האסימון נפל לי כשהרמתי את העיניים, ממש במקרה, במסעדה נחמדה ("סמס"; הנה, עשיתי פרסומת לחברים) בכניסה לקיבוץ תל יצחק שבשרון. מאחורי חצר המסעדה, במרחק של כמה עשרות מטרים, ניצב בית הדפוס הגדול והחדיש של קבוצת "הארץ". סליחה, של "הארץ TheMarker". וככה, על הדרך, עוברת לי המחשבה על כך שהעיתון העברי הוותיק ביותר (שעדיין יוצא לאור) ויתר גם על שמו העברי.
כן, כך בדיוק. כשהרמתי את העיניים להביט בסרט הנע המהפנט של מכונות הרוטציה שמדפיסות אלפי גיליונות של הארץ ומוספיו, ראיתי את השלט. זה היה לפני שנה, שנתיים, אולי קצת יותר. אבל ברגע שראיתי את השלט, הבנתי שהמהפך הושלם. שזו עובדה מוגמרת. הארץ נבלע סופית בידי המארקר. בבורסה קוראים לזה "השתלטות עוינת". הבן הצעיר בלע את ההורים ולא נודע כי בא אל קרבו.
לא נראה לכם סיפור כזה גדול? בואו נעשה תרגיל קטן. נסו לעצום עיניים לרגע ולדמיין מצב היפותטי כזה: יום אחד מחליט מו"ל (נניח, נוני מוזס) להפוך את מדור הספורט של "ידיעות אחרונות" לעיתון ספורט יומי; הוא שוכר כמה עשרות כותבים ועורכים; מקים מערכת חדשה וחדישה בבניין משרדים יוקרתי במרחק ניכר מבית מערכת ידיעות אחרונות; מגדיל את היקף המדור ל- 60, אולי 70 עמודים בפורמט טבלואיד עצמאי (סיכות והכל); ולבסוף גם משנה את שם העיתון ל(נניח) "ידיעות אחרונות SportsNews". חושבים שזה תסריט דמיוני? פרוע? מופרך? בלתי אפשרי? אז תחשבו שוב. תחשבו על הארץ ודה-מארקר. זה הסיפור. זה בדיוק הסיפור.
אני יודע היטב באיזו אכסניה אני כותב את השורות האלה, אבל היי - כאן זו דמוקרטיה, לא? ובכלל, גם אם זה לא מוצא חן בעיני האישיות לגמרי, גם אם זה נראה לי מוגזם - בסופו של דבר מדובר בעסק פרטי. בעיתון פרטי. בכסף של מישהו אחר. אם זה מה שהוא (שוקן?) רוצה לעשות בכספו, זה לגמרי עניינו. ולא נפתח כאן את הדיון העתיק בשאלה למי בעצם שייך עיתון: לבעליו, לקוראיו או אולי לחברה שבה הוא פועל. נניח לעניין הזה עכשיו.
מאז ומתמיד עיתון "הארץ" היה סוג של עיתון כלכלי. עיתון של הכלכלה, אם תרצו. במאמר מקיף של עורך הארץ לשעבר, חנוך מרמרי במגזין "העין השביעית" (עוד נחזור אליו) הוא מדגיש את עובדת היותו של "הארץ" עיתון עם אג'נדה כלכלית מובהקת:
"הארץ", שראה עצמו כעיתון הכלכלי המוביל, הפנה משאבים ומאמצים לבלום את הצלחתו של "גלובס". בחלוקת השוק המסורתית, היה "הארץ" עיתונם של התעשיינים, בעלי הבתים, הסוחרים, הבנקאים, הפרדסנים, וסיקר באופן קורקטי את שוק המלט והספנות, הטקסטיל והחקלאות. תחת הנהגתו של עורך העיתון, גרשום שוקן, צמח מדור כלכלי עצמאי ומקצועי שהטיף לכלכלת שוק ותקף את הריכוזיות הממשלתית ואת העוצמה ההסתדרותית. את רוח הקרב סיפק העורך הכלכלי, נחמיה שטרסלר, שניהל על עמודיו קמפיינים שהניבו תוצאות, כמו הלחץ על ארנסט יפת לפרוש מניהול בנק לאומי לאחר שנחשפו תנאי הפרישה שלו, הדרישה להעמיד לדין את הבנקאים מווסתי הריבית, או המאבק לחוקק ולאכוף סימון מחירים במרכולים (מרמרי, "העין השביעית").
אבל את מה שקרה בשלהי שנות ה-90 וביתר שאת במהלך השנים הראשונות של המילניום החדש, אפשר לכנות בהחלט כ"השתלטות". אולי לא עוינת, כי היא נעשתה בידיעתו, בעידודו ובתמיכתו הנמרצת של הבעלים והמו"ל, עמוס שוקן, אבל כמו בסיפורי הילדים ההם - ה"דה-מארקר" בלע את "הארץ" וכמעט שלא נודע כי בא אל קרבו. ובימים אלה ממש, כמה סמלית היא הודעת "הארץ" על ביטולו הקרב של חלק ב' של העיתון, אולי החלק הכי מסורתי, המאפיין והמדגיש את ייחודו של העיתון לאנשים חושבים (היעדר המרכאות במקור). מאמרי מערכת, דעות אישיות, הרחבות, הפניית תשומת הלב לנשואים אזוטריים. מעתה אמרו "דה-מארקר" ותו לא. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה מוסף כלשהו בלע את העיתון שממנו נולד.
רבות נכתב ונאמר על הרעיון (שנראה אז) המגלומני של העורך הכלכלי המוכשר והמוערך גיא רולניק, להקים אתר אינטרנט כלכלי מקיף ורב עוצמה. הוא חתר ודחף להקמת האתר, הרבה לפני שמישהו מיושבי רחוב שוקן בכלל חלם על עיתון שלם שייקרא בשמו של אותו אתר. השמועה דיברה על משקיע כבד שרולניק גייס (TheStreet) לפרויקט, על מסעות שכנוע מול עמוס שוקן, שלוו באיומי התפטרות שלו ושל בכירים אחרים (על-פי השמועה), על התנגדויות חריפות בתוך המערכת, על אמירות בנוסח "על גופתי" (מרמרי?) וגם "או הוא או אני" (נחמיה שטרסלר? "עורך בכיר לכלכלה וחברה"… מה אתם יודעים). אבל האתר קם, ומיד (כמובן) צבר הפסדים תפעוליים כבדים. אבל זה היה רק חלק א' בתוכנית הגדולה. אחרי שנה-שנתיים של תפעול האתר וההתבססות שלו, הושק המגזין (כרומו, מהודר, יקר) וכעבור שנה נוספת (לא מתחייב על הלו"ז המדויק) הומת המוסף הכלכלי ונהפך - על קרביו, כתביו, כותביו ועורכיו - ל"דה-מארקר". המוסף הכלכלי היומי של "הארץ".
ובעצם, המארקר נהפך לעיתון יומי. עיתון כלכלי יומי. ואז מרמרי פרש, אחרי שהביע כמה פעמים את מחאתו על הוצאת חלק כה חשוב ודרמטי מהעיתון שבעריכתו החוצה מהעיתון, תרתי משמע. מערכת דה-מארקר הופרדה גם תוכנית וגם פיזית ממערכת העיתון.
