צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
כשכבר היה ברור שזהו, אין ברירה, והמילואים האלה לא יסתיימו ככה סתם, שם בחניה, פנתה החבורה אל הבסיס פנימה. ממול חלפו על פניהם כל מיני פרצופים. את חלקם זיהו במעורפל, אחרים היו אנשי הבסיס, סדירים צעירים או אנשי קבע מכריסים, ובכל מקרה – כולם נראו זרים ורחוקים. בתחנה הראשונה, נקודת הקליטה הפורמאלית, עמדת השלישות, המתין להם הטופס המוכר, והם חתמו עליו בלי להעיף בו מבט נוסף. זהו. החל מרגע זה ביטוח החיים שלהם עובר לאחריות משרד הביטחון. מערכת ההפעלה האזרחית יורדת סוף-סוף, המערכת האחרת תופסת פיקוד. משם, המעבר לתחנות הבאות – נשקייה ואפסנאות – כבר נעשה באופן אוטומטי. בלי להפעיל יותר מדי את הראש. כי אם היו חושבים על זה, הדיכאון היה מכה בהם חזק מדי ומוקדם מדי.
בתוך הקיטבג שהיו מקבלים בנקודת האפסנאות לא היה שום דבר מפתיע. שק שינה, אפוד קרב, שני זוגות דגמ"ח, קפלס"ט, מימיות, תחבושת אישית, מעיל דובון, שמיכת צמר בחורף. פעם כלל הציוד התקני גם פריטים ביזאריים כמו ספל עיסית, מסטינג שני חלקים, סכו"ם. עם השנים הצבא קיבל קצת שכל, וויתר על חלק מהשטויות.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
ימים ספורים לפני בוקר ההתייצבות אסף היה עובר לפורמט גופני שמאפיין נשים בימים שלפני המחזור. שילוב של מועקה נפשית שהלכה והעמיקה עם כאבים פיזיים ממש. לכאורה המשיך בשגרת חייו. קם בבוקר לעבודה, שלח את הילדים לבית-הספר, דאג לאוכל, שטף כלים. אבל הגוש הזה – הידיעה שקרב והולך היום שבו יקום בבוקר וייצא מהבית לבוש בבגדים אחרים – הגוש הזה ישב אצלו עמוק וכבד, גדל והעמיק ככל שהתקדמה הספירה לאחור.
בוקר ההתייצבות עצמו היה עבורו כמעט חזרה לבקו"ם. חזרה לרחם. תמיד היה נזכר באותו בוקר, אז, לפני יותר מעשרים וחמש שנה, שבה עשה את הדרך הארוכה, במונית, מלשכת הגיוס בטבריה עד לבסיס הקליטה ומהמיון בתל השומר. שעתיים ומשהו של נסיעה שותקת, כבדה, שעתיים שהכילו בתוכן יותר משמונה עשרה שנים. חיים שלמים של איש צעיר. למרות שכאילו הלך לצבא בכיף, והלך להיות קרבי מבחירה – עמוק בפנים זה הרגיש אחרת.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
"בוקר טוב אסף. שבת שלום. מה זה שם? מאיפה המחשב הזה? לא רע, תנאי שירות. תגיד, אתה לא חושב ללכת לישון?"
"יהודה? מה קמת פתאום? מה השעה? כבר אחרי חמש? וואלה, לא שמתי לב איך הזמן עובר. הייתי מחובר כל הלילה".
"מחובר? מחובר למה?"
"עבדתי על המחשב. הייתי מחובר לאינטרנט. תנאי שירות, אמרת בעצמך. לא להאמין. אתה זוכר איך היינו מחכים פעם בסיני לשעות חיוג פעם בשבוע? עם הטלפון שדה ההוא? וגם כתבתי".
"כתבת? מה כתבת?"
"אתה זוכר שדיברנו כמה פעמים על זה שאף אחד בארץ הזאת לא לקח את הסיטואציה הזאת, של המילואים, ועשה ממנה רומן של ממש?"
"בטח שאני זוכר, אסף. ואתה אמרת שאתה תכתוב יום אחד את רומן המילואים. את הסיפור האמיתי של הצבא הזה. את הסיפור האמיתי, לא את מעשיות הגבורה".
"אוקיי, אז הנה זה בא לי בסוף. אני זוכר איך דיברנו על זה שמה שיש לנו מתועד ממילואים זה גבעת חלפון? אז אולי עכשיו יהיה עוד משהו. שלי. שלנו".
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
השיחה הסתיימה. אסף סגר את הטלפון וכיבה את המכשיר. הוא השתרע אחורנית על מושב הנהג, המזגן שטף את גופו באוויר קר, שובל שזרם לאורך רגליו ובטנו. הוא שילב את אצבעות שתי ידיו מאחורי עורפו, התמתח לאחור ועצם את עיניו.
