עיתון זה לא סתם עוד מקום עבודה
את הפוסט הזה אני משתדל לכתוב מהראש ולא מהבטן, וזה לגמרי לא פשוט. התובנות על עיתון ועיתונות ועיתונים נולדו מתוך הדיון על פיטורי העיתונאים הוותיקים בידיעות אחרונות והמשבר המי יודע כמה שמאיים על המשך חייו של מעריב. זה פוסט על עיתונות ועיתונאים, אבל יותר מזה – זה פוסט על אנשים. על החיבור שבין האנשים למקצוע הזה. בין אנשים למקום העבודה שלהם. ועיתון זה לא רק מקום עבודה. עיתון זה לא עוד מקום עבודה.
מרבית העוסקים בפיטורי העיתונאים מעיתון אחד, בסכנה להמשך קיומו של העיתון האחר, שאלת המשכורות, תנאי העבודה, היציבות, הביטחון התעסוקתי, גיל המפוטרים – משתמשים בצמד המילים "מקום עבודה". אנחנו שומעים גם על "ג'וב", "משרה", "פרנסה" וכיוצא באלה. ובכן, כן: כל מקום שבו אתה עובד ומתפרנס, הוא מקום העבודה שלך, מקור הפרנסה שלך, הגדרת הזהות המקצועית והאישית לך. וכן, גם הג'וב והקריירה שלך. אבל עיתון זה בכל זאת משהו קצת אחר. ובעצם, הרבה אחר. עיתון זה לא רק מקום עבודה. עיתון הוא לא עוד מקום עבודה.
את מרבית שנות השמונים והתשעים העברתי כעיתונאי בהרבה מאוד מקצועות ותפקידים. רוב הזמן בעיתון מעריב. בבית מעריב. במעריב. מעריב היה עיתון וגם בניין וגם מותג וגם היסטוריה וגם מסורת. כשהיית נכנס לבית מעריב, ידעת שאתה נכנס לבית מעריב. ובשבועות האחרונים מעריב שוב נמצא בעין הסערה, נלחם על חייו, סופר את ימיו לאחור. ושוב מדברים על סגירה, ושוב הקשקוש הזה של הפיכתו של העיתון למוצר דיגיטלי בלבד, על צמצום, על הקטנה. ובעצם על חיסול. ושוב מדברים על מקום עבודה, על אובדן מקום עבודה, על שכר עבודה, על תנאי עבודה, על אובדן מקומות עבודה.
אוסף של אנשים שמייצרים מוצר שהוא הרבה יותר מסכום חלקיו
אבל עיתון הוא לא רק מקום עבודה. מערכת עיתון היא חלל של חדרים ומשרדים ואולמות ומחשבים ומצלמות וטלפונים ותוכנות ושרתים ומכונות דפוס ואינספור מרכיבים ייחודיים, שהחיבור ביניהם יוצר סביבה שהיא הרבה יותר מסכום חלקיה. עיתון הוא מקום עבודה שבו סוף כל יום אתה בורא מוצר שהוא חלק מההיסטוריה, שמתחילה ברגע שמכונת הדפוס פולטת על העותק הראשון של גיליון אותו היום (או השבוע או החודש); וההיסטוריה הקטנה הזאת היא בלתי הפיכה. נגעת - נסעת; טעית – אכלת אותה לנצח בדפי ההיסטוריה של הארכיון. של כל הארכיונים. עיתון הוא גוף חי, שבכל מחזור ייצור שלו נוצר מחדש מוצר שיש לו חיי נצח. לא פחות. ובגלל זה, עיתון הוא לא סתם עוד מקום עבודה.
אי אז, לפני כמעט 30 שנה, מכונות הדפוס של מעריב פעלו במרתף הבניין ההוא ברחוב קרליבך. יום העבודה שהיה מתחיל מתישהו בשעות הבוקר או הצהריים או אחר-הצהריים, על-פי מועדי הסגירה וההדפסה של מוצרי העיתון השונים. אלה שעסקו במוספים היומיים עבדו בשעות הבוקר, ואחרי הסגירה – מתישהו בשעות הצהריים המאוחרות – היו מחכים לרעד העמום שהיה בוקע ממרתף הבניין. אות וסימן להתחלת ההדפסה. עדות לכך שהמכונה הגדולה החלה בפעולתה. וכך, לפי סדר ידוע וקבוע, הרצפה היתה זזה כאשר עוד מוסף, עוד קונטרס, עוד גיליון יצא לדרכו בין מכבשי הדפוס למיכלי הדיו, שחור ולבן ולפעמים גם כחול ואדום; ואחר-כך מדורי הכלכלה והבידור, ומתישהו ב-2 בלילה החדשות והספורט. הכותרת. העיתון.