עד כאן הכרונולוגיה. ושוב, על רגל אחת ובלי להתחייב על דיוק מוחלט בעובדות ההיסטוריות. גם ה"בערך" טוב מספיק לענייננו. וייאמר מיד: מותר למו"ל פרטי לסגור את עיתונו, למכור אותו, לשנות את שמו, להחליף את המיקום הגיאוגרפי של מחלקותיו ואגפיו השונים. מה שתרצו. אבל סיפור "דה-מארקר" הוא הרבה יותר מזה. הסיפור של המוסף שנהפך לעיתון שבלע את העיתון האם - הוא סיפורה של החברה הישראלית של שנות האלפיים. הסיפור כאן הוא סיפור הכסף הגדול, הסגידה לכסף, העיסוק בהשקעות, האובססיה לשוק ההון, האדרת ההיי-טק, האלהת אנשי העסקים, הפיכתם של המנהלים לאלילים בשר ודם, עיסוק בלתי פוסק בשכר, ותנאים, ואופציות, ומניות, והטבות, ומינויים, ועוד וכו' עד אין קץ.
את השבוע האחרון ביליתי במעקב, לא ממש אקדמי אבל די מקיף, אחרי הכתוב בעיתונים המובילים. בלי להגזים, אומר שהמדורים הכלכליים השתלטו על יותר ממחצית מכמות עמודי המערכת המודפסים מדי יום. על מדורי הכלכלה אין צורך להרחיב את הדיבור, זה מובן מאליו (אגב, דווקא במעריב הבינו את חשיבות האימג' כבר לפני 15 שנים, והחלו להדפיס את המוסף הכלכלי היומי על נייר ורוד, בעקבות גלובס, כמובן); אבל גם בעמודי החדשות; ובמוספים היומיים הכלליים; ובמגזינים של סוף השבוע - הכל (טוב, הרוב) כסף וכלכלה. נכון, היה מי שאמר (שם, באמריקה) "זה הכלכלה, טמבל" - אבל הוא לא אמר "זה רק הכלכלה…".
הדולר צונח, שוק ההון גואה, שוק ההון קורס, עצבנות בוול סטריט, בשורות איוב מבורסות המזרח, הנפקה מוצלחת ל- ABC, הנפקה שבוטלה ל- CBA, הדולר עלה קצת, הדולר יתאושש? היורו בשיאו, היין היפני, מה עם הין היפני? שר האוצר אמר, שר האוצר לשעבר נאשם, הממונה על התקציבים, הממונה על הביטוח, החשב הכללי, זליכה? שוב זליכה? זליכה בבג"צ"? החשב המלווה, המשבר הפיננסי, המשבר האקטוארי, הגירעונות ברשויות, עודפי תקציב עצומים, חור בתקציב, פריצת מסגרת התקציב, כסף לניצולי שואה, אין כסף למורים, אין כסף למרצים, אין כסף לרשויות, אין כסף לקשישים, אין כסף לניצולי שואה, מענקים, תמריצים, יועצים, חברי הנהלה, חברי דירקטוריון, הצמדה למדד, המדד עלה, המדד קפא, האינפלציה מרימה ראש, הושק מטבע חדש, בוטל מטבע ישן, הבנק העולמי, קרן המטבע בינלאומית, רכישת לאומי, שרי אריסון, יאיר לפיד, שלמה נחמה, יאיר לפיד, גדי סוקניק, משבר בנדל"ן, פריחה בנדל"ן, קריסת השפד"ן, השקעה בתשתיות, משבר הסאב-פריים (מה זה?) ברננקי אמר (מי זה?), הנגיד התריע, הנגיד לשעבר הזהיר (למה "נגיד"? למי הוא אמור להגיד?), אושר התקציב, חוק ההסדרים, דרישות קואליציוניות, יו"ר ועדת הכספים, חברי ועדת הכלכלה, קרב בוועדת הכספים, יוסי ורדי, ביל גייטס, סטיב ג'ובס, סטיב באלמר, אלכס גרינשפן, שלדון אדלסון, הימורים, קזינו, יאכטות פאר, נמרודי בצרות, נמרודי עושה סקי, פישמן אמר, פישמן קנה, פישמן הפסיד, בורסות אירופה, בורסות המזרח, בורסות אירופה, נאסד"ק, דאו ג'ונס, קאק, פוטסי (למה???) ….. כסף… כסף… כסף… מניות, אופציות, שכר, שיאני השכר, טבלת השכר, דירוג המנהלים, דירוג החברות, רשימת ה-100, האלפיון העליון, כסף… כסף… הפרטה, הפרטה, הפרטה… משק עצמאי… שוק אוטרקי, מכפילי רווח, מדדי הפסד, כוחות השוק, מוניטארי, נומינלי, גבול עליון, שווי שוק… מכפילי רווח… (…).
מדינה שלמה עברה לדבר במלים של בורסה. שכירים קשי יום חולמים על אקזיט. עשירים מופלגים מטיפים באוזני פועלי טקסטיל על יוזמה חופשית, שרים מדושנים מטיפים להידוק החגורה, החינוך הוא כסף, ההשכלה הגבוהה היא רק כסף, תשתיות זה כסף ורק כסף, רווחה זה אין כסף, שכר מינימום זה אידיאולוגיה, התאגדות עובדים זו הכרזת מלחמה, תרבות זה משהו שיכול להסתדר בלי כסף, מערכת הבריאות חייבת לעבור הפרטה ולהיות רווחית (!), תנו לעניים חכה ולא דגים, השוק הפרטי הרזה סוחב על גבו את המגזר הציבורי השמן.
כן, זו השפה החדשה. זו ישראל של שנות האלפיים.
ברוכים הבאים ל"ישראל TheMarker".
כותרת הפוסט הזה היא תרגום חופשי של אותה סיסמת פרסום אלמותית של חברת השכרת הרכב "אוויס": We Try Harder. החברה, מהוותיקות בענף, נלחמה במשך שנות דור בחברה הוותיקה והמצליחה ממנה (לפחות אז), "הרץ". אנשי אוויס אמרו משהו בנוסח "כן, אנחנו יודעים שאנחנו לא מס' 1 בענף - אבל אנחנו משתדלים יותר". הסיסמה המקורית והמלאה היתה: We are not number 1 - but we try harder.
מאז שנחשפתי למשפט הזה, לפני הרבה מאוד שנים, היא חזרה אלי פעמים רבות. גם בחיי האישיים, אבל בעיקר במישור העסקי. המוסכמה העסקית המקובלת, בכל תחום כמעט, היא השאיפה לצמרת. למקום הראשון. להיות מס' 1. הכי גדול, הכי חזק, הכי מצליח, הכי עשיר, הכי רווחי. להיות הכי הכי.
ואני שואל: האמנם ההצלחה חייבת להימדד על-פי המיקום היחסי בצמרת? צמרת של מה? ועל-פי מה ייקבע הדירוג? ומי מוסמך לקבוע? רווח נקי? מחזור? שווי שוק? ערך נומינלי? ומה על האיכות? ושירות הלקוחות? וההגינות? וגם אם נקבע מראש מודל משוקלל ומשוכלל של כל מרכיבי ההצלחה - האם באמת המקום הראשון עדיף ובכיר על השני? והשלישי? והעשירי?
ואני טוען שלא. ממש לא. אני לא רוצה להיות ידיעות אחרונות. ולא רוצה להיות תנובה. ולא להיות אגד. ולא מיקרוסופט, וגם לא ג'נרל מוטורס. למה? בדיוק מהסיבה שאם הייתי בעלים של חנות, הייתי שמח להיות הבעלים של מעדניית "פושון" ולא של גלרי לפאייט. נכון, המחזור הכספי של שופרסל גדול פי מאה, ואולי גם הרווח - אבל מי שרוצה להיות מעדנייה ולא סופרמרקט, בנוי מחומר אחר. הוא לא יותר טוב, או יותר אופנתי, או אנושי - הוא פשוט אחר.