ברדיו הפתוח, סוף שבוע רגוע או משהו, צרצר שלמה ארצי. זה היה יותר מדי בשבילו. הוא רכן לפנים, חיטט בתא הכפפות ושלה משם כמה קלטות. הוא בחר קלטת אוסף של אריק קלפטון ודחף לטייפ. "נפלאה הלילה", שר אלוהים בטייפ, ואסף עצם את עיניו, מרפה כל שריר בגופו, נותן לאוויר הקר לצנן גם את נשמתו.
הסיורים כבר ערכו את ביקור האוכל שלהם, אכלו ושתו ועשו הרבה רעש, אבל כל זה עבר לאסף ממול. הוא היה בעולם אחר, עולם פרטי משלו. מחשבותיו נדדו הכי רחוק שאפשר מגבולות ההנחלות שבתחומיה התגורר בשבועות האחרונים.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
ביום שני לפנות ערב הגיע יהודה לבית החולים. עשרים וארבע שעות ארוכות חלפו עד שנודע לו על האירוע. ביום ראשון בבוקר יצא הביתה ואמור היה לחזור רק ביום שלישי, רק בשביל להשתחרר. לא היה טעם לשחרר אותו לפני כן, כי ממילא הם, הוותיקים, היו אמורים להיפגש ביום רביעי לטקס הסיום. בדרך מירושלים לתל השומר הוא ניסה להכניס קצת סדר ולעשות חשבון: זה היה יום שני, והוא אמור היה לחזור לפלוגה למחרת, לעזור בהעברת הפלוגה לגדוד המחליף ולהשתחרר. ואז למחרת, יום רביעי – הטקס המיועד במשרד הקישור.
כשניסה לשחזר מה היה בפלוגה לפני שיצא, נזכר שכאשר ארז את תיקו והמתין לטרמפ שאמור היה לקחת אותו לירושלים, העיף מבט בסידור העבודה לאותו יום, וראה שאת סיור הצהריים אמור היה לעשות הילד יניב תירוש. אז איך זה שאסף היה בסוף על הסיור הזה? נו טוב, יכול להיות ששוב שיעמם לו, כמו שקרה לשניהם מדי פעם בתעסוקה הזאת, והוא החליט לצאת לטיול צהריים מרענן. הוא חישב את לוח הזמנים לאחור, וקלט שהאירוע התרחש לפני עשרים וארבע שעות, פחות או יותר. קובי שילוני ניסה לתפוס אותו, כמו את שאר החבר'ה שלא היו בפלוגה באותו הזמן, כבר שעה או משהו אחרי האירוע, אבל הוא עבר בדרך אצל הוריו בראשון לציון – והוא מעולם לא החזיק ברשותו טלפון נייד – כך שההודעה תפסה אותו בבית רק ביום שני, בשעת צהריים מאוחרת.
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
אסף ויהודה לגמו את הקפה בשתיקה. הם היחידים שהיו ערים בפלוגה. השעה היתה תשע וחצי כמעט, בוקר יום שבת, ומחצרות בתי ההתנחלות החלו אנשים לצאת החוצה, לבושים בבגדי שבת. מכסי טרילין שחורים, חולצות לבנות. תלבושת אחידה שעוררה באסף תיעוב גדול אפילו מזו של מדי הזית. מכנסיים שחורים, חולצות כפתורים לבנות, סנדלים, לפעמים עם גרביים. ציציות שמשתלשלות מתחת לחולצה. אפילו כיפות של שבת היו להם. בניגוד להרגלו, הפעם לא היה לו כוח אפילו לתעב אותם. חש מרוקן מכל שארית אנרגיה.
"יהודה, גמרת עם הקפה? תביא את הכוס. אני הולך לשטוף".
"כן. גמרתי. בוא הנה, יש פה שתי כוסות מלאות לגמרי – לא חראם? אף אחד לא בא לשתות, כולם או ישנים או שברחו מכאן. ארבע כוסות? בשביל מי? כולם במצב מאוזן."
"יהודה, מתי תלמד: ככה אני עושה קפה. ובדרך-כלל יש לי יותר שותים מכוסות. וחוץ מזה, מה אכפת לך? שב ותקרא את הספר שלך ותחלום על יום רביעי. זוכר? יום רביעי. גומרים הולכים".
(Read on …)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
סוף התעסוקה כבר נראה באופק. בעוד שלושה ימים וקצת, יום שלישי, יפלוט המחשב הגדודי בפעם האחרונה את הטופס הכחול ועליו השם אסף מנור. מועד תחילת התעסוקה, מועד סיום, כך וכך ימים. ואין יותר להתראות בפעם הבאה.
שבת בבוקר, שעות ספורות אחרי שיחת הטלפון של שישי בלילה, אסף מנור – אחרי משמרת שמי יודע מתי החלה ומי זוכר מתי הסתיימה – ניסה לתפוס מעט שינה. קצת לפני שש בבוקר הצליח לגרש את המחשבות ושקע בשינה טרופה. רעה. עמוסה בחלומות סתומים. מטרידים.
