עיתונות ופוליטיקה. מקרה יאיר לפיד

אם משהו הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז, צף כמו ברווז ושמנוני כמו ברווז - כנראה שמדובר בברווז. ואם עיתונאי מדבר כמו פוליטיקאי, נראה כמו פוליטיקאי, לא אומר כלום כמו פוליטיקאי, לא טורח לאשר שהוא פוליטיקאי וגם לא מוכן להכחיש שהוא הולך להיות פוליטיקאי - הוא פוליטיקאי.

יאיר לפיד לא ממציא כלום. הוא כמובן המציא את יאיר לפיד (בעצם, טומי לפיד המציא את יאיר לפיד, אבל זה לדיון אחר). הוא פשוט עושה את הדבר שרבים מאיתנו היו רוצים להיות ורוצים לעשות. הוא נראה היטב, הוא מוקפד, הוא רהוט, הוא עשיר, הוא מקושר, הוא בטלוויזיה של המדינה, הוא בעיתון של המדינה, הוא פירסם את הבנק של המדינה, הוא מפורסם. אישיות. אני מכיר הרבה נשים שהיו רוצים להיות יאיר לפיד. ובעצם, הרבה אנשים היו מאוד רוצים להיות האימג', המותג, ששמו יאיר לפיד.

ועל זה כבר כתבתי לא מזמן, בסיבוב יחסי הציבור הקודם של לפיד.

הוא לא העיתונאי הראשון שבטוח שהוא יכול לעשות הרבה יותר טוב את מה שהפוליטיקאים המכהנים עושים כל-כך רע. כולנו - כל מי שכותב, משדר, מופיע בטלוויזיה - משוכנעים שהשכל הישר שלנו הוא הרבה יותר שכל והרבה יותר ישר מכל הארכי-פרחי שנבחרים מדי שנתיים-שלוש לבית הנבחרים שלנו. מכל יצירי המפלגות, מרכזי הליכוד למיניהם, העסקנים שהתברגו נכון, החכמים והטיפשים שביניהם. כל אחד מאיתנו משוכנע שאנחנו יודעים יותר טוב, מסוגלים להרבה יותר וגם מתאימים הרבה יותר, לכל תפקיד. אבל ממש - כל תפקיד.

אביו טומי עשה את זה לפניו, אבל הוא ממש לא היה הראשון וגם לא האחרון. אורי אבנרי ויוסי שריד וסילבן שלום ושלי יחימוביץ', ואורי אורבך וניצן הורביץ ועוד רבים אחרים. העיתונות והפוליטיקה הולכים יחד משחר ימיה של המדינה הצעירה. עיתונאים קבעו כאן סדר-יום, מנהיגים התייעצו איתם, חברי כנסת הדליפו להם, שרים ניזונו מהם. מדובר על סימביוזה אמיתית. ניצול הדדי בהסכמה. לפעמים העיתונאי הוא היד שמנענעת את עריסת הפוליטיקאי - ובמקרים אחרים השר הוא זה שמפעיל את העיתונאים שלו כמו היו מריונטות. ראינו הכל. ראינו, שמענו ושתקנו.

אין לו סיכוי בפוליטיקה - הוא מרופד מדי

יאיר לפיד לא יצליח בפוליטיקה, לפחות לא כמו שהוא היה רוצה שנאמין שיצליח. נוח לו מדי במקום שבו הוא נמצא כעת וכבר די הרבה שנים, ואין שום סיכוי שהוא ייהנה מהעשייה הפוליטית. ולא בגלל שאין לו את הכישורים הדרושים להצלחה כזאת. הוא לא פחות מוכשר מכל מי שנמצא במערכת הפוליטית היום, כמו אתמול וכמו מחר -  אלא שהוא לא בנוי מהחומרים הנכונים. הוא מרופד מדי, הוא מוגן מכל צדדיו, הוא מצויד בעט, במקלדת, בשלל מצלמות, במראה מסוקס ובקשרים עם האנשים שלא צריכים אותו בירושלים. ובהרבה כסף. והאנשים שעשו אותו עשיר ומקושר - צריכים אותו בדיוק במקומות שבהם הוא נמצא היום. לא בשום מקום אחר.

יאיר לפיד מתיימר לדבר בשמם של אחרים, כנראה ללא רשותם. במופע האחרון הוא דיבר בשם בנו ("בני יואב"…), בספרו האחרון הוא דיבר בשמו ומגרונו של אביו המת, ומדי שבוע בידיעות אחרונות הוא מתיימר לדבר בשמנו. בשם העם. בשמו של הרוב הדומם. אנחנו ואתם. הוא מקפיד לדבר בגוף ראשון רבים. אנחנו לא ניתן, אנחנו נעשה, אנחנו נשנה. יאיר לפיד רוצה שנחשוב שהוא זה אנחנו. האנחנו הישראלי הקולקטיבי.