עולם הכלכלה החופשית, שלוחת הרסן, זו שמקדשת את הכסף, את המיקום, את המחזור, את הגודל, את כמות הכסף בבנק או את שווי המניות - הוא עולם חסר פנים ברוב במקרים. הייתי אומר "חסר אנושיות", אבל זו הכללה מעט מוגזמת. אני בטוח שיש אנשים טובים גם פה, גם שם. אבל קונצרנים ותאגידים נהפכים בהכרח לגולם שקם על יוצריו ודורס את מנהליו ועובדיו. החברה התאגידית היא חברה שבה התאגיד גובר על בן האנוש, וזו חברה שפחות נעים לחיות בה. בהגדרה.
במשך שנים עבדתי בעיתון מעריב, ותמיד משאת הנפש של בעלי העיתון היתה לעבור את ידיעות אחרונות, להיות יותר גדולים מידיעות אחרונות, לנצח, להשפיל, להיות במקום הראשון. מה לא עשו למען המטרה הזאת. כמה כסף שפכו, כמה עצבים, כמה תסכולים, כמה אכזבות. ואני הקטן, לפעמים בקול רם ובדרך-כלל עמוק בלב, חשבתי לעצמי: למה שלא נחשוב איך עושים עיתון יותר טוב? מאיפה נולדה האקסיומה שהכי גדול הוא הכי טוב? שהכי גדול הוא המטרה? למה שהמטרה לא תהיה הכי טוב?
בגלל זה אהבתי את הגישה של הארץ. כן, אני יודע, זה שוקן. ושוקן (ואנשיו הקרובים) הוא חסיד הכלכלה החופשית. אוקיי, קפיטליסט. אבל מעולם לא התרשמתי שעמוס שוקן, כמו אביו גרשום לפניו, לא קם בכל בוקר ואומר לעצמו - המשימה שלי היום היא למכור יותר גיליונות ממעריב ואפילו מידיעות. התחושה שלי, כקורא וצופה מבחוץ, היא שהמטרה שלו היתה לעשות את "הארץ" הכי טוב שהוא יודע, גם אם כמות העותקים שנמכרת ביום היא בערך 20% ממה שמוכר ידיעות.
מאותה הסיבה בדיוק, אני לא מבין את מה שמניע אנשים כמו נוחי דנקנר. או בעלי ומנהלי בנק הפועלים. אוקיי, אתה מיליונר; אתה מיליארדר; יש לך אימפריה. אתה עשיר. אתה מצליח. אתה שבע. יש לך את המכוניות שעליהן חלמת, ויאכטות, ומטוסים פרטיים, ובתים וארמונות ואיים פרטיים ואחוזות וממלכות. במה בדיוק ישתפרו חייך אם תבלע עוד חברה? אם תמזג עוד עסק קטן לעסק הגדול שלך? האם אין גבולות לשאיפות ההתפשטות? כמה עשיר זה עשיר? כמה עשיר זה עוד יותר עשיר? כמה אושר זה מביא ולכמה אנשים?
וגם אני, בעסק הקטן שלי. כמה גדול אני צריך להיות? כמה עובדים אני צריך להעסיק? כמה לקוחות אני רוצה שיהיו לי? כמה עשיר, אם בכלל, הייתי רוצה להיות? אני בכלל רוצה (או מסוגל) להיות עשיר? ובכן, נדמה לי שלא. אנשים עשירים הם אנשים שקמים בבוקר והולכים לעבוד בשביל להיות עשירים. מי שעושה כסף גדול, הוא בנאדם שעובד בלעשות כסף גדול. לעשות כסף גדול - כסף ענק - זה מקצוע. זה לא מגיע "על הדרך". רוב העשירים הם כאלה שנולדו למשפחות עשירות. רוב ההון הולך להון, כסף נדבק לכסף, אנשי הכסף מתחברים ומסתדרים ומתחתנים - עם אנשים אחרים שיש להם כסף. ואתם יודעים מה הדרך הבטוחה ביותר להפוך למיליונר? להיות יורש של אבא מיליארדר (ולנהל את העסק באופן כזה כושל, כך שהמיליארדים יצטמצמו למיליונים).
אז אני לא שואף להיות מספר 1. אין סיכוי שאהיה מספר אחד, כי לא נולדתי למיליונר הנכון, לא התחברתי עם הכסף הנכון ואני גם לא עוסק בתחום שיש בו חלום - אותו חלום שהופך דולר למיליון. הפרנסה שלי באה מעבודה קשה, ממסירות, מהגינות וגם (סליחה) מצניעות.
כן, אני לא מספר אחד - אבל אני משתדל יותר.
מצטרפים לטרנד? שמעתם שזה הלהיט החדש והחלטתם לכתוב בלוג בעצמכם? טוב מאוד בשבילכם וגם בשביל העסק שלכם. מניסיון, אם יש לכם מספיק סבלנות, בסוף זה עובד. אבל איך מתחילים? איך כותבים? והעיקר - מי יערוך אתכם? ומי ימליץ לכם על בחירת המלים הנכונות? והסידור היעיל? והסדר בכלל? ומי יתקן לכם את שגיאות הניסוח ושגיאות ההקלדה?
"בלוג ערוך ומנוהל" זה סוג של אוקסימורון. דבר והיפוכו. אני יודע. גם בלוג וגם מנוהל? גם יומן אישי וגם ערוך? ביחד? אבל למה? ועל-ידי מי?
גם אם באיחור מה, גם אם בספקנות בריאה, יותר ויותר אנשים נכנסים ומצטרפים לעולם הזה, של תוכן הגולשים. בלוגים, web 2.0, אתם יודעים. כעורך בנשמה, כמנהל תכנים קפדני, כמי שעסק בחייו המקצועיים בעריכת מיליוני מלים ועשרות אלפי משפטים, בשכתוב, הגהה, סגנון וליטוש - גם לי היה (ועדיין) קשה לקבל עולם אנרכיסטי, שלא לומר כאוטי, של תוכן שרואה אוויר עולם בלי יד מקצועית מכוונת. בלי עריכה, בלי בדיקה, בלי שיקול דעת. ויותר מזה: בלי עין נוספת וראש אחר, שיתייחס לטקסט בלי אותה הרגשת בעלות ואבהות שאופיינית לכל מי שכותב.
עולם הבלוגים הטהור, החופשי מיד עורכת ומכוונת, הוא עולם ששייך רק ליודעי ח"ן. למביני דבר. ליודעי כתוב וכתוב. או במלים אחרות ובלי להעליב: לגרפומנים. מי שהכתיבה זרה או קשה לו, יתקשה להסתגל. כי הכתיבה היא גם טכניקה וגם מצב נפשי. הכתיבה היא תהליך של יצירה, פונקציה של ביטחון עצמי, של חשיפה והתערטלות. באמצעות כתיבתו, כל כותב חושף במידה רבה את גופו. את נפשו. כותב אמיתי מתפשט לעיני קוראיו. ולא כל אחד יכול.
האופנה החדשה מדליקה מיליוני גולשים, מדליקה וסוחפת אנשי עסקים, מנהלים, בעלי תפקידים וסתם עמך. הבעיה היא שהטרנד שמביא יו"רים ומנכ"לים, בעלים ומנהלים בכירים, עובדים מן השורה ולקוחות - לקחת ליד מקלדת ולשפוך למרחב הווירטואלי את הגיגיהם, תוכניותיהם, ההתלבטויות שלהם, ההצלחות והכישלונות, השמחות והכאבים - משאיר מאחור לא מעט קורבנות. כי לא כל אחד יכול.