החום הנורא והיתושים – איפה המזגנים שהבטיחו לכל הרוחות – העירו אותו. קם עייף וטרוד. מזיע ודביק. במקלחת, אחרי כמה דקות מתחת לזרם הרותח, סגר את ברז החמים, והכריח את עצמו, בנשימות מהירות, להחזיק מעמד ולא לברוח מהמים הקפואים שזרמו בכוח, בזרם דק ודוקר, מהראש והכתפיים מטה, נקווים בשלולית המצחינה שבצבצה מבין לוחות העץ שהיו הרצפה של מקלחת השדה.
(Read on …)
(רומן מילואים – פרק 1)
מאת טובי פולק
"הלו?"
"היי ענת. אסף. יכולה לדבר?"
"אסף… כן, בטח. אני לא מאמינה… איזו הפתעה. קרה משהו? רגע, אתה לא במילואים או משהו?"
"כן. אני במילואים. הכל בסדר. הכל כרגיל. את האמת, לא נעים לי להגיד, אבל אין לי הסבר ממש משכנע מה הביא אותי אלייך. אני מפריע לך או משהו?"
"לא לא, זה בסדר. בדיוק יצאתי מהמקלחת. בוהה בטלוויזיה. שום דבר מיוחד".
"יופי. כי לא הייתי רוצה להיתקע לך פתאום, בלי אזהרה, באמצע משהו".
(Read on …)
מאת טובי פולק
* * *
ראשון הגיע למקום האירוע אמיר דותן, שדהר לשם בג'יפ הלנדרובר הפרטי שלו, יחד עם צביקה גרינברג, החובש הפלוגתי. באותן שעות לא היו סיורים נוספים בחוץ, והג'יפ של אסף היה הסיור היחיד שפעל באותן השעות. קובי שילוני, שקלט בחדר המבצעים של הפלוגה את קריאותיו של איתן מהג'יפ, ידע היטב מהי מצבת כלי הרכב של הפלוגה, ודאג שאמיר יטוס לשם ברכב הפרטי שלו. זה היה בניגוד לנהלים, אבל למי היה אכפת מהנהלים באותם רגעים. אסף שכב מדמם על הכביש, והדבר האחרון שעליו חשבו קובי ואמיר היו נהלים, תחקירים או ועדות חקירה.
האמבולנסים הגיעו יותר מחצי שעה אחרי שאמיר איתר את הסיור המותקף, וצביקה החובש כבר היה בעיצומו של הקרב לעצירת הדימום מראשו של אסף. קודם הגיע האמבולנס האזרחי מההתנחלות הקרובה, ואחרי כמה דקות הצליח להגיע מהגדוד, מקרטע, הקומנדקר שהצבא העז לכנות אמבולנס. התגובה המהירה של איתן, ואחריו של צביקה החובש – על זה איתן שמע מאוחר יותר, בבית החולים – הצילה את חייו של אסף. לחדר המיון הוא הגיע אחרי שהיה מחוסר הכרה יותר משעתיים. למרות מאמציהם של איתן, ואמיר, וצביקה החובש, וגם הרופא הגדודי והחובשים שהגיעו באמבולנסים – אסף היה במצב קשה.
* * *
(Read on …)
רומן מילואים (פרק ראשון - 17.4.2009)
מאת טובי פולק
פתח דבר
השמש שקעה לפני שעות, אבל לא נחה גם בלילה. החום שכב על האדמה כמו שמיכת פוך עבה. מעיק. יוקד. בתוך הג'יפ, שניים וחצי טון של פלדה עבה, הטמפרטורות הגיעו למספרים שהמדחום לא מכיר. המזגנים שהובטחו היו רק מתגים שבורים, לא מחוברים לשום דבר. מהכביש שהוליך לשומקום, אי שם בין נחלת אבותינו לקבר אימנו, עלו אדי חום. מרחוק, בקצה האופק, בסוף הכביש, יצרו האדים שעלו מהאספלט המהביל מראית דה-ז'וו של שלולית מים מעלה אדים. בפעם האחרונה שאסף ראה מראות כאלה הוא היה חייל סדיר, ילד בן תשע-עשרה, בסיני הרחוקה והנשכחת.
מהיום שבו אישר בדואר חוזר את הצו לתעסוקה הזאת, האחרונה, ליוותה אותו אותה הרגשה מזופתת. משהו יקרה. משהו רע. לא הצליח לזקק לעצמו מאיפה זחלה לתוכו התחושה הזאת, אבל היא היתה צלולה לגמרי. ברורה ובהירה כמו הימים הלבנים האלה. ימים שהתחילו בחמש בבוקר ולא נגמרו אף פעם. זו היתה התעסוקה האחרונה שלהם. ובכל זאת, שום תחושה של חגיגיות לא נלוותה לפרק הסיום. הם היו שישה, שישה ותיקים אשר לצו ההתייצבות שלהם נלווה מכתב אישי, יבש: "בתום התעסוקה נא להתייצב במשרד הקישור לטקס קבלת תעודת הפטור משירות מילואים פעיל".
זהו. כל-כך הרבה שנים שהם חלמו, ימים ולילות, על היום הזה. ובסוף מין מכתב כזה, סתמי, יובשני. כמעט מעליב.
(Read on …)
העמוד הבא »
