הבלוג של טובי פולק: כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ": http://www.mycontent.co.il/. חושב, עושה ואוהב ספורט. חושב, אוהב ועושה עיתונות. גר בהוד השרון. לשעבר חבר מערכת מעריב. כותב ומגיב גם בקפה ... המשך לקרוא »
אין כמו השבוע התקשורתי האחרון להדגים את הפתטיות של העיתונות הישראלית. וזה לא רק עיתונים מודפסים - זה המדיה כולה. עיתונים ורדיו, טלוויזיה ואינטרנט, חדשות ואקטואליה, רכילות ותחקיר. בשבועות כאלה, שבועות של קיץ, של אחרי מונדיאל ובלי אולימפיאדה, קיץ בלי מלחמה (בינתיים) ובלי פיגועים, קיץ חם מהרגיל (כל קיץ הוא חם מהרגיל בעונה), בלי נופשונים בטורקיה ובלי אופציית חופש אמיתית למי שילדיו עברו את שנתם ה- 12 - מה שנשאר לנו זה דם, ערוב ומכת בכורות. ורצוי בכותרות ענק.
בדיוק באמצע קיץ כזה הגיע השבועות האחרונים, בשביל להראות לנו איך זה נראה כאשר אירועים חריגים נופלים על מערכות עיתונים הלומי חום של קיץ אינדיאני. סליחה, ישראלי. כי התקשורת הישראלית לא בנויה לשגרה. עיסוק יומיומי בשגרת פוליטיקה, אמנות, תרבות, מוזיקה, אוכל, יין, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה - לא מעניין. לא סקסי. אולי גם לא ממש מוכר. התקשורת הישראלית צמאה לדם - ורק מחכה שייפול לה ליד איזה אירוע שחורג מעט מהשגרה. וכשזה מגיע, אוהו. הכל מתפרץ.
אם הייתי עורך מעריב, או ידיעות, או הארץ, או חדשות ערוץ 2 או 10, הייתי משתדל לחפור טיפה יותר עמוק בסיפור המצעד של משפחת שליט.
אם הייתי בעלים או בעל שליטה או עורך ראשי של כלי תקשורת חשוב ומרכזי, הייתי מנסה לפרק באופן קצת יותר עמוק ואינטליגנטי את הטענות של מצדדי העסקה לשחרור גלעד שליט. ובעיקר של מתנגדי העסקה.
אם הייתי עורך ראשי, בעל עמדה, בעל שליטה, אם הייתי בעמדה של כוח והשפעה בתקשורת - הייתי לוקח את הדיון הזה למקום מעט שונה.
כי הטענה הדמגוגית הרווחת בקרב מתנגדי העסקה היא פשוטה ושקופה כמו תמיד בתעמולה הימנית המיליטנטית הכוחנית. בתמצית זה אותו "אל תתנו להם רובים" של ימי אוסלו העליזים. זה הולך מצוין עם "פרס יחלק את ירושלים", עם "ברק יפנה את השטחים" ובעיקר עם "ביבי טוב ליהודים". זה פשטני, זה דמגוגי, זה לאומני וזה בעיקר פחדני. ולמה? כי זה לעולם לא עוסק בשורש העניין. העיתונות הישראלית השטחית והעצלה תמיד תעדיף לעסוק במסובב ולא בסיבה.
כמו רבים וטובים מבינינו - כן, גם נשים; די הרבה נשים - חיי בשבועיים ומשהו האחרונים סבבו בין השעות 17.00 ל- 21.30, בין אפיקי ה- HD של הערוץ הראשון (511) וזה של ערוץ הספורט (555). בין דרום-אפריקה לגאנה, בין הולנד לגרמניה, בין אורוגוואי לפרגוואי. החיבור ביני לשידורי ספורט היא נכות ידועה ומתועדת היטב, נכות ודפיקות שאני גאה בה. זה מה שאני, זה מי שאני. בדיוק כמו רבבות כאן ומאות מיליונים, אם לא מיליארדים, בכל פינה בעולם.
אבל טור זה לא נולד בשביל לעסוק דווקא בספורט. כבודו במקומו והוא עוד יקבל את פינתו. טור זה נועד לעשות קצת כבוד ולהציע כמה תובנות על הערוץ הממלכתי. הערוץ הראשון. שק החבטות של התקשורת הישראלית, הערוץ המיושן, המאובן, זה שחוטף הכי הרבה דווקא מיוצאי חלציו הממורמרים, אלה שגדלו שם ויצאו משם ולא מחמיצים שום הזדמנות לחבוט בו בהנאה גלויה ויצר נקמה בלתי מוסתר.