וכאן אני מביא שוב את הצעתי: תנו לנו לעזור לכם. רוצים בלוג? מצוין; רוצים להביא לידיעת שאר העולם את מחשבותיכם, הגיגיכם, רעיונותיכם, ההצלחות שלכם, ההתלבטויות וכל השאר - בשמחה. אנחנו כאן בשביל לעזור לכם. עט (מקלדת) להשכיר. מכיוון שלא כל אחד יכול, צריך לעזור למי שצריך עזרה. כמו שלא כל אחד יכול לנסח לעצמו חוזה משפטי משובח, או ביוגרפיה שתחמיא לו, מצגת אטרקטיבית, לוגו מעוצב, טקסט שיווקי מוכר, מה שתרצו - כך גם לא כל אחד מסוגל לכתוב בעצמו את הבלוג האישי שלו. אמרנו אישי? אישי, עסקי, ארגוני. אם בלוג הוא כשמו, "יומן רשת" - יומן צריך לדעת לכתוב. צריך להבין את המדיה, להשתמש נכון בטכניקה, לחבר את החיבורים, ליצור את הקישורים, לאסוף חברים, אבל בעיקר: לדעת לכתוב.
אז זה המקום להגיד: גם בלוגים אפשר (ולפעמים צריך) לנהל. לאפיין, לתכנן, לבחור את הכלים, לאסוף את התכנים, להכיר את בעל הבית (כן, את ה"בלוגר"), לדובב אותו, להוציא ממנו את מה שמעניין, לכתוב הכל במקומו.
אז כן: גם בלוג - בעיקר עסקי/ארגוני - צריך לנהל. לערוך. לתחזק.
וזו לא בושה.
לאתר "תוכן העניינים"
כמה עסקנו בשבועות, בחודשים האחרונים בשאלת העיתונאי-הטאלנט? כמה מלים נשפכו על הצבתו של י. לפיד ביומן שישי של ערוץ 2, בשאלת ג. אבן במבט בערוץ 1, בשלח את דרוקר בשישי בערוץ 10, ביונית לבד או לא בחדשות ערוץ 2, בזהותם של עורכי ידיעות ומעריב, בכוכבים למיניהם שנדדו וממשיכים לנדוד בין הערוצים השונים. ואני מדבר על טלוויזיה, ורדיו, ועיתונים, ואתרים ובכלל. אז מה המתכון המצליח? מה מצליח ומה נכשל? מי קובע? והאם רייטינג הוא המדד היחיד? מה הנוסחה? ועד כמה אישיותו של כוכב כזה או אחר, או כוכבת מצודדת, או עורך או מנהל - אכן תורמים במשהו להצלחת האכנסיה התורנית שלהם?
אני לא בטוח שהם קובעים. כן, אני יודע היטב עד כמה טאלנטים הם מוצר נדרש, ויקר המציאות ובעיקר יקר ויוקרתי. אבל האם מוצדק לשלם את הון התועפות שכולם (כמעט) משלמים? האם זה באמת משתלם? ולמי זה משתלם? חוץ מהטאלנטים, כמובן.
מה עושה את ידיעות אחרונות לעיתון כל-כך מצליח, כמעט מונופול - ומצד שני את מעריב לעיתון כל-כך מפסיד וכושל? מה מביא מאות אלפי קוראים (וקונים) להעדיף מדי יום עיתון אחד על משנהו? נושאי הכתיבה? הגרפיקה? הפורמט? העורכים? הכותבים? הצילומים? אז בואו נבחן את זה באובייקטיביות. שני העיתונים זהים בגודלם, במחירם, בצבעים שלהם, בנושאים שבהם הם מטפלים. בכנות, כמה פעמים עצרתם לרגע על ידיעה כלשהי באחד משני העיתונים האלה, ובלי להציץ בלוגו שבפינה - ממש לא ידעתם לזהות איזה עיתון אתם מחזיקים ביד?
בוודאי תגידו, העורכים קובעים את איכות העיתון. ובכן, עמוס רגב, למשל, היה שנות דור עורך בכיר בידיעות. לאחר מכן עבר להיות בכיר במעריב. והיום הוא עורך ראשי של ישראל היום. רון לשם היה בידיעות, עבר למעריב, ברח לקשת והיום מדברים עליו כמועמד לנהל את חברת החדשות של ערוץ 10. נראה לכם שמשהו השתנה ביחסי הכוחות האמיתיים בין העיתונים במהלך הדילוגים של האנשים האלה ורבים אחרים בין העיתונים? להלן רשימה (חלקית ולא מייצגת) של החולות הנודדים בין ידיעות למעריב וחוזר חלילה: עמוס רגב, דורון גלעזר, רותי יובל, רון לשם, עמיר רפפורט, אלכס פישמן, לאה אתגר, אודטה שוורץ, יאיר לפיד, עפר שלח, אביעד פוהורילס… ויש עוד עשרות (אתם מוזמנים להוסיף שמות ככל שתזכרו). אולי מאות. הם הלכו וחזרו, באו וברחו. ומה קרה? משהו קרה? כלום לא קרה. עולם כמנהגו. ידיעות מצליח וגדל - מעריב מפסיד ומצטמק. למה? מישהו יודע להגיד? ובואו נעזוב כרגע את שאלת הניהול ואישיות הבעלים. זו אישיו, אני יודע. מי כמוני יודע. אבל כרגע אני מתייחס רק למוצר. אני מנסה להבין ולהסביר מדוע מוצר אחד, שכמעט זהה לעמיתו - מצליח פי כמה מאחיו התאום.
וככה גם ברדיו. במשך כמה שנים הקשבתי לשי ודרור בארבע אחה"צ ברדיו ת"א. יום אחד הם עזבו לרדיו אחר (בחיי שאני לא זוכר לאן), ובמקומם הביאו את טייכר וזרחוביץ, לאותה השעה. ומה קרה לי ולכמה אנשים שאני מכיר? לא הלכנו עם שי ודרור, מה פתאום. פשוט התרגלנו לצחוק עם הצמד החדש באותה התחנה (ואגב, הם הרבה יותר מצחיקים). וכאשר גבי גזית עזב את רשות השידור והלך לרדיו האזורי, האם מאזיני רשת ב' הלכו אחריו בהמוניהם? נדמה לי שלא. והנה, הדוגמה האחרונה: במשך הרבה שנים עשו עמנואל רוזן ודני סידס תוכנית חביבה ברדיו ת"א מדי שישי בבוקר. התרגלנו להאזין, לחייך, לגחך. עכשיו עמנואל הלך לרדיו של גאידמק וסידס נשאר לבדו ("גומרים הולכים - עם סידס ואורחים"). ומה? חושבים שהלכתי לחפש את עמנואל ברדיו שאני לא מכיר? מה פתאום. שמעתי את סידס והאורחים. לרגע לא עלה על דעתי לברר מתי רוזן משדר, באיזה תחנה, על מה ולמה. גמר - הלך.
והסיפור ממשיך, באותו הפורמט כמעט, בין ערוץ 2 לערוץ 10. באו מיקי ויעקב ודני, באו רוזן וכספית וחזרו, ויאיר ניצני היה וחזר, ואברי היה והלך, ודודו בא והלך; הגיעו מנהלים ועורכים, כותבים ומשכתבים, שילמו כסף מטורף ואחר-כך קיצצו, פיטרו והדיחו. מה לא עשו. ומה הסוף? כוחו של ערוץ 2 נפגע רק במעט, ואחרי כל הסיבובים, והחדשות, והמיקי-יעקב, והשלח-דרוקר-לפיד - אחרי כל זה, אנחנו באותה הנקודה כמעט. ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 1 - בסדר הזה. וזה לא משתנה. ונקודות הרייטינג, קצת למעלה וקצת למטה, הן בסך-הכל נקודת משען למו"מ על מחיר הספוט בפרסומות. פריים-טיים, פרה-פריים-טיים, פוסט-פריים-טיים. כמה צופים מבינים בזה? כמה צופים זה בכלל מעניין?
