עיתונות ספורט. אפשר גם אחרת

גילוי נאות (מאוד): את דרכי בעולם הכתיבה והעריכה העיתונאית התחלתי בספורט. במדורי הספורט. בכתיבת ספורט, בעריכת ספורט. עבדתי במדורי הספורט, נתתי כותרות של מדורי הספורט, ראיינתי ספורטאים ומאמנים, סיקרתי משחקים, כתבתי טורים, התעסקתי עם סטטיסטיקות. הם שיחקו משבת לשבת ואנחנו נתנו להם את הלב ואת הנשמה.

זה לא היה מקרי וזה לא מאולץ. אני איש של ספורט, לא פחות (ואולי יותר) משאני איש של חדשות ואקטואליה. אני עוסק בספורט, אני צופה בספורט, אני אוהב ספורט. בצעירותי שיחקתי כדורסל וטניס, טניס-שולחן וכדורעף -  וגם היום אני עוסק בספורט פעיל באופן קבוע. מדי יום כמעט. וגם צופה במבחר ענפים שמעניינים אותי. לצערי הרב, כדורגל וכדורסל ישראלים כבר לא.

רבים מראשי ובכירי העיתונות ארץ התחילו בספורט (דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, נוני מוזס, איתן עמית, יעקב ארז, בן כספית, עפר שלח, משה גורלי  ועוד טובים רבים מאוד. זו היתה הדרך הקלה ואולי היחידה כמעט להיכנס לעולם העיתונות; קל להיכנס דרך החלון הזה ומאוד נוח להתקדם ממנו לכל כיוון. נכון שכמעט כל מי שמכיר אותי (חברות וחברים, נשים וגברים, משפחה וקרובים) אמר לי בשנים ההם: "עיתונות ספורט? זה לא רציני… מתי תעבור להתעסק בעיתונות ממש?" אז אחרי כמה שנים באמת עברתי (כמו רבים מהשמות שהוזכרו כאן); לחדשות, לאקטואליה, לעריכה, לניהול. נהייתי רציני, אתם יודעים. אבל הספורט ועיתונות הספורט מעולם לא יצאו לי ממחזור הדם.

וכמה שחסרה לי עיתונות ספורט איכותית.

הקלישאה (ובינינו זו גם המציאות), אומרת שבשלב הזה נפרדות דרכינו. חלק ניכר הנשים ינטשו את הטור הזה ויעברו לעניינים שמעניינים אותן יותר; וזה הרבה דברים - אבל לא ספורט. בעצם, לא עיתונות ספורט. האמת? קשה להאשים אתכן. גם אני לא מוצא סיבה ועניין לעצור במדורי הספורט בעשר השנים האחרונות. אפילו חמש עשרה. רכילות כדורגל ישראלי היא לא כוס התה שלי. קורותיו של אברם קשישא בגלות אנגליה מעניינות לי את הישבן. אפילו לא הסאגה של מכון מסאז'ים או בית זונות, רחמנא לצלן. זה עניינו - לא ענייני. ובאותה הנשימה, אציין גם שלא עניין אותי במיוחד הסיקור המסיבי של הליבידו המתפרץ של טייגר וודס. אבל למי שעוד יש גרם של סבלנות, שינסה להישאר עוד קצת. זה לא סודות מחדר ההלבשה. ממש לא.

לפני כמה ימים יצא לי לראות ב- ESPN (יברך אלוהים את מי שהגה והקים את הרשת המדהימה הזאת) סרט דוקומנטארי על אחד, לן ביאס. כדורסלן מכללות מחונן, שחור, שנבחר בדראפט של ה- NBA בשנת 1986 על-ידי הבוסטון סלטיקס ונחשב למביא הבשורה החדש, ליורש של לארי בירד האגדי (שכבר אז הגב הדפוק שלו עשה סימנים של התפרקות). ביאס היה הבטחה ברמה של לברון ג'יימס, הבטחה שהקדימה את תופעת לברון ב- 20 שנה בערך). הסלטיקס בחרו בביאס (מקום שני בסיבוב הראשון). ארצות-הברית היתה נרעשת ונרגשת. ביאס היה מוצר הספורט האמריקאי המושלם. הורים שחורים משכילים מהמעמד הבינוני-גבוה, בית עם אבא-אימא-אח-ואחות (דבר נדיר בקרב הספורטאים השחורים המצטיינים; קשה למצוא שם אבא מובהק); גבוה, מבריק, תלמיד טוב, ילד טוב, כזה שעושה את הדברים הנכונים, אומר את הדברים הנכונים. מוצר בוסטוני קלאסי (למרות שגדל בפרברי וושינגטון הבירה). הוא התאים מאוד לבוסטון הלבנה והשמרנית. בוסטון של רד אאורבך (המאמן והמנג'ר האגדי), בוב קוזי, ביל הבליצ'ק, טומי היינסון, דייב קאונס, לארי בירד, קווין מקהייל, דני איינג', דניס ג'ונסון - ממשיכם של השחורים הגדולים של בוסטון, ובראשם כמובן ביל ראסל ורוברט פאריש.

