מכירים את הביטוי "סיפור לקוח"? אז הנה אחד כזה. סיפור על לקוח ולקח.
כל עסקה מכילה בהכרח לקוח שנזקק לשירות, נותן שירות שיש לו מה להציע ללקוח, הצעת מחיר, מו"מ על המחיר, בדיקת חלופות, דיונים פנימיים, הנחה במחיר, שוב מו"מ - ולבסוף החלטה. או שיש עסקה, או שלא.
התחום שבו אנחנו עוסקים, תחום שאין בו "מוצרים", "מחירונים" וגם לא מחיר סגור לשעת עבודה, הוא תחום חמקמק בכל הקשור לדיון העתיק שבין הלקוח לנותן השירות. אנחנו, נותני השירות, מעניקים לעצמנו ערך מסוים. לפעמים ערך גבוה, לעיתים פחות. לצד השני, הלקוח, הצד שלכאורה נזקק לשירות שלנו - יש הערכה משלו לגבי מידת הצורך האמיתי שלו בשירות שאנחנו מציעים. בדרך-כלל הרבה פחות מאיתנו. אבל גרוע מכך: במקרים רבים אותו לקוח כלל לא יודע על השירות שאנחנו מציעים, וגם אם יודע - הוא לא מבין, או לא מסכים, שהשירות הזה בכלל שווה לו משהו. נניח, כסף; נניח, שווה-ערך לזמן עבודה יקר-ערך של האנשים שלו.
אז הנה סיפור שהיה באמת, סיפור עם לקח גדול על כסף קטן.
(Read on …)
שימו לרגע את כל העיתונים בצד. ואל תציצו. ועכשיו מבחן קטן: מה היתה הכותרת הראשית היום בידיעות אחרונות? ומה היתה הכותרת הראשית אתמול ב"הארץ"? ושלשום במעריב? על מה החליטו עורכי העיתונים המובילים שהוא האייטם הכי חשוב של אותו יום? קסאם בשדרות? גראד באשקלון? הביקור של סנטור מקיין? הקריסה של הדולר? המשבר הכלכלי בארצות-הברית? הביקור של קנצלרית גרמניה? הפיגוע האחרון? ההתראות על פיגועים באתרים ישראלים בעולם?
אין לכם מושג. גם לי אין מושג. כי זה לגמרי לא חשוב. וזה אף פעם לא היה באמת חשוב, לפחות לא ב- 3-2 העשרות האחרונים. בעצם, זה כן חשוב. זה הכי חשוב. הבעיה היא שזה לא מעניין. זה פשוט משעמם. כותרת ראשית היא החלטה של ראש דסק, של עורך עיתון. הם מחליטים מתישהו בכל ערב, בכל לילה, מה חשוב בעיניהם. מה יהיה חשוב מחר בבוקר. וכן, זה חשוב. וכן, בדרך-כלל זה ממש חשוב. בתשעים ומשהו אחוז מהימים, הכותרות הראשיות עוסקות במה שחשוב. במלחמה, בביטחון, בהרוגים, בפיגועים, במוות, בטרגדיות, באירועים עולמיים, במשברים כלכליים.
(Read on …)
אז למה כל-כך קשה לאנשים - פרטיים וגם מוסדיים - להוציא כסף על תחום כל-כך מובהק כמו כתיבה ועריכה? למה קשה כל-כך לעבור את משוכת ההכרה שהעבודה הזאת היא בעלת ערך, עולה כסף ושווה ללקוח הרבה יותר? מה יש בו בתחום הזה, שהופך אותו לכל-כך שברירי וחמקמק? למה ברור לכל אחד שחייבים לשלם על מיליון ואחד דברים, על טכנולוגיה וגרפיקה, על בנייה ואחסון, על אבטחת מידע ושיווק - ורק על הטיפול במהות הפירמה, בכרטיס הביקור שלה, בפרצוף שלה - בתוכן החברה - כל-כך קשה להבין שזה שווה כסף?
לטעמי האישי ועל-פי מיטב ניסיוני, התשובה נעוצה בטבע האנושי הבסיסי: בתחום הזה נדמה לאנשים שהם יכולים להסתדר לבדם. הם יכולים לכתוב, הם יודעים עברית, הם אפילו למדו אנגלית, הם כותבים מכתבים, הם משתמשים כבדים במייל. מה זה כבר כתיבה. כל אחד יכול.
(Read on …)
הגיע הזמן לספר קצת איך זה עובד באמת. זאת אומרת, מאיפה מגיעים הלקוחות שלנו, מתי הם מגיעים, איך הם מגיעים, מה אנחנו מציעים להם - ומתי בדיוק הם משתכנעים שזה כדאי להם. בפוסטים הקרובים אנסה להביא כמה "סיפורי לקוח" (אתם בוודאי מכירים את הביטוי), שכל אחד מהם הוא דוגמה וגם לקח למקרים רבים אחרים. כי בסופו של דבר, ההתנהגות האנושית וגם זו העסקית חוזרים על עצמם. למרבה הצער, אף אחד מאיתנו לא קם בבוקר ממציא שוב את הגלגל.
(Read on …)
נכון, זכותה של המדינה להגן על שלום תושביה. זכותה - וגם חובתה - למנוע מתושביה סכנת חיים. חובתה של המדינה לעשות הכל בשביל שתושבי המדינה - בכל מקום שבו הם יושבים כחוק - יחיו בשלום, בשקט ובביטחון. זו חובתה העליונה של המדינה. חובה שלא ניתן לערער עליה. חובה קדושה.
אוקיי, ומה עושה המדינה עם החובה שלה? מה היא עושה באמת בשביל לעצור את הירי? בשביל להציל אזרחים מסכנת מוות? אני מתכוון, מה המדינה עושה באמת - לא מה היא מצהירה שהיא עושה.
(Read on …)
כמה התרגשות, איזו דרמה, מסננים לנו את האינטרנט. שערורייה שלא תיאמן, אין ספק. ח"כ זניח מש"ס, מפלגה חשוכה ולא דמוקרטית, העלה הצעה אידיוטית והשיג רוב לחוק כלשהו יסנן (איכשהו) מיני תכנים (תכנים? אתרים? קישורים?) שהוא וחבריו שונאים, אבל דווקא אוהבים (כנראה, לכאורה) בסתר. והארץ רעדה. בצדק רעדה. אתם לא תגעו לנו באינטרנט שלנו; נגדע את היד שתיקח לנו את הפורנו שלנו.
האמת? זה מעצבן גם אותי. אבל גם משעשע. בעיקר התגובות. כאילו, מה? (אני אמור לכתוב "כאילו דא"?) זה מעצבן אותי בגלל שזה עוד פריט אחד בשרשרת ארוכה של התערבות שלטונית בוטה וגסה בחיים שלי. אני רואה בעצמי אדם חילוני, מתקדם, נאור, חופשי. לא אוהב שמתערבים לי בחיי. בטח לא במה שקורה ביני לבין עצמי וביני לבין המקלדת והמסך שלי.
(Read on …)