אז מה מצליח? התשובה פשוטה: ההצלחה. הקלישאה אומרת שאין דבר שמצליח יותר מההצלחה, והדוגמאות שלעיל רק מוכיחות את זה. קחו, נניח, את כל הכוכבים של ידיעות - ברנע ושיפר ופישמן ולפיד ומאיר שלו וב. מיכאל וסימה קדמון ואיתן הבר ורענן שקד ודנה ספקטור ועוד ועוד - ותעבירו את כולם כאיש אחד למעריב (אגב, חלקם הגדול היו שם בעבר הקרוב והרחוק); האם מעריב יהפוך לידיעות ולהיפך? נדמה לי שאתם יודעים את התשובה. במעריב ניסו את זה, גם בערוץ 10 ניסו. ונכשלו. ותזכורת נוסטלגית: אחרי סגירת "חדשות", אפילו זמן ניכר לפני סגירתו, עברו מרבית כוכביו לידיעות (בגדול) ולמעריב (בקטן). כולם הצליחו במקומות העבודה החדשים שלהם, רבים מהם נהפכו לשדרת הכוכבים החדשים של העיתונות. אז מה נשתנה? איך זה שהם - כולם - היו בחדשות ועשו עיתון נפלא (באמת), שנכשל כישלון טוטאלי וקולוסאלי? כי קראו לו חדשות ולא ידיעות. ככה זה. כמה כואב ככה פשוט.
כי ההרגל תמיד מנצח, כי הרגלים אנושיים קשה - כמעט בלתי אפשרי - לשנות. כי המספרים הגדולים, בעיקר כשהם מאוד גדולים - עובדים לפי החוקים של המספרים הגדולים. זה אולי מצער, זה קצת מדכא, זה מאוד מייאש. אבל יותר מכל - זה אנושי.
אנחנו חיים בתקופה שבה לאנשים יש כוח רב בכל מה שנוגע לפרסום. מרכיבי ה- web 2.0 נהפכו לזמינים עבור מיליוני אנשים, דבר ששינה את האופן בו אנחנו חיים ועובדים. אבל ניהול התוכן עדיין נותר בגדר בעיה רצינית להרבה מאוד אנשים, ומושקעים בו זמן, מאמץ וכספים רבים. בניהול התוכן טמון פרדוקס: זו משימה מורכבת מאוד, אבל לא קשה מדי לבצע אותה. השאלה המרכזית היא איך אנחנו ניגשים למציאת הפתרון. אז איפה מתחילים לחפש את הדרך הטובה ביותר לנהל תוכן? הטעות הראשונה ואולי הגדולה ביותר היא ההתמקדות בטכנולוגיה עצמה. פאזל ניהול התוכן מורכב מארבעה חלקים: התוכן, האנשים, התהליך והטכנולוגיה.
התוכן.
תוכן הוא שם כולל למגוון הדברים. אפשר לפרסם באינטרנט דפים, כתבות, MP3, אירועים וכו', אפשר גם לעשות שימוש במגוון מדיות: html, תמונות, סרטונים, קובצי קול ועוד. אין הגדרה אחת ברורה למה הוא תוכן. ההגדרה משתנה מסיטואציה לסיטואציה ויש לקחת את זה בחשבון. התוכן לא אמור להיות מוגדר על-ידי הטכנולוגיה, או על-ידי הממשק, כפי שהוא עלול להיות מוגדר על-ידי מערכות ניהול התוכן הממוחשבות (התוכן הוא המהות, לא הטכנולוגיה).
האנשים.
ניהול התוכן צריך להתבצע על-ידי אנשים, ויש לגייס עבור המשימה את העובדים הנכונים. תוכן לא יכול להיות מיוצר על-ידי מערכת, ואינו מתנהל מעצמו. תהיו מופתעים מכמה זמן, מאמץ וכסף נוכל לחסוך אם רק נמקם את האנשים לפני הטכנולוגיה.
פתרון אפשרי: גייסו אנשים. כדי לנהל תוכן בדרך יעילה עליכם לערב אנשים בתהליך. זהו הצעד הראשון. מנו אדם (או קבוצה של אנשים) שתהיה אחראית לתוכן שלכם, תנו לאדם זה את הסמכות לקבל החלטות שקשורות לתוכן. עשו זאת לפני שאתם מתעסקים בטכנולוגיה.
התהליך.ניהול תוכן הוא קודם כל ולפני כל דבר אחר - תהליך. בחנו לרגע את אותם האנשים שמעוניינים לנהל תוכן כלשהו. מה הם רוצים להביע? מה הן המטרות שלהם? מה הן הבעיות בהן הם נתקלים? איך הם מתמודדים עם הטכנולוגיה? כדאי לענות על שאלות אלה לפני שמתחילים ליישם פתרון טכנולוגי.למי שעוסק בניהול תוכן, חשובה פחות מערכת ניהול התוכן עצמה, כל עוד היא עובדת. מנהל תוכן ירצה שתהיה לו האפשרות לתקן טעויות, לפרסם את דעותיו, לשתף אנשים בידע שלו. סביב רצון הזה יש לבנות את תהליך ניהול התוכן, ולא, כפי שנעשה בטעות לעיתים קרובות מדי, סביב הטכנולוגיה. פתרון אפשרי: הגדירו את התוכן שלכם ובססו קודם תהליך. לאחר מכן בססו מטרות, הגדירו תפקידים וכך הלאה. חלק גדול מאוד מהעניין הוא לוודא שכל המעורבים מבינים את התוכן שהם ינהלו. זה לא "מדע טילים", ומשהו שקל יחסית להגדיר, ובכל זאת, וודאו שאתם מנטרלים כל אי הבנה סמנטית פוטנציאלית.
כדאי גם להיות מאוד ספציפיים בנושא. קבעו למשל שאתם עומדים לפרסם מאמרי חדשות ולא פיצ'רים, אבל אל תגבילו את עצמכם בקביעה שאתם מעוניינים לפרסם מילים ולא תמונות.
ברגע שיהיו לכם את האנשים הנכונים והתוכן יהיה מוגדר, תרצו לבסס תהליך יציב. כאן כדאי לפנות קצת זמן ולתכנן כיצד יעבדו האנשים המעורבים יחד, וכיצד הם יסתדרו עם הטכנולוגיה.
הטכנולוגיה.
הטכנולוגיה צריכה להיות אמצעי בדרך למטרה, והיא יכולה להיות מיושמת בכמה דרכים. אין צורך לדבוק דווקא במערכות ניהול התוכן המסורתיות. מערכות ניהול התוכן אכן מבטיחות סיוע בניהול התוכן, אבל כוונות לחוד ומעשים לחוד. הבעיה היא שמערכות אלה לא תמיד בנויות כדי לענות על הצרכים הספציפיים שלכם.
למערכות כמה בעיות מרכזיות:
* יש להן מערכת פיצ'רים מורכבת מדי. ברוב המערכות תמצאו פיצ'רים מתקדמים אשר בדרך כלל לא נעשה בהם שימוש, אלא אם כן מישהו השקיע זמן רב בחקירת אפשרויות המערכת.
* הן חסרות גמישות. הן לא מאפשרות התאמה אישית (ביותר מדרך אחת) ודורשות השקעה של משאבים גדולים מדי כדי לשנות אותן.
