עבודה בטווח אפס

כותרות מדורי הברנז'ה בישרו לנו על פרישתה של עמיתתנו ולווט , הלא היא דבורית שרגל, מתפקידה כעורכת ראשית של הפורטל תפוז. טוב, למען הדיוק ההיסטורי, היא (דבורית) הודיעה על כך ראשונה, בבלוגה שלה. וילווטה את עצמה, אם תרצו.

לכאורה, כרוניקה. אנשים באים והולכים, מתחילים עבודה ומסיימים אותה, מתפטרים מרצונם או מפוטרים שלא מרצונם. עולם כמנהגו. אבל זה רק לכאורה. למעשה, מדובר בתופעה די חדשה. עניין של לא הרבה מדי שנים, אולי עשר שנים, קצת פחות או קצת יותר. תופעת הפתיל הקצר. מה קצר, פתיל רועם.

דבורית עזבה את תפקידה בתפוז אחרי 9 חודשים בדיוק. כמה שנים לפני כן, כעובדת מעריב, היא בילתה באותו מקום עבודה הרבה יותר שנים, במגוון נאה של תפקידים. לפני כשמונה שנים גם אני-עצמי הייתי בסיטואציה דומה. עזבתי את תפקידי כסמנכ"ל התכנים והאינטרנט של חברת קו מנחה (ואתר ביזפורטל) אחרי 10 חודשים בלבד. מקום עבודתי הקודם, מעריב, העסיק אותי ברציפות במשך 16 שנים תמימות.

למה דבורית לא שרדה אפילו שנה בתפוז? למה אני לא מילאתי שנה בקו מנחה? למה מנכ"ל אפריקה-ישראל פרש אחרי 3 חודשים? למה  מנכ"ל הריבוע הכחול החזיק מעמד בקושי חודשיים? איך זה שבחברה לאוטומציה התחלפו 3 מנכ"לים בשלוש שנים? למה במשך 3 שנים התחלפו במעריב כחמישה עורכים שונים של המוסף השבועי?  מדוע שכבות שלמות של עובדים, בכל הדרגים ובכל התפקידים, לא מחזיקים מעמד יותר מכמה חודשים, או במקרה הטוב שנה-שנתיים-שלוש?

התשובה כמובן מורכבת. כל מקרה לגופו, זה נכון. ובכל זאת, מדובר בתופעה ששווה מחקר. משהו מאוד יסודי השתבש בשוק העבודה הישראלי. בנורמות ההעסקה, באורך הרוח, בסבלנות של המעסיקים וגם של העובדים. אימא שלי עבדה במקום עבודה אחד מאז שמלאו לה 16 שנים ועד שיצאה לגמלאות. כאשר אני הגעתי למעריב, לפני יותר מעשרים שנה, מצאתי את עצמי מוקף בעובדים שהתחילו לעבוד במוסד הזה בתור נערים במעריב לנוער (או במחלקת ההפצה, או בדפוס) - ויצאו משם רק עם הגיעם לגיל פנסיה. טוב, אז ברור שכשאני הגעתי לשם, בחור בן 28, היה ברור לי שלא אצא לפנסיה כעובד אותו עיתון. הזמנים בוודאי השתנו. אבל בכל זאת - ראיתי את האופק. חשבתי על שנים קדימה. על תפקידים, על התקדמות, את רכישת מקצוע, על צבירת ותק. וככה עברו להם 16 שנים.

היום אף אחד לא מסתכל עשר שנים קדימה. גם לא חמש שנים קדימה. אבל חמש דקות אפשר לקבל? בעלי שליטה, בעלי מניות, מנכ"לים, בוסים - חיים מהיד לפה. הכל אינסטנט, הכל מהיום לאתמול. אף אחד לא צובר ידע, לוותק אין כל ערך. אין אוויר לנשימה. אין נשימה. אין אוויר.

וכשאין אוויר, אתם יודעים, הריח הוא לא משהו.