צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
היחסים של אסף מנור עם אשתו מיכל אשתו היו טובים בדרך-כלל. הם השלימו זה את זו. החיבור ביניהם היה ממושך כל-כך, וברור כל-כך, שכל חסרון של האחד היה יתרון אצל האחר. ולהפך. הכל היה ברור וידוע ביניהם. הם הכירו זה את זו כל כך עמוק, שכבר מזמן לא היו מסוגלים להפתיע זה את זו. או לרגש. אפילו לא להצחיק. משהו כבה ביניהם, למרות שלא היו לכך סימנים חיצוניים. וזה לא היה קל להם, גם לא לכל אחד מהם בינו לבין עצמו, להודות שמשהו השתנה. ולדבר ביניהם על הנושא הזה הם פשוט לא הצליחו. אולי לא רצו. אולי חששו שפתיחה של התיבה הזו תשחרר שדים שכנראה מסתתרים שם, נעולים בפנים.
מיכל היתה אישה מאוד עסוקה. היתה לה קריירה מפוארת שהיתה חשובה לה. לאסף לא היתה שום בעיה עם זה. היא נשאה בגאווה את התואר האקדמי המכובד שלה - דוקטור מיכל מנור - אבל נהנתה פי כמה מהצלחותיה העסקיות. הם טיפחו את הקריירות שלהם יחד, במקביל. תמיד פרגנו, תמיד עודדו. החיים שלהם התנהלו על מי מנוחות. חיי רווחה. מעמדם האיתן במקומות העבודה שלהם, יחד עם העובדה שככלות הכל היו שכירים ולא הוטרדו יתר על המידה במה יקרה מחר בבוקר ולא נאלצו להעביר לילות נטולי שינה בפחד הזה, של מהיכן יגיע הלקוח הבא, כמו שקרה להרבה חברים שלהם שניהלו עסקים עצמאיים.
המשכורות המכובדות שלהם, עם שאר התנאים הנלווים, אפשרו להם חיים די נוחים. מכוניות חדישות ממקום העבודה, טלפונים ניידים, חשבון הוצאות נדיב, מחשבים צמודים, לא מעט נסיעות לחו"ל, כמה פינוקים אלקטרוניים שרק רצו ואפילו הצליחו לפני קצת פחות משנתיים, בלי שנאלצו לקחת עוד משכנתא חונקת, לעבור לפנטהאוז גדול ומפואר בפרויקט חדש, על גבול תל-אביב ורמת-גן.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
מחשבתו נדדה הרבה שנים והרבה נשים לאחור. לחודשים האחרונים של שירותו הסדיר, בסיני, עם אותה נימפה כהה שמילאה אז את ימיו ולילותיו. אחרי כמעט שלוש שנים של שירות רחוק ומרוחק, של ניתוק ובדידות, של ימים צהובים ולילות לבנים, של שמיים כחולים מלמעלה וחולות צהובים מלמטה, הוא גילה פתאום את גלית. פקידת הקשר שהיתה עוף שונה ומוזר בנוף הנשי של סיני בימים ההם.
למעשה, גלית היתה שם, יחד איתו בגדוד, כמעט חצי שנה לפני שהוא שם לב אליה. בחורה קטנטונת, כהה מאוד, נחבאת אל הכלים. כזאת שעושה את הרושם שנשיפה אחת קטנה תעיף אותה רחוק אל הדיונות שבאופק. קולה היה זעיר, עדין. ומה שהצחיק אותם אחרי זמן, היתה העובדה שדווקא הקול הקטן ההוא, דווקא הוא היה מה שהדליק את אסף ועודד אותו להתחיל איתה. לעשות את הצעד. ללכת על זה.
הוא היה אז רס"פ בפלוגת הוותיקים. הרבה עבודה לא היתה לו. הפלוגות הצעירות היו עסוקות באימונים שלהם, מפקדת הגדוד היתה עסוקה ברוב הימים בענייניה - מה שהשאיר את פלוגת הוותיקים די לבדה. המ"פ כבר היה בשלהי הקדנציה השנייה שלו בתפקיד הזה והתמרק לקראת הג'וב הצבאי הבא שלו - סמג"ד בגדוד השכן של החטיבה. היה עסוק רוב הימים בנסיעות הלוך ושוב למפקדת החטיבה, לאוגדה, לפיקוד. הוא לא היה ממש בסביבה. סגנו היה עמי זסלבסקי, לימים ד"ר עמירם ירדני. חברו הטוב של אסף מנור. פלוגת הוותיקים היתה שלהם, והיא בעצם התנהלה מעצמה. החיילים היו בסדר, עשו את מה שהיו צריכים לעשות והימים עברו על מי מנוחות.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
ארוחת הצהריים הצבאית של שבת עשתה לאסף רע בבטן. וגם על הנשמה. הוא אמנם לא אכל מי יודע מה, אבל יציקת החמין הזאת, הצבאית כל-כך, העיקה עליו בתחתית הבטן, מכבידה על התנועה שהיתה לאה ממילא. בלילה, יותר נכון הבוקר, הוא ישן בקושי שעתיים, וגם השינה הזאת לא היתה מנוחה ממש.
השיחות עם ענת ספיר העיקו עליו. הוא רצה לדבר איתה, זה בטוח, ויותר מזה - הוא מאוד רצה לראות אותה. אבל זה לא היה כל-כך אפשרי כרגע. שתי שיחות הטלפון, הראשונה ביום שישי בערב וזו שבאה אחריה בשבת לפני הצהריים, עשו אותו מבולבל הרבה יותר ממה שהיה ממילא, כשהחליט לטלפן אליה. בעיקר הטרידה אותו השאלה שאפילו הוא לא ידע לענות עליה: מה הוא רוצה? ויותר מזה - מה הוא רוצה ממנה?
אחרי שהם שחררו את יניב תירוש לארוחת הצהריים, התיישבו אסף ויהודה בחדר המבצעים. אסף נטל את עיתון השבת, דפדף בעצבנות בין אינספור העמודים ולבסוף השליך מעליו את ערימת הנייר בתחושת מיאוס.
"זה נורא, כבר אין מה לקרוא בעיתוני השבת האלה", אמר ליהודה, שלא ממש שם לב אליו.
"סליחה? לא הקשבתי. מה אמרת?"
(Read on …)