* הן לא מותאמות לתוכן ספציפי. הבעיה הגדולה ביותר בניהול התוכן היא שמערכות ניהול התוכן מספקות כמה שדות מובנים ונותנות לך לשבור את הראש, ולמצוא כיצד להתאים את התוכן שלך אליהם. השימוש בהן מורכב מאוד. המערכות האלה לא מפעילות את עצמן, ואם אף אחד לא יודע להשתמש בהן, נוצרת בעיה רצינית.
כדי שמערכת ניהול התוכן תסייע לכם, היא צריכה להיות תפורה לצרכים שלכם.
פתרון אפשרי: עזרו לטכנולוגיה לעזור לכם. החוכמה היא להגיע לפתרון טכנולוגי שיאפשר לאנשים לנהל את התהליך, ויסייע למנהלי התוכן ליצור, לפרסם ולחזק את התכנים. קיימים פתרונות "אינסטנט" רבים שם בחוץ, אבל עד שלא תעברו את המכשול הזה, אתם תבזבזו זמן יקר. הטכנולוגיה הזו יכולה להיות מערכת ניהול תוכן או אפילו משהו מתקדם יותר, תלוי בתהליך ובצרכים.
העולם כולו משחק במלים. בוודאי עולם התוכן המקוון, עולם ה- web 2.0, עולם הבלוגים. אנשים, בכל מקום בכל שפה, בכל נושא - מחברים ומצרפים אות לאות, תו לתו, יוצרים מלים, מהנדסים משפטים, בוראים יצירות. כולנו משתמשים בשפה, כל שפה. השפה היא כלי שמגדיר אותנו, שמעשיר את חיינו, שמפריד בינינו. כולנו לשים את האותיות, המלים והמשפטים - בתקווה שהסך הכל יהווה יצירה גדולה מסכום חלקיה.
הכותבים במרחבי הרשת, באשר הם, לא עשויים מקשה אחת. יש שכותבים בשביל עצמם, יש שכותבים בשביל למכור, יש שכותבים על מנת לשווק. יש שכותבים ספרות, יש שכותבים שירה, יש שכותבים עיתונות. יש רבים שסתם מברברים. כמעט כל מי שפותח אתר, או בלוג, ומתחיל לכתוב - משוכנע שהוא יודע לעשות את זה. שהשפה שלו קריאה, שהכתיבה שלו בהירה. ואף על פי כן - לא הכל באמת קריא. אבל זה בסדר, לא נורא. מדובר בכשירות מסוימת, בידע, באימון. לא כל אחד יכול, לא כולם באותה הרמה. וגם זה בסדר. כי גם אם אתה לא ממש עמוס עוז, או דויד גרוסמן, או דורון רוזנבלום - מותר לך להשתתף. מועדון הכותבים הוא לא מועדון סגור.
ובכן, אני לא מדבר על "נכון" או "לא נכון" או על "מותר" או "אסור". אני מבקש להקדיש כמה מלים על כבוד לשפה, כבוד למלה, התייחסות מינימלית לשני צידי המטבע של הכתיבה: כבוד למלים שבהם אנחנו משתמשים, ולא פחות חשוב - לקוראים שלנו. ולצערי, הכבוד הזה הוא אפילו לא מהשפה אל החוץ. ואני ממש לא מדבר עכשיו על התוכן. יש לי הערכה מלאה ושוות זכויות לכותב/ת על אהבה ויחסים, כמו לכותב/ת על בורסה והשקעות, כמו לכותב/ת על כדורגל ואופרות סבון, כמו לכותב/ת על מוסיקה וספרות. מותר לחשוב על כל דבר, מותר לכתוב על מה שרוצים - ויותר מהכל, מותר לכל אחד להגדיר את עצמו באמצעות כתיבתו. כי מה היא בעצם הכתיבה? הגשר שמחבר בינינו, בין מי שאנחנו - בין המחשבות שלנו, החלומות, התשוקות, הפנטזיות - לקוראים שלנו. לאנשים האחרים. וגם, גם לעצמנו.
הכתיבה היא משאב חופשי. שווה לכל נפש. אחרי תוקפת הכשרה בסיסית, כל אחד יכול. נכון, לא כל אחד יכול אותו הדבר, באותה המידה ובאותה הרמה - אבל יכול. וזה העיקר. הבעיה מתחילה ומסתיימת בביצוע. וכאן אני חוזר לכותב/ת: מותר לכתוב מה שרוצים ואיך שרוצים, בתנאי אחד: בתנאי שאתה נותן כבוד. כבוד למלה ולשפה שבה אתה משתמש, ויותר מזה - כבוד לקוראיך.
במשך שנים אני עושה כמיטב יכולתי להנחיל את דעתי ועקרונותיי לכל מי שמוכן לשמוע. אני עושה את זה בדיבור, בכתיבה, בשיחה. אני עושה את זה כתחביב, כשליחות וגם כפרנסה. בשיטוטיי במחוזות הכתיבה, במרחבים האינסופיים של עולמות הכתיבה על מגוון סגנונותיה, אני מוצא מעט מדי מהמצרך הכי חשוב בעיני: הכבוד. אלפי חברות, מוסדות, ארגונים, עמותות ומי שתרצו - מייצרים אוקיינוס של תכנים, ולא מוצאים לנכון לעצור לרגע ולקרוא את מה שהם עצמם ייצרו. לקרוא בעיון, למחוק באכזריות, לנסח מחדש, לבדוק את העברית, לחשוב על הקורא.
כי התוכן הוא האחרון בתור. כי לכולם ברור שחייבים שיהיה תקציב לגרפיקה, והכסף לטכנולוגיה, ולא נשכח את המחשבים, והשרתים, והרשת; וגם יחסי ציבור לא באים בחינם, וכמובן חשוב שיהיה תקציב גם לפרסום, ולשיווק ולקפה. ולמי לא נשאר? לתוכן. לטיפול המקצועי בתוכן.
כי כתיבה, מה הבעיה? כל אחד יכול. המנכ"ל יכתוב ראשי פרקים, סמנכ"ל השיווק יתרום קצת קופי, המזכירה תוסיף "בשר", אשת המנכ"ל תשכתב, השליח יעשה הגהות.
זה לא רציני, זה לא מכובד. זה בעיקר מעליב.
ואנחנו כאן בשביל לעשות בדיוק את זה, על-ידי אנשי מקצוע: כתיבה, עריכה, תכנון, ניהול התוכן, תחזוקת האתר.
לאתר "תוכן העניינים"
עבר שבוע, אולי שבועיים, מאז שהושק הבלוג הזה, ונראה לי שהגיע הזמן לכמה מלים אישיות וגם מקצועיות. השם הוא טובי. טובי פולק. עיתונאי בדימוס, עורך במקצוע, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ" - חברה שעוסקת בטיפול כולל בתכנים, בעיקר באינטרנט (אבל גם במוצרי פרינט ובכלל). השירות, ברובו, ניתן כשירות מיקור חוץ (אאוטסורסינג) לחברות, ארגונים, עמותות, מוסדות לימוד, גופים מוניציפאליים, גופים בינוניים וגדולים.
החברה הוקמה באוקטובר שנת 2000. בעבר עבדתי במעריב במשך יותר מ- 16 שנים, במגוון רחב של תפקידים; במשך כשנה הייתי סמנכ"ל התוכן והאינטרנט של "קו מנחה" (כולל שדרוג וניהול אתר "ביזפורטל" החדש).
השירותים העיקריים שלנו ב"תוכן העניינים":
- איסוף וארגון תכני הלקוח לקראת הקמת אתר חדש (או שדרוג אתר קיים)
- כתיבת אפיוני תוכן מפורטים
- ליווי הלקוח במכרז לבחירת חברת טכנולוגיה ועיצוב
- ניהול פרויקט בניית האתר
- כתיבה, עריכה, שכתוב, הגהה, הזנה
- תחזוקת תוכן שוטפת על בסיס חודשי קבוע, בהתקשרות לטווח ארוך
- ייעוץ תוכן כולל
- הרצאות, סדנאות, הדרכה, הקמה וניהול צוותי עריכה.