את הרעד הזה של הרצפה בדסק, הדור הנוכחי של בעלי ועורכי מעריב מעולם לא שמעו; את צבע הדפוס מעולם לא הריחו; את העותק הראשון, הבתולי, מעולם לא שלפו מהמסוע. זו לא מדיה, זה לא כסף, זזו גם לא פוליטיקה או כסף או השפעה. זה תרבות.
איש עם כסף שבא לרכוש עיתון בשביל להיות "מקובל", בשביל להכריז שגם הוא "אליטה" (גם כן אליטה) – בא בעצם לחסל את העיתון ולא להציל אותו. כך היה עופר נמרודי, כך היום זכי רכיב. גם אם הם לא יודעים את זה, זה מה שהם עושים בפועל. מי שעשה את הונו בעסקים אחרים – נדל"ן או נשק או היי-טק – וחושב שהוא יודע מה זה עיתון ואיך עושים עיתון ומה עיתונות ומה עושים בה – לא יודע כלום; מי שמביא בחור בן 35 ללשכת העורך הראשי, רק כי דפוס ונייר עולים המון כסף, ואינטרנט זה "היי-טק" וזה מודרני וזה חייב להיות כלכלי – לא מבין בעיתונות, לא מבין בתרבות ובעיקר לא מבין באנשים. הוא בא מיהירות ולא מצניעות. מי שנכנס בשעריו של מוסד כמו עיתון שנולד עם המדינה והיה מאלה שגדל וגידל אותה, ומיד מודיע שהוא יודע יותר טוב מכל דורות האנשים שיצרו את הבית הזה – הוא בור גמור במקרה הטוב ואני לא רוצה לחשוב מה הוא במקרה הרע. ולא משנה אם אתה דוקטור ומשכיל מדופלם, או מיליונר ואיש עסקים מבריק. עיתון זה לא היי-טק; עיתונות זה לא "עסקים"; עיתון זה מוצר תרבות. ומי ששם בראש המערכת העיתונאית אדם שלא יצר מימיו מוצר עיתונאי אחד – בהכרח מסמן את חיסולו של העיתון ולא את הצלתו.
שעון נוכחות לעיתונאים: טיפשות, יהירות ובורות
כי עיתון הוא לא עוד מקום עבודה. ובגלל זה, מי שמכריח עיתונאים להדפיס שעון נוכחות בכניסה וביציאה מבניין המערכת, לא מבין ולעולם לא יבין בעיתון ובעיתונות. בעיתון שבו אנחנו עבדנו לא היה שעון נוכחות. בטח שלא לעיתונאים. מעולם לא ספרנו את השעות שאותן בילינו במערכת. הגענו כשהגענו, בדרך-כלל הרבה לפני שהיינו צריכים להגיע (ובעצם אף אחד מעולם לא הגדיר מתי מתחילה העבודה ומתי היא מסתיימת. אפילו לא הדד-ליין) וגם הלכנו הרבה אחרי. ופעמים רבות היינו מגיעים גם בימי שישי וגם בשבת, ואחרי שהעיתון נסגר יוצאים לשתות ביחד. העיתון היה לא רק מקום העבודה. הוא היה גם מקום עבודה. ולא, הוא לא היה "בית". הוא גם לא היה "משפחה". אבל הוא ממש לא היה "עוד מקום עבודה".
בעיתון שבו עבדנו היו מבוגרים בתפקידים בכירים, ובני גיל ביניים בתפקידי ביניים, וצעירים בתחילת דרכם. היה סדר, היתה היררכיה, היה כבוד. היו בעלי ניסיון שהיו מוכנים ללמד, והיו צעירים שהיו מוכנים ללמוד. בעיתון שבו עבדנו יצרנו בכל 24 שעות בריאה חדשה. מוצר חדש מאפס. כל טקסט שהודפס היה פרי של זיעה וריצה ותסכול וטלפונים ותחנונים וחריצות וכישרון – בעיקר כישרון – של מי שכתב אותו; וכך כל צילום וכל לוגו וכל סלוגן וכל כותרת וכל עמוד וכל מוסף וכל גיליון. כל הגלגול המוכר, כל מחזור הייצור – מהאירוע בשטח ועד לכותרת הזועקת מעל ראשו של המוכר בקיוסק בפינה.
כף רגלי לא דרכה בבית מעריב כבר יותר מעשר שנים. פרט לכמה דינוזאורים שאולי נשכחו במרתף, אני מניח שלא אכיר שם איש. אני משוכנע שבמערכת אין אפילו שריד אחד מאלה שיודע איך עשו פעם עיתון.
