בשבחו של העיתונאי הרואה ואינו נראה

הזכירו את שמי בטלוויזיה. מה אתם יודעים. לא חשוב איפה ולא כל-כך משנה ההקשר. טוב, אם אתם מתעקשים, אז זה היה בתוכנית ערוץ 2 כלשהי עם לינוי בר-גפן, עיתונאית מצוינת ורהוטה, שמשום מה משחיתה את זמנה על תוכניות מיותרות שבהן היא מצטטת כל מיני דברים שמתפרסמים ברשת; כמו פוסטים והמגיבים עליהם, וגם -  רחמנא לצלן - טוקבקיסטים ומבחר אמרות השפר שלהם. במקרה דנן טיפלה לינוי במבחר סקירות וביקורות על הופעתו של שלום חנוך, ובין השאר ציטטה את הפוסט שלי שדן בעניין. האמת היא שלא שמעתי את זה בעצמי. סיפרו לי. שיהיה.

אבל אז עלה בדעתי שוב העניין הזה: הטלוויזיה. מה יש בה שכולם רוצים להיות בה. מה יש בדבר הזה, שנקרא טלוויזיה, שאם אתה לא שם - אתה בפירוש לא קיים. ואולי כך רוצה הטלוויזיה שנחשוב. האם אכן כך?

(Read on …)

מי יניף את הלפיד

עיתוני סוף השבוע האחרון מיקמו את יאיר לפיד במרכז התמונה הפוליטית העתידית. ככה, מתוך הכלום, יש לנו תנועה פוליטית חדשה בראשות לפיד. לפיד החדש, כמובן. מאיפה זה צץ פתאום? מי החליט שבבחירות הקרובות יהיו לנו ליכוד ועבודה, קדימה וליברמן , ש"ס ואגודה - וגם לפיד? מהיכן הגיעה הבשורה?

אפשר להסיר את מעטה התמימות. אני בעסק הזה מספיק שנים ומכיר היטב את הטכניקה. לפיד הפוליטי עולה ופורח - כי יאיר לפיד העיתונאי, יאיר לפיד הפיגורה התקשורתית, יאיר לפיד של ערוץ 2 וידיעות אחרונות וספרי המתח והביוגרפיות ופרשנות התנ"ך - החליט להכניס את אצבעותיו למים ולבדוק כמה הם חמים.

כאשר אנשים כאלה שוקלים את דרכם בעולם הציבורי, הם משליכים חכות, פורשים רשת, מפזרים פיתיונות, מזמינים סקרים, מקיימים שיחות רקע, עורכים פגישות לא מחייבות, מטפטפים מידע - אבל לא באמת מתחייבים על כלום. בין השאר, הטפטוף הזה כולל גם ניים דרופינג מתוחכם של כל מיני סלבריטאים מטעם עצמם או מטעמו של המדליף, כמו קצינים בכירים לשעבר, פרופסורים של ההווה, דמויות פוליטיות שהיו ופרשו ומדגדג להם לחזור, אמנים, אנשי רוח. שמות מכל הבא ליד. זורקים כל מיני דברים באוויר, ומחכים לראות מה יידבק ומי יתפוס.

שום דבר אינו מקרי במסע הזה. הוא מתוכנן, מאורגן ומתוזמר היטב. כך גם המחאה של הפוליטיקאים המכהנים ודרישתם לחקיקת חוק לפיד - שכותרתו צינון לתקופה נתונה (נניח, שנה) של עיתונאים לפני שהם קופצים מחלון הראווה של התקשורת לכורסה המהוהה של הכנסת. האזרח (העיתונאי) לפיד רואה את הפאניקה שלהם ומחכך ידיו בהנאה. עבודה מעולה הם עושים עבורו. הם מפחדים - הוא מה זה נהנה.

(Read on …)

מי הוא בלוגר (והאם אני כזה)

אני איש שכותב. על בסיס די קבוע. קודם כל לעצמי, אחר-כך לאלה שמוכנים להשחית כמה דקות על קריאתי. ולא להאמין, יש כמה וכמה שקוראים, שמוכנים להגיב, להשתתף, להתווכח, להחמיא, להשמיץ. מבחינתי, כל אחד שקורא אותי - מפליא אותי. אני אסיר תודה על כל אחד כזה. באמת.

פעם זה לא היה ככה. פעם כתבתי בכלי תקשורת, בכל מיני כלי תקשורת. עיתון נוער, מגזינים, מקומונים וכמובן גם עיתון כלל-ארצי גדול. מי שקנה את העיתון (או קיבל אותו, או נחשף אליו) - קיבל אותי במין עסקת חבילה. הייתי כותב אחד מיני רבים מאוד. עיתון הוא חבילה גדולה מאוד של תכנים, של כותבים - החל בכותרת הראשית וכלה באחרונת המודעות. והקורא בוחר היכן מתאים לו לעצור ולבלות כמה דקות, בקריאה, בסקירה או בבהייה.

העניין הוא שכאשר אתה כותב בעיתון, אתה רוכב על הפלטפורמה של העיתון. מי שמביא אותך לעיניו של הקורא שלך הוא מותג ארצי רב-עוצמה, מותג עם היסטוריה ויוקרה וקילומטראז' אדיר; עם נאמנות בלתי מסויגת של מאות אלפי לקוחות משלמים; עם מערכת שיווק והפצה; עם בעלים ומו"ל ועורכים ומנהלים. אתה בורג במערכת גדולה ומשומנת. בסך הכל בורג. אבל בתור בורג, גם אם בורג זעיר - אתה חלק ממערכת ההינע של המכונה הגדולה. בורג במכונה משומנת. הקורא מקבל אותך בתוך החבילה. אם תהיה מספיק טוב, אם לא תבייש את שמך ושמו של העיתון - יהיו מספיק קוראים שיעצרו בעמוד (או בטור) שלך. בעיקר כי לעיתון עצמו יש הרבה לקוחות. כמעט לקוחות שבויים.

(Read on …)