ב- 1 בינואר 2008 (לפני כשבועיים) נהפכה "תוכן העניינים" לחברה בע"מ. צוות החברה מונה כיום כעשרה עובדים (עובדות), ביניהן מנהלות פרויקטים עורכות, כותבות, משכתבות וטכנאיות הזנה (חלקן עובדות החברה, מקצתן עובדות בפורמט פרי-לאנס). היקף הפעילות של החברה גדל מאוד בשנה האחרונה. כיום אנו עוסקים בכ- 30 פרויקטים בו זמנית, ובחודשים האחרונים בלבד נחתמו לפחות 10 הסכמים חדשים, בהיקפים שונים.
לפני כשנה עמדה החברה במצב ביניים בעייתי: מצד אחד הפעילות די ענפה, נצברה כמות נאה של לקוחות, היו התחייבויות, די הרבה יוקרה שהלכה ונצברה; מצד שני - זו עדיין לא היתה חברה מספקי גדולה ומבוססת במובן של "פירמה". מצד אחד, אי אפשר לחזור לאחור. עברו השנים של "טובי וכמה עוזרים" או של "טובי הפרי-לאנס". מצד שני - בשביל לגדול באמת, התחושה היתה שיהיה צורך בהשקעה גדולה. גדולה מאוד. והשקעה זה כסף, ומרץ, וידע, ומומחיות.
אבל אז קרה משהו. האסימון של השוק נפל. בחצי השנה האחרונה השוק משתולל. אין הגדרה אחרת. הדרישה לשירותי תוכן חיצוניים מגיעה למספרים מרשימים מאוד, ואנחנו היינו במקום הנכון, עם הניסיון, הידע והאיכות - והשוק מצא אותנו. ובגדול. וגם, ייאמר במלוא הצניעות ויראת הכבוד, זכינו לשיתוף פעולה עסקי הכי אטרקטיבי שניתן להעלות על הדעת: גוגל הוא השותף העסקי הבכיר שלנו. בלעדיו, היינו צריכים להשקיע הרבה יותר - המון - בשיווק, קידום מכירות, מכירות בפועל וריצה אחרי לקוחות. הפורמט של מנועי החיפוש בכלל וגוגל בפרט, הביא אותנו למרכז הבמה. גוגל הוא איש המכירות הבכיר שלנו, וכפועל יוצא - הוא גם איש המכירות הטוב ביותר של הלקוחות שלנו. והחידוש הוא שהם (הלקוחות, השוק) יודעים את זה היום היטב.
ועדיין, אנחנו חברה צנועה למדי. נכון, חברה בצמיחה, אבל בהחלט פירמה שרחוקה מאוד ממיצוי הפוטנציאל שלה. ובהמשך ישיר לעניין הזה, יש כמה שאלות עקרוניות שעדיין מעסיקות אותי, אותנו, לקראת השלבים הבאים, שאלות שחשוב לנו לענות עליהן כבר בחודשים הקרובים. והכל, בשביל ששנת 2008 תהיה שנת (המשך) הפריצה הגדולה.
אז מה יהיה השלב הבא? במה נכון יהיה להשקיע? על מה לשים את הדגש?
- האם החברה שלנו היא אכן "פירמה" של ממש על כל המאפיינים המסורתיים של "פירמה"?
- האם נכון יהיה להמשיך להשתמש בגוגל כ"איש המכירות" לאורך זמן,
ואולי הגיע הזמן לגייס אנשי מכירות בשר ודם?
- מהו מספר הלקוחות ה"נכון"?
- מהו מספר העובדים ה"נכון"?
- האם הביזנס שלנו יכול להיות מקודם באמצעות פרסום מסורתי?
- האם קמפיין באנרים יביא לנו תועלת או שיהיה בבחינת בזבוז משאבים יקרים?
- האם ניוזלטרס?
- האם טלמרקטינג?
- האם טלמיטינג?
אשמח לכל תגובה, הצעה, הצעה לשיתוף פעולה, עסקים משותפים, רעיונות, לקוחות. רק תבואו.
אתם מוזמנים לכתוב לי ישירות
לפני די הרבה שנים, שמעתי ברדיו מישהו - אני חושב שהוא היה חבר במסדר אבירי הגריל (נכון מביך שיש בכלל משהו כזה?) מדבר על התרבות הגבוהה של האוכל. על מנות מוקפדות, על עיצוב הצלחת, על ניגודיות בטעמים, על חגיגה בחיך, על משהו שמתפצפץ כשהוא מחליק לגרון… כל מיני כאלה. ואז הוא הגיע לתיאור התוספת למנה העיקרית (הספקטקולארית כמובן), ואמר - בנימה ששילבה זלזול והתנשאות - שהתוספת היתה תפוחי אדמה צלויים בגריל, עם מלח, פפריקה ועוד מיני תבלינים. והוא הוסיף ואמר משהו בנוסח "אכילת תפוחי האדמה היתה גסה, כפרית, ראשונית, חסרת עידון - והיוותה אנטי-תזה לחגיגה הקולינארית שרחשה מסביבה…" (משהו בסגנון, אני לא מתחייב על הניסוח המדויק).
ואני, די הרבה שנים לפני שהתוודעתי למטבח החדש ויכולתי להרשות לעצמי ארוחות גורמה אמיתיות, נהייתי רעב וחשבתי לעצמי: "אכילה גסה? תפוחי אדמה בתנור? טעם כפרי? תביאו! תביאו עוד. תביאו הרבה. את זה אני רוצה. כזה אני רוצה!".
וככה, פעם בכמה זמן, כששקט מסביב, וקר, ואפשר לעצור לרגע את המרוץ המטורף (ותאמינו לי, הוא מטורף לגמרי), אני נזכר בבסיס:
* ארוחת בוקר של לחם לבן טרי, עם שכבה עבה של חמאה ועליה פלפלים קלויים בחומץ ושום
* צהריים עם סנדוויץ' פועלים: חצי לחם שחור שתוכנו הרך רוקן,
ובתוכו חצי חפיסת חמאה וקופסת טונה בשמן ורסק עגבניות
* ביצה קשה מבושלת למוות, חצויה לשניים. עם מלח
* עגבנייה עסיסית חתוכה לקוביות. עם מלח
* צנוניות רעננות
* בצל ירוק
* מרק שעועית סמיך ורותך
* עוף בגריל (כן, פשוט עוף אמיתי, גדול כזה, בגריל)
* קבב רומני ספוג בשום, טוב טוב על האש
* פירה אמיתי, חם ומנחם
* קפה שחור חזק בכוס זכוכית, שני סוכר, קפה שבושל בפינג'אן על האש
* עוגת סברינה עסיסית, עם הר של קצפת, ספוגה ברוטב רום עם דובדבן בקצה
* גביע שמנת 30%, עם דובדבנים משומרים בסירופ,
מצנצנת זכוכית שהגיעו ממזרח אירופה
* ריבוע גדול של קרם-שניט עם קרם אמיתי, מבושל
* קונפיטורת ענבים בסירופ סוכר סמיך (ברומנית קראו לזה "דולשצה")
(…)
ובחיי שאני לא רעב עכשיו. זה לא האוכל, זה רק הזיכרון. ולזיכרון, אתם יודעים, יש טעם של פשטות. אותו טעם נשכח שאנחנו מאבדים ושוכחים במירוץ המטורף של החיים.
