קצר בתקשורת – טור ביקורת חדש
פורסם לראשונה באתר הבלוגים "במחשבה שנייה"
טור ביקורת תקשורת חדש נולד – "קצר בתקשורת". זה טור הבכורה, והדרך עדיין לא לגמרי ברורה. בשלב זה מדובר על ניסוי וטעייה. מצד אחד, להיות מבקר תקשורת זה אחלה ג'וב. אתה יכול לכתוב את דעתך על כל מה שזז במדיה, לבחור במה לצפות, למה להאזין, מה כתוב – ותמיד להיות יותר חכם מאלה שאתה קורא אותם, מאזין להם, צופה בהם. לכאורה כמובן. זו אולי משימה קלה על הנייר, אבל לא תמיד הוגנת, בהחלט תובענית, כפוית טובה ולא תמיד פשוטה לביצוע. בעיקר לא לאיש המקצוע שלקח על עצמו את המשימה לחתוך בבשר החי של הקולגות שלו, לעיתים חבריו בהווה ובוודאי עמיתיו לשעבר.
הרעיון לייסד טור ביקורת תקשורת עלה בשבוע האחרון, בעיצומן ובשיאן של הפרשיות שמסעירות את רוחנו, דמיוננו והפנטזיות שלנו כבר חודשים. אי-אפשר היה לבחור עיתוי מוצלח יותר: החשיפה.
ראוי להתרכז ולהקדיש תשומת לב לרגע המכונן הזה, שבו צווי האיסור מוסרים והמסך עולה. אוהו, איזה אנטי-קליימקס. יש משהו כל-כך רומנטי בחגורות הצניעות השלטוניות, בדמות צווי האיסור וגזרות הצנזורה, שמכסות את ערוות הפרשיות ובעצם מגלות (למי בדיוק?) יותר משהן מסתירות. וברגע שהן מוסרות, אתה נשאר וחצי תאוותך בידך: זה הכל? כולה בחורה נאיבית בת 20 שחשבה שתנצח את כל הרעים ותציל את העולם? וואלה? אחת כזאת, ועוד עיתונאי אלמוני (אני לפחות לא הכרתי אותו וגם לא אותה) - ישראלים טובים מבית טוב, מלח הארץ כזה כאילו – מדירים שינה מעיני כל-כך הרבה בחורים מצוינים ובעיקר מפקדיהם העשויים ללא חת?
הפרשיות האלה – ענת קם ואורי בלאו ויאיר נווה וגבי אשכנזי ויובל דיסקין; וגם אורי מסר ואיזה צ'רני (שאף אחד לא מכיר) ואביגדור קלנר (עליו כבר שמענו לא פעם בהקשר מפוקפק כלשהו) וגם עוד אחד שאסור להזכיר את שמו (ורק נגיד שבזמן שהם עשו מה שמיוחס להם שהם עשו הוא היה ראש העירייה ואחר-כך היה השר ואחר-כך היה ראש-ממשלה, אבל אסור להגיד את זה… אז לכאורה הוא היה ראש העירייה בזמן ההוא, ולכאורה היה השר בזמן אחר ולכאורה היה ראש ממשלה בזמן לגמרי אחר. והוא בכלל בחופשה פרטית – לכאורה? – והיה צריך לחזור אבל שינה תוכניות ויראה במוצ"ש כדורגל וביום שני יום שואה, אבל זה לא קשור לשום דבר כי יש צו איסור).
אה, כן – וגם צפויות התפתחויות מרעישות, כאלה שהארץ תרעש ואמות הסיפים ירעדו ואישיות בכירה (לשעבר, לכאורה) תיחקר, או תיעצר. או שלא. אבל זה יהיה אחרי הכדורגל ואחרי יום השואה, אבל זה לא קשור לכלום. וחשוב רק להזכיר שבדיוק לפני שנה, במוצאי יום העצמאות ההוא, נעמד איזה ראש ממשלה (אז כמעט לשעבר, היום לגמרי לשעבר) מאחורי דלת זכוכית לא ברורה בבית ראש ממשלה בעיר ההיא המאוחדת לנצח, ואמר שלא לקחתי אגורה לכיסי. אזוי. אבל זה באמת לא קשור ויש צו איסור.
ומה כל זה שייך לביקורת תקשורת? כי ככה נראית בימים האחרונים התקשורת הישראלית. צוחקת וקורצת ומגחכת ומתחכמת, ומבלפת ומתלהמת. מצד אחד בחורה-צעירה-עיתונאית-ישראלית-מרגלת-בוגדת שעובדת בוואלה; צדק בוער ומלח הארץ והמון אידיאולוגיה מבולבלת; מצד שני כמה אנשים שעשו כמה מיליונים בדרכים שונות ומשונות. ועוד לא ממש ברור מי מזיק יותר לביטחון המדינה בפרט או למדינה בכלל.
