פרשת שליט: מותר לעיתונות להציג אג'נדה

השבוע מלאו 4 שנים לשבייתו של החייל גלעד שליט. 4 שנים זה הרבה מאוד זמן. בדיוק המרחק ממונדיאל למונדיאל, עם מלחמה וחצי באמצע. הרף-עין בחיים של מרביתנו - נצח בחייו של השבוי ובני משפחתו. אז מה עושים עם החייל השבוי? מה עושים או לא עושים בשביל לשחרר אותו משביו? ובואו נניח לרגע לקלישאות בנוסח "הילד של כולנו". הוא חייל והוא בשבי. סיפור עגום, סיפור נורא לחייל הצעיר ולמשפחתו - אבל סיפור שקורה די הרבה במדינות שחיות מלחמות.

אי-אפשר לנצח את הרגש. אי-אפשר לברוח מקלישאות בכל מה שקשור בגלעד שליט, שביו, משפחתו. אי-אפשר לסלוח לממשלות ישראל על האימפוטנציה המוחלטת, על היעדר היכולת להחליט. לכאן או לשם - אבל להחליט, לכל הרוחות. בעיקר אי-אפשר לנצח בוויכוח האינסופי, האמוציונאלי, הכואב - נכון או לא נכון לשלם את המחיר הנדרש לשחרורו של החייל משביו.

עיתונים מוכרים רגש, הם סוחטים דמעות, פורטים בכישרון רב וללא עכבות על מיתרי הנפש. זה המקצוע, זו הפלטפורמה. בשביל זה קיימים עיתונים: הם צריכים למכור, ודמעות מוכרות מצוין. דמעות מכל סוג. ונתוני המכירה של העיתונים (ו/או נתוני הרייטינג בטלוויזיה, שיעורי ההאזנה ברדיו או כמות ההקלקות בפורטלים) - לא מבדילים בין הדמעות של אוהדי מכבי ת"א ומכבי חיפה, דמעותיהם של בני המשפחה השכולים של רוכבי אופניים שנקטלים בכבישים או הקינות על חיילים הרוגים (או שבויים).

ולרגל הייר-צייט הנוכחי, הוויכוח האקטואלי הוא על מידת הלגיטימיות של נקיטת העמדה בידי אמצעי התקשורת. האם מותר לעיתון להרים קמפיין בעד (או נגד) שחרור אסירים פלשתינים בתמורה לשחרורו של החייל שליט? האם לגיטימי לתוכנית טלוויזיה יומית (עודד בן-עמי) למנות את מספר הימים שבהם גלעד שליט שבוי? האם נכון למוספי סופשבוע (יאיר לפיד, מיקי רוזנטל), תוכניות תחקירים (אילנה דיין, שלח ודרוקר) או סתם משדרי רדיו וטלוויזיה לנקוט עמדה שהיא עמדת המערכת?

הוויכוח שייך כנראה לאקדמיה (בעיקר מאז שנסגרה תוכנית הטוקבקים האלמותית "יש עם מי לדבר"). המציאות היא שלכולם יש עמדה, וכולם זועקים אותה מעל לכל במה. הוויכוח גם חסר טעם - בעיקר כי אין בעיה לעיתון, תוכנית רדיו או משרד טלוויזיה להביא את דעתם של העורכים (או הבעלים) גם בלי להכריז את דעתם שלהם בקולי קולות. כל מי שערך משפט אחד בחייו יודע שאין שום בעיה לערוך את התוכנית בדרך שתהיה תואמת את האג'נדה, והרי לכם עמדה מפורשת.

וזה לא שהבמה שמורה אך ורק לבעלי הלב הרחום שבינינו, שמבחינתם גלעד הוא הילד של כולנו וכל מחיר ראוי לשחרורו. יש מספיק קצינים, מוסדניקים (לשעבר ולשהווה), שב"כניקים (כנ"ל), פרשנים ובעלי דעה מכל הסוגים, המינים והדרגות - שמהלכים עלינו אימים בתיאורים פלסטיים של מחיר האיום והנורא שנשלם כולנו אם ישוחררו כמה מאות פלשתינים, וביניהם - אכן ואכן - רוצחים מורשעים. מבחינתם, קיומה של המדינה מוטל בספק גדול ברגע שחיות האדם האלה ייצאו ממחנות המעצר. לא פחות.

הוויכוח, כאמור, לגיטימי. גם נקיטת העמדה לגיטימית. מותר לעיתון להיות בעד או נגד פינוי השטחים; מותר לעורכים ראשיים להחליט שהם בעד מיסוי כבד על העשירים וחיתוך עמוק בשכר הבכירים; מותר לבעלי טורים לתבוע את הגדלת התמלוגים, גם בדיעבד, על מגלי הגז הטבעי בים התיכון; מותר לעיתון לתבוע ועדת חקירה בעקבות אירועי המשט ו/או ענייני ההתנתקות. ובדיוק באותה המידה מותר למעריב, ידיעות, ערוץ 2 וערוץ 10  לנהל במרץ את הקמפיין לשחרור מאות הפלשתינים בתמורה לשחרורו של גלעד שליט.

ויותר מזה: לדמוקרטיה הישראלית עדיף קמפיין ברור ושקוף, קמפיין גלוי שלא מתחבא ולא מתחסד, ולא מביא שוב ושוב את האיזונים המלאכותיים של בעד ונגד (מורשת מפוארת של הפוליטיזציה האיומה ברשות השידור). מותר לעורך הראשי של מעריב, לבעלים של ידיעות, למנהל מערכת החדשות של ערוץ 10 או מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 - להגיד בלשון שאינה משתמעת: שחררו את הרוצחים; זו דעתנו, ונצעק אותה מעל לכל במה. השקיפות עדיפה פי כמה על כפל הלשון והאיזון הקדוש והמזויף. בדיוק כפי שמותר לעיתוני הימין, פרשני הימין, הביטחוניסטים למיניהם ויוצאי המוסדות הסודיים, להביע את דעתם ההפוכה בתכלית.

תגידו כן, תגידו לא; תגידו בעד או תגידו נגד - רק דברו בקול רם וברור. אנחנו מספיק מבוגרים בשביל לקבל את האמת כפי שהיא. תנו לנו קצת קרדיט.