה היה המקצוע שבחר בי. והמחשבות מגלגלות אותי לתהייה מה הביא לכך שכבר יותר מעשור אני מתפרנס ליד המקצוע שלי, ולא ממנו. נכון, אני עוסק הרבה מאוד בכתיבה, אבל אף אחד לא משלם לי על כתיבתי. הכתיבה שלי מגיעה ללא מעט אנשים, אבל ממקום די שולי ורחוק ממרכז הבמה התקשורתית. והאמת היא שזה מכעיס. גם אותי, אבל יותר מזה את סביבתי.
(Read on …)
כשאני מביט לאחור אל ראשית ימי בעיתונות הישראלית – אני מנסה לשחזר את החלומות שהיו לי אז, לחזור אל השאיפות המקצועיות, לנסות להבין את האנרגיות שהיו ואינן עוד. אז, עוד לפני שנכנסתי והתחלתי להסתובב במסדרונות העמוסים של מערכות העיתונים, עוד היתה לי הפנטזיה ההיא, הרומנטית, על העיתונאי של פעם. העיתונאי שחוקר ובודק, העיתונאי שמחובר לצינורות ומקורות המידע, האיש שיודע הכל. רציתי להיות האיש שידע יותר מדי. האיש שכותב פחות ממה שהוא יודע – ויודע הרבה יותר ממה שהוא כותב.
די מהר החלומות הרומנטיים נהפכים לשגרה מיוזעת, ספוגה בעשן סיגריות, מתפוגגת לתוך האפרוריות והקטנוניות של האנשים. זו של הכותבים כמו גם זו של מושאי כתיבתם. כל-כך מהר זה נהפך ללא מעניין. למשעמם. לפתטי. לעלוב.
במבט מרחוק, אנשים נראים גבוהים וגדולים מכפי שהם באמת. מקרוב הם נעשים קטנים מאוד. הפער הזה ניכר היטב בעיתונות הספורט שבה התחלתי את עבודתי העיתונאית. לפעמים ככל שהספורטאים גדולים יותר מרחוק – ככה הם קטנים מאוד כשמכירים אותם מקרוב. ואצל פוליטיקאים המצב גרוע הרבה יותר. בעיקר כי אצלם הזיוף הוא כורח. אם ספורטאי יכול להסתתר מאחורי כישרונו והישגיו, הרי שהפוליטיקאי בשביל להיבחר, בשביל להתמנות, בשביל להיות, חייב לזייף, לבלף ולשקר. גם אם זה לא תמיד באזור השחור, הפלילי – זה בטח יושב היטב בשטח האפור.
(Read on …)