לפוסט המלא בקפה דה-מארקר
מחשבים ומסכים, סלולריים ואלחוטיים, נייחים וניידים, רחבים ושטוחים, מהירים ורחבים, מאובטחים ומסונכרנים.
העולם המודרני שובה אותנו באינספור כבלים אלקטרוניים מכל הסוגים והמינים. אנחנו עוסקים בטכנולוגיה כדרך הטבע ומשתמשים במונחים מקצועיים כאילו שתינו אותם מינקות. זה ממכר, וזה מתסכל, וזה מהנה וזה מטריד, וזה מציף וזה כל מה שתרצו.
יש לנו (לי) מחשבים אינספור. נייחים, ניידים, ושרתים, ושרתי גיבוי, ושרתי הדפסה ומה לא. המחשבים מחוברים ביניהם ברשת, ויש רשת נייחת וגם אלחוטית (את הרשת האלחוטית אנחנו פוגשים כמובן גם בבתי הקפה שלנו, שבהם אנחנו עובדים - כאילו - על המחשבים הניידים שלנו). קו האינטרנט מגיע אלינו באמצעות מודם (!); הרשת מתפצלת באמצעות ראוטר (!); וגם מחוברת לפייר-וול (!), אותו משהו שעשה את גיל שווייד למיליארדר.
בבית אנחנו מדברים בטלפון אלחוטי-דיגיטלי (!); במשרד יש לנו מרכזת טלפונים דיגיטלית משוכללת (!); יש לנו המוני טלפונים סלולריים (!); אנחנו מנציחים את ילדינו וטיולינו במצלמות דיגיטליות (!); אנחנו יודעים מה זה GSM (!); אנחנו מנסים להסתייע ב- GPS (!) בשביל למצוא את הרחוב הסמוך; האאוטלוק (!) שלנו מחובר לפאלם פיילוט (!); אלבומי התמונות שלנו עברו לגמרי למחשב ומאוחסנים בספריות (!) כקבצי jpg (!); למוסיקה שלנו אנחנו מאזינים באמצעות אייפוד (!), בפורמט mp3 (!) וגם על CD (!).
טלוויזיה אנחנו רואים על מסכי פלזמה (!) או LCD (!); את התמונה אנחנו מודדים בפיקסלים (!) וברזולוציות (!); את השידורים אנחנו קולטים באמצעות צלחות לוויין (!) או דרך כבלים (!); השידור הוא כמובן שידור באיכות דיגיטלית (!) ובקרוב נזכה לתמונת היי-דפינישן - HD (!); לטלוויזיה שלנו מחובר ממיר דיגיטלי (!), שהוא גם מכשיר-מקליט "יס-מקס" כזה (!); וסרטי קולנוע אנחנו רואים באמצעות מכשיר DVD (!) וקולנוע ביתי (!) עם סאונד באיכות סראונד (!); בישיבות עבודה אנחנו נעזרים ב"ברקו" (!) שמציג את תמונת המחשב שלנו על מסך רחב (!) ומקבלים מאות הודעות SMS (!) ביום, שמציעות לנו לשדרג (!) את… כל מה שדיגיטלי בחיינו.
וגם כתבתי על כל זה ועוד פוסט בקפה דה-מארקר
אומרים שמיליארד סינים לא טועים. אומרים גם שהשוק לא טועה. שהשוק הוא מכונה משוכללת, שההיצע והביקוש מאזנים זה את זה ובסופו של דבר כל עסק מתייצב במקום שמיועד לו. במקום המתאים. במקום הנכון.
בשנת 2000 הקמתי את חברת "תוכן העניינים". הזמן היה שיא הבועה המטורפת. השנים 1998-1999-2000 היו השנים של החלום הגדול. המלה אינטרנט היתה משהו גדול מהחיים. כל מי שידע לכתוב "אינטרנט" בלי שגיאות, יכול היה להנפיק את עצמו בבורסה בת"א ולעשות מיליונים. קלי קלות. והיו גם לא מעט שעשו את זה. מבחינת המשקיעים, אגב, התשקיף היה יכול להיות עמוד מקרי מספר הטלפונים. מספיק שהיתה בו המלה "אינטרנט" - וכולם שמו את הכסף בלי למצמץ.
אני הצטרפתי לטרנד בעיתוי בעייתי ועם מוצר לא מוגדר. העיתוי היה שלהי שנת 2000 - רגע לפני עליית שרון להר הבית ופרוץ האינתיפאדה הגדולה ושני רגעים לפני הקריסות הגדולות של הבורסות. ובמלים מפורשות: דקה לפני התפוצצות הבועה. הבעיה האחרת היתה תחום העיסוק שלי: כתיבה, עריכה, ניהול תוכן. אז, בימים ההם, הכל היה טכנולוגיה. כולם השתחוו בפני המלים שכולנו מכירים ואפילו הספקנו לשכוח. רשת, האב, סוויץ', ראוטר, מודם, רוחב, פס, פס רחב, תעבורה… אילו מלים סקסיות, מעוררות. זוכרים? מכירים? בטח כבר הספקתם לשכוח.
בכל אופן, מעטים הבינו את חשיבות הטיפול המקצועי בתוכן - ספורים היו מוכנים לשים על זה שקל (שלא לדבר על דולר). לכתוב? אני יודע לבד ("תמיד אהבתי לכתוב למגירה…"); "לערוך? אשתי עשתה קורס חובה באוניברסיטה בעריכה לשונית"; "קופירייטינג? יש לי הסכם עם משרד פרסום"; "הגהה? יש לי מזכירה מוכשרת"; "עדכון תכנים? הבן שלי מאוד מוכשר…".
השנים שלאחר מכן היו שנים לא פשוטות. השווקים קפאו, המיתון היה עמוק, ואם יש משהו שתמיד קל לוותר עליו - זה אותו עניין שלא ממש מבינים בו. ניהול התוכן למשל. יש אתר וזה העיקר. גם אם הוא לא מעודכן. נסתדר איכשהו.
זה היה המצב במשך כמה שנים. עולם האינטרנט התקדם, דורות של אתרים באו והלכו, הפס הלך והתרחב, הפלאש נולד, הווידאו שוקם, רשתות חברתיות קמו, עיתונים ומגזינים עלו לרשת (חלקם עברו לגמרי לרשת), יוטיוב, פליקס, מיי ספייס… יו ניים איט.
ואנחנו? אנשי התוכן? אותנו שכחו בבית. כמעט אף פעם עניין התוכן, הכתיבה, העריכה, חשיבות המלים, לא הובאו בחשבון בבניית תקציבי האינטרנט. הוא היה הנעלם. יותר נכון, הנוכח הנפקד. כלומר: הוא היה שם, אבל לא ממש ספרו אותו.
הכל - עד השנה האחרונה. עכשיו זה הזמן שלנו. השוק גילה אותנו, השוק צריך אותנו, השוק מחפש אותנו. מחפש בטירוף. השוק מחפש כותבים ועורכים, מנהלי תוכן ועורכי תכנים, מנהלי פרויקטים ואנשי תחזוקת תכנים. עכשיו זה הזמן שלנו. עכשיו תורנו.
ולמי תודה, למי ברכה? לגוגל כמובן. טוב, לא לבד - אבל בעיקר. כי השיטה של גוגל מבוססת על תכנים. על תוכן. על תוכן אמיתי, איכותי. על תוכן מנוהל. תוכן מעודכן. על גוגל קשה לעבוד וכשמנסים לעבוד עליו - לא כדאי להיתפס.
אז כן, בדיוק כך: המכונה המדהימה הזאת - שנקראת "מנוע החיפוש גוגל" - לקחה אותנו, את אנשי המלים, ושמה אותנו במקום הראוי. אז עכשיו תורנו.
העמוד הבא »