אז כמקובל בקולג'ים אמריקאים, הלך ביאס יחד עם החבר'ה לחגוג את הבחירה ההיסטורית (המחמיאה, גם אם הצפויה) במסיבה כמיטב המסורת. אוכל-שתייה-גבר-אישה. אתם יודעים. אלא שכמו תמיד, הגיעו למסיבה הזאת עוד כמה חומרים, לא ממש בריאים. וככה, בשעת ערב מאוחרת, לן ביאס - בסך-הכל בן 22 וקצת - הוצא מהחדר במעונות על גבי אלונקת אמבולנס. מכוסה. מת. הילד, שעל-פי כל העדויות לא נגע מימיו באלכוהול  או בסם כלשהו, התפתה לטעום משהו. הסניף אבקה כלשהי. דיברו על קוקאין, אולי קראק. לן ביאס מת בלילה של היום שבו נבחר בדראפט.

אמריקה היתה באבל. כמעט כמו באותו יום, 23 שנים קודם לכם, בדאלאס - כאשר לי אוסוולד חיסל בירייה אחת את JFK. נוער הנרות של אמריקה היה לא רק נוער. אומה שלמה התאבלה בבכי קורע לב וקרעה קריעה על בחור שחור בן 22. במחיר הסנפה אחת קטנה, נופץ חלום דורות על אינטגרציה, על השחורים המשכילים, בני הטובים המשתלבים; על כך שאפשר גם אחרת. בהסנפה אחת מטומטמת, שכמוה היו ויהיו מיליארדי הסנפות והזרקות שעברו ויעברו בשלום - התרסק לאמריקאים אותו חלום מתוק (גם אם נאיבי להחריד) על הולדתו של לארי בירד השחור הראשון.

הטרגדיה של ביאס, הגדולה של גרצקי, השכינה של ג'ורדן

כאשר הסתיים הפרק המרגש עד דמעות על לני ביאס, התחיל סרט אחר - על איש חי מאוד: ויין גרצקי. למי שלא יודע או לא שמע, מדובר על בחור קנדי שהוא האלוהים של ההוקי-קרח, אפילו יותר ממה שמייקל ג'ורדן היה לכדורסל. מיותר לציין שגם הסרט על גרצקי היה עוצר נשימה. באופן מילולי ממש. אבל על כך בהזמנות אחרת. וכמובן שיש להם אינספור סרטים דומים ואחרים  על מייקל ג'ורדן, ולהבדיל על או.ג'יי סימפסון ועל טייגר וודס ופיל מיקולסן (גולף, למי שתהה) ועוד ועד בלי די.

למי שיש הזדמנות וסבלנות, שיחפש את הסרטים הדוקומנטריים האלה. מופת של סיפור, כתיבה, עריכה, הבעה, קצב, דרמה, בחירת מרואיינים. דרמה במיטבה. דוקו-דרמה אם תרצו. הסיפור מספר את עצמו. התמונות הטריוויאליות מספרות את הסיפור, המרואיינים המאופקים מספקים את פס הקול. האבא, האימא, האחות; המורה בתיכון, המאמן בקולג', החברים לקבוצה, עיתונאי ספורט, שדרים, שוטרים, התובע המחוזי.

לא ממש ברור האם אתוס הספורט האמריקאי עושה את עיתונות הספורט בארה"ב לאיכותית כל-כך, או שאולי זו העיתונות שמושכת ומעצימה את הספורט, שבסופו של דבר מורכב מאנשים די דומים בכל פינה על פני הגלובוס; אבל התוצאה מרהיבה. דרמות הספורט, כפי שמובאות אלינו באמצעות עיתונות הספורט האיכותית - בעיקר זו האמריקאית - הן ספרות ותיאטרון ופארסה וטרגדיה וקתרזיס בעת ובעונה אחת. וברמה הכי גבוהה. בייסבול ופוטבול, כדורסל מקצועי וכדורסל מכללות, הוקי קרח וגולף, ספורט חורף ושחייה, כדורעף ואתלטיקה.

במקום שבו הספורט הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות, ולעיתים הוא יותר תרבות מכל תרבות מוכרת ולגיטימית (לפחות בעיני עצמה) - עיתונות הספורט היא מקצוע ואמנות ושליחות בפני עצמה. מי שמסוגל להתחבר לזה -  מתמכר. מילה שלי.

ולנו יש את אופירה אסייג וגליצ'ים

ואם הגעתם עד לכאן, אז בוודאי הבחנתם שאני לא מבקר או מכסח או לועג לעיתונות הספורט המקומית. זו חוכמה קטנה מאוד, אבל זה גם לא לעניין. בעיקר כי אין כזאת. כי מול עיתונות מופת כמו המחלקה הדוקומנטרית של ESPN, מול שדרים כמו בוב קוסטאס, מרב אלברט, מייקל וילבון, ארני ג'ונסון, דיק סטוקטון ועמיתיהם המבריקים והמקצועיים כל-כך; ומול פרשנים כמו צ'ארלס בארקלי וגרצקי, טרי ברדשואו ויובי בראון, דאג קולינס וג'ף ואן-גנדי - לנו יש פלאפל (דני נוימן). זאת אומרת, יש לנו את אופירה אסייג ואייל ברקוביץ.

אז אולי זה הזמן לסיים ולסכם דווקא עם הוורד היחיד בראש ערימת הקוצים שלנו, ושימו לב שהוא לא ספורטאי (בהווה או בעבר), לא שדר ספורט ולא פרשן ספורט; הוא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל: מודי בר-און. ואם אתם באמת רוצים ליהנות מספורט, מעיתונות ספורט, משידורי ספורט, מדרמות ספורטיביות - אין כמו האיחול הקבוע של מודי לתמצת הכל: תבלו.