סיכוי אמיתי לשידור ציבורי

כמו רבים וטובים מבינינו - כן, גם נשים; די הרבה נשים - חיי בשבועיים ומשהו האחרונים סבבו בין השעות 17.00 ל- 21.30, בין אפיקי ה- HD של הערוץ  הראשון (511) וזה של ערוץ הספורט (555). בין דרום-אפריקה לגאנה, בין הולנד לגרמניה, בין אורוגוואי לפרגוואי. החיבור ביני לשידורי ספורט היא נכות ידועה ומתועדת היטב, נכות ודפיקות שאני גאה בה. זה מה שאני, זה מי שאני. בדיוק כמו רבבות כאן ומאות מיליונים, אם לא מיליארדים, בכל פינה בעולם.

אבל טור זה לא נולד בשביל לעסוק דווקא בספורט. כבודו במקומו והוא עוד יקבל את פינתו. טור זה נועד לעשות קצת כבוד ולהציע כמה תובנות על הערוץ הממלכתי. הערוץ הראשון. שק החבטות של התקשורת הישראלית, הערוץ המיושן, המאובן, זה שחוטף הכי הרבה דווקא מיוצאי חלציו הממורמרים, אלה שגדלו שם ויצאו משם ולא מחמיצים שום הזדמנות לחבוט בו בהנאה גלויה ויצר נקמה בלתי מוסתר.

אני מניח שלאדונים הנכבדים (עזבו עכשיו שמות, אנחנו מכירים את כולם) יש את כל הסיבות הטובות בעולם לצאת נגד הדינוזאור של רוממה. הוא אכן דינוזאור. הוועדים, הבטלה מרצון ומאונס, האבטלה הסמויה והגלויה, יחסי העבודה הבלתי אפשריים, תנאי העבודה הבלתי מתקבלים על הדעת (לשני הכיוונים), הציוד המיושן ובעיקר הפוליטיזציה הממאירה שחנקה כל יצירה וכל שביב של העזה ואומץ לב.

הכל נכון. ושום דבר מזה לא חדש.

ובכל זאת, ההיצמדות בשבועות האחרונים לערוץ הממלכתי היחיד שלנו כאן, שכנעה אותי שאסור לוותר על השידור הציבורי. לאלה שזיכרונם קצר, כדאי שנזכיר כי רק לפני 4 שנים, במונדיאל הקודם, מכרה פיפ"א  את מרבית זכויות השידור לסרסורי שידור פרטיים, שמיהרו לעשות על זה קפיטל גדול על חשבון הצופים המכורים. וכאשר בכדורגלן עסקינן, כולנו מכורים. השוק הוא שוק של קונים בלבד. וכאשר השוק הוא של קונים בלבד - המחירים בשמיים. וכך נאלצנו לפני 4 שנים לרכוש בכסף טