הבלוג של טובי פולק: כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ": http://www.mycontent.co.il/. חושב, עושה ואוהב ספורט. חושב, אוהב ועושה עיתונות. גר בהוד השרון. לשעבר חבר מערכת מעריב. כותב ומגיב גם בקפה ... המשך לקרוא »
חזירות השכר (זו ההגדרה המדויקת; זו לא "חגיגת השכר" - כמו שאוהבים לכתוב בארץ הדה-מארקר) של המוני בכירים כל הרמות, מחרבת את המעט שנשאר מהמארג השביר שעליו יושבת החברה הישראלית. קבוצה מצומצמת יחסית (לכאורה), אבל בפועל עצומה בממדיה - מושכת לכיסיה כמויות מטורפות של כסף. בלי בושה, בלי למצמץ. יו"ר בנק מזרחי-טפחות, יעקב פרי, הסביר היום ש"לבנק יש בעלים פרטיים ולמנכ"לים טובים צריך לשלם". נכון, פרי צודק. למנכ"לים טובים צריך לשלם. מגיע להם. אבל שימו לב: עלות השכר של חמשת הבכירים במזרחי-טפחות עמד בשנה האחרונה על סך של 28 מיליון ₪. עלות שכרו של המנכ"ל, אלי יונס, עמד על כ- 18.6 מיליון ₪. בשנה. בשנה אחת.
למי שלא טוב במספרים, הנה קצת סדר: העלות הממוצעת של שכרו החודשי של מר יונס היתה בשנה האחרונה 1,550,000 ₪. שזה 51,666 ₪ ביום. שזה 2,152 ₪ לשעת עבודה (כולל שעות השינה).
שכרו השנתי של האנליסט הבכיר יובל בן זאב, איש חברת כלל פיננסים, עמד בשנה האחרונה על 8.2 מיליון ₪. כנראה שמגיע לו. הוא מנהל מצליח, ומנהל מצליח צריך לקבל כסף. עלות שכרו החודשי של המנהל המוכשר יובל בן זאב היא 683,333 ₪. ביום הוא עושה לביתו 22,777 ₪. ביום אחד.
סיפור גלעד שליט הוא לא סיפור של חייל שבוי או של חייל חטוף. הוא לא סיפור של צבא, גם לא של מלחמה; של טרור או של ביטחון. סיפור גלעד שליט הוא סיפור פוליטי. אך ורק פוליטי. הוא פוליטי מהיום שבו החל ועד עצם היום הזה ועד בכלל.
סיפור גלעד שליט הוא סיפור פוליטי והוא תמצית סיפורם של הפוליטיקאים הישראלים. הוא סיפור של אומץ לב שאיננו, של פחדנות, של בריחה מאחריות, של עצימת עיניים, של סתימת אוזניים, של פחד ושל חשבון ושל דין וחשבון. סיפור של בריחה מאחריות, של חשבון אישי ושל דין וחשבון פוליטי.
סיפור נולד שליט הוא התזקיק הטהור ביותר של מה שנשאר היום מהחברה הישראלית. של הנרטיב הישראלי המשתקף באישיותם של נבחרי הציבור וממלאי התפקידים מודל שנות האלפיים. האנשים שגרונם רוממות המדינה; שהכבוד הלאומי בפיהם, שזקיפות הקומה במותניהם, של הזקפה הקולקטיבית בחזית מכנסיהם. נבחרי הציבור הם הדבר הרחוק ביותר שניתן לשער מדוגמה של אומץ לב אישי ואומץ לב ציבורי. הם לא מתביישים לדרוש אומץ לב מכולם - חוץ מאשר מעצמם. הם פולטים ומדקלמים הבלים חסרי כיסוי ונטולי בסיס על דוגמה אישית, על אינטרסים לאומיים, על ביטחון המדינה, על זהו זה ולא אחרת - ושום דבר מכל אלה לא מחילים על עצמם.
לפעמים בא לך לתפוס בצווארון את המשיחים החדשים ולהגיד להם: היי, רגע. קצת יותר לאט. גם העולם הישן - זאת אומרת, זה של לפני שעתיים-שלוש - הוא עדיין די חדש בשביל רוב רובה של האוכלוסייה. וכשאנחנו אומרים אוכלוסייה, חשוב לזכור שגם אם המספרים מאוד מרשימים - עדיין מדובר על העולם המערבי העשיר והשבע. ובסך הכל, מדובר באחוז מזערי מכלל אוכלוסיית העולם. אבל גם בעולם הטוב והמוכר שלנו, העולם שבו אנחנו יכולים לסמוך על זה שיהיה לנו מה לאכול ומה לשתות גם מחר בבוקר, לא צריך להרוג כל-כך מהר את עולם האתמול. אל תהרגו את השליח, גם אם הוא מאחר בכמה דקות.
קל מאוד לקבוע היום שכל עולם התוכן, השיווק, המכירות, ההיכרויות וכל השאר - עבר לרשתות החברתיות. קל ופופולארי להכריז על מותו של אתר האינטרנט, בדיוק כפי שמכריזים כאן כבר כמה שנים על מותו של העיתון המודפס, בדיוק כמו שהכריזו על חיסולו של הרדיו שניגף בפני הטלוויזיה וכן הלאה. מי לא מכיר את האבולוציה האכזרית של תקשורת ההמונים.
עיתון מעריב לא יפסיק להופיע בימים הקרובים, למרות שהשמועות על סגירותו כבר רצות בארץ כמה חודשים טובים. הוא ייצא לאור גם בשבועות והחודשים הקרובים. אולי אפילו בכמה השנים הקרובות. לעופר נמרודי והכשרת היישוב יש כיסים די עמוקים בשביל להחזיק את מעריב בחיים, וכניסתו לעיתון של המשקיע החדש, זכי רכיב - בסכום שנראה פשוט מגוחך ביחס להערכות השווי של העיתון שהתבצעו בעבר הלא רחוק - תיתן לחברים מקרליבך 2 עוד קצת אוויר לנשימה. לא אוויר צח, לא אוויר הרים, בטח לא אוויר פסגות. אבל גם אוויר סמיך ומעופש זה משהו. ואגב הערכות שווי, תזכורת: שלדון אדלסון עצמו בחן לפני קצת יותר משנתיים את האפשרות להשקיע במעריב, והמו"מ מולו התפוצץ אחרי שהשניים - נמרודי ואדלסון - לא הצליחו להסכים על מחיר גבוה פי כמה מזה שמכניס עכשיו רכיב. עוד החמצה היסטורית של האיש שמתעקש להפסיד עוד ועוד מיליונים.
עופר נמרודי, שהצליח להעלות את מעריב על פסים מבטיחים כאשר נכנס לעולם המו"לות בסערה לפני כמעט 18 שנים, ידע להפוך אותו לעיתון צבעוני ורלוונטי. ולמשך כמה שנים ורודות אפילו נראה היה שיש לו מה למכור מול התחרות ההיסטורית מול אימפריית ידיעות אחרונות של משפחת מוזס. אבל הזמנים השתנו, המזומנים נשרפו, שוק התקשורת יצא מדעתו, כל המודלים השתבשו, הניהול השערורייתי עשה את שלו ואז גם הגיע המשבר הכלכלי הגדול.
אבל מה כל אלה לעומת הטלטלה שהעיתונות המודפסת עוברת בשנתיים באחרונות. מהפכת ישראל היום. ההפיכה האלימה של שלדון אדלסון. היסטורית, העיתונות הישראלית, הארצישראלית, תמיד היתה רוויה בפוליטיקה, ביצרים, באהבות ושנאות. העיתונים הפוליטיים, שנוסדו עוד בטרם נוסדה המדינה, עסקו במרץ רב באידיאולוגיה, במפלגתיות, בדת מכל הסוגים, בהתיישבות, בסוציאליזם, בקומוניזם, בעבודה וסעד ורווחה, באחוות עמים, בשנאת עמים, במלחמות ובמה שהיה ביניהן. מעריב עצמו נולד מתוך ידיעות אחרונות במהלך הגדול של הבגידה והעריקה, וידיעות עצמו צמח וגדל לממדים המפלצתיים שלו על אדי הדלק של נקמת המשפחה הנבגדת, משפחת מוזס והסתעפויותיה השונות.