כולנו, כל עיתונאי שכתב אי פעם טור אישי; כל פובליציסט בכל עיתון; כל בעל טור וכל כותב דעתי בבלוג (כן, גם כותב שורות אלה) - כותבים בדם ליבנו. מתרתחים על מה שנעשה כאן. יוצאים מדעתנו לנוכח ההשתמטות, יהודים וערבים, עשירים ועניים, ימין ושמאל, אנרכיסטים ומתנחלים, אוכלי החינם מול מתנדבים. יש לנו דעה מוצקה על אינסוף נושאים, אנחנו יודעים מה הכי נכון, מה הכי טוב. ומה אכפת לנו? אנחנו כותבים. אנחנו מוכיחים בשער. מישהו אחר אמור לעשות את העבודה, אנחנו בחרנו או מינינו אותו לתפקידו. והוא כמובן לא עושה את העבודה שעליה הוא מקבל את שכרו. אז אנחנו כועסים, ומשוכנעים שאם היו נותנים לנו, היינו עושים את זה הרבה יותר טוב.

וזו בדיוק הבעיה עם יאיר לפיד. אין לו דעה חד-משמעית בשום עניין. הוא לא ממוקד. הוא לא מעז (הייתי אומר שהוא פחדן, אבל הוא מאוד חזק. אז צריך להיזהר). הוא מדבר ברגש רב על זה שהוא רוצה ש"בנו יואב" יחיה במקום יותר טוב; הוא מדבר בקול נשנק מדמעות על כך שלא לילד הזה אביו המנוח פילל. אלא שהוא בעד שלום אבל נגד פינוי; הוא נגד נוער הגבעות אבל בעד המתנחלים, שהם כמובן מלח הארץ והם האחים שלנו. הוא נגד המחסומים אבל באותה הנשימה יסביר שאין ברירה. הוא בעד הקצאת כסף לחינוך על חשבון הביטחון, אבל על הביטחון אסור לוותר בכל מחיר. אתם מכירים את השאר.

אז מדובר בעוד איש של אמצע. נכון, רהוט וחזק ומקושר ועשיר ומחובר ויודע ומאוד תקשורתי. יש לו המון מעריצות. תאמינו לי, יש לו. הוא כנראה מאוד סקסי. הוא משדר עוצמה עם חמלה; עוצמה ורכות; הוא יודע לדבר עם כל אחד, בשפה שלו. השמאלנים תוהים האם הוא אחד משלנו; הדתיים שמחים על זה שהוא מכבד אותם, כביכול; האשכנזים הצפונים… נו, הוא הרי אחד מהם; אבל הוא גם רוקד יופי של חאפלות מזרחיות על שולחנות הגנקי, עממי כזה.

אם אתה מתכוון לזה - לך על זה. אל תגמגם

אם הוא היה שואל אותי - והוא לא ישאל אותי - הייתי אומר לו: בשביל מה לך. שנינו יודעים שאין לך שמץ סיכוי להצליח. נאדה, אפס. הרוחמות והאפללואים והביבים והצחי הנגבים והישראל כצים והשלום שמחונים - כולם יאכלו אותך בלי מלח. תראה איפה היום התנועה הדמוקרטית, מפלגת המרכז, צומת, הדרך השלישית, וכמובן שינוי. אותה שינוי שאביך - בכישרון לא פחות משלך - הצליח להרים לשמיים ואחר-כך לרסק לקרקע. אין קיצורי דרך, וגם אין אמצע. תשאל את החברים בקדימה. תשאל אותם בדיסקרטיות, בשקט, לא מול המצלמה ומאחורי המיקרופון. תשאל אותם על כוס וויסקי וסיגר טוב בחדר הפרטי ברפאל. תשאל אותם, את חיים רמון ודני נווה ואלי גולדשמיד ודדי צוקר ועוד רבים כאלה. הם ברחו מהפוליטיקה לכסף. אתה כבר עמוק בתוך הכסף - אז בשביל מה לך?

אבל גם אגיד לו, אם הוא ישאל אותי (והוא לא ישאל): אם אתה רוצה לירות - תירה. אל תדבר. ומי כמו יאיר לפיד מכיר את הציטוט על בוריו, בשפת המקור. לך על זה בכוח. בגדול. תפסיק להסתתר. אל תגמגם. אל תכחיש. יזכרו לך את זה, ולעולם ילעגו לך על זה. תשאל את שלי, היא תספר לך. אסור לקפוץ מעגלה לעגלה בשנייה האחרונה.

והכי מגוחך זה העליהום של העיתונאים והפוליטיקאים. מה אכפת לכם? ממה אתם מפחדים? אתם הרי יודעים שזה ייגמר בדיוק כמו שזה מתחיל. בלא כלום. בכל מערכת בחירות יש איזה מפלגה אופנתית לרגע. פעם זה היה רפול ושמונת המעופפים, אחר-כך קהלני ושלישיית האפופים, אחר-כך טומי ושינוי, רפי איתן והגמלאים, הירוקים והמעושנים. איזו בשורה רעננה יביא איתו הכוכב החדש? עתיד טוב יותר לבנו יואב? עם הכסף של אבא, יואב לפיד יסתדר. כל השאר יהיו מחר בדיוק היכן שהם היום. אם לא למטה מזה.

פורסם לראשונה במגזין הבלוגים "במחשבה שנייה"