ודווקא במדיה הנוכחית שלנו כאן, הסייברית, החצופה, המתחכמת והמוציאה לאור כל מה שניסו להחביא בחושך – דווקא כאן אני מבקש לנפץ איזה מיתוס שהתנפח ונופח לממדים לא לו. אז תרשו לי להציג רציונאל אחר, שהוא (כמעט) בבחינת יריקה לבאר שבה אני משתכשך כבר כמה וכמה שנים טובות.
אז הנה לכם כותרת: התקשורת האינטרנטית, המדיה החברתית, ההייפ ההיסטרי סביב הבלוגים, הטוויטים, עדכוני הפייסבוק, שלל הסטאטוסים, הקישורים האובססיביים למקורות הזרים (מי אמר ג'ודית מילר ולא קיבל?), הקמפיינים חובקי העולם (הווירטואלי) – כל אלה רחוקים עדיין מרחק גדול מהמיין-סטרים. כי עדיין מדובר על קומץ של יודעי ח"ן ושומעי שמועות; עדיין מדובר בסך הכל על אחוז מזערי מהאוכלוסייה הבוגרת, המתפרנסת, המצביעה, המשפיעה, שמחובר לכלי המדיה החדשים; ועדיין הרוב המכריע של צרכני התקשורת המסורתיים ידעו כלום וחצי על הפרשיות שבהן אנחנו דשים מזה חודשים. ולמה? כי ככה. זו המציאות. אנחנו מתי-מעט והם הרוב הגורף.
כי עדיין, בשביל אימא שלי והוריה של אשתי ומרבית חבריי הקרובים והרחוקים, ו- 80 אחוז מהתל-אביבים ו- 90 אחוז מהחיפאים ו- 95 אחוז מהירושלמים ומאה אחוז של שאר המדינה – הדיבור התקשורתי של השבועות האחרונים היה ג'יבריש מוחלט. לא היה להם מושג במה מדובר, רובם המכריע בכלל לא שמעו שמדובר על משהו, גם כאשר שמעו משהו – הם לא הבינו כלום וגם לא התעניינו במיוחד. כי כמו תמיד בברנז'ה, העיסוק היה בתחומי הביצה בלבד. והביצה, ככל שהיא רעשנית ומודעת לעצמה ומאוד צודקת בעיני עצמה ומשוכנעת שהיא יודעת הכל – היא עדיין ביצה. קטנה ומעופשת.
למי שעוסק במקצוע – בכל מקצוע – קשה מאוד לראות מבפנים החוצה. בשביל להבין איך אתה נראה וכמה אתה שווה, אתה חייב ללמוד להתבונן על עצמך מבחוץ פנימה. ועדיף להסתייע בזרים, שיספקו לך מידע בלתי תלוי על המראה האמיתי שלך. על ההשתקפות שלך. ולענייננו – הרוב המכריע של הציבור הישראלי עדיין ניזון מאמצעי התקשורת הקלאסיים, המסורתיים; מבחינתו – אם זה לא היה בידיעות האחרונות, זה לא קרה; ואם זה לא שודר בחדשות ערוץ 2 – זה לא היה. ויש כאלה, לא מעטים, שמבחינתם זה אפילו לא נולד אם זה לא היה ב"מבט".
למדיה החדשה, וזה ייאמר לזכותה וכל הקרדיט מגיע לה, היה תפקיד מכריע בחשיפה ובגילויים האחרונים; החל במיזם החדשותי המתמיד של יואב יצחק (ייאמר לזכותו שהוא ואנשיו גילו וחשפו גם את פרשיות אולמרט, הישנות והחדשות, וגם את מקורותיו המשוערים של אורי בלאו); המשך בקמפיין המקיף בפייסבוק-טוויטר-בלוגים + קישורים מחכימים למקורות זרים; ובעיקר בדרבון המערכת הממוסדת לדרוש מהשלטונות את הסרת החיסיון והרמת המסך.
אבל שימו לב: מתי הפרשה העלומה נהפכה לדיבור הכללי? רק כאשר היא יצאה לאור בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים. עד שסיפור לא רואה אור בפורמט הישן והמוכר – הוא נחלת בודדים בלבד. הוא בבחינת לחישה. אז אני מציע קמצוץ של צניעות, רגע לפני שאנחנו מכריזים על נצחונו בנוק-אאוט של עולם המידע החדש: הדרך עוד ארוכה. אנחנו מעטים, הם הרוב. וזה לא הולך להשתנות בקרוב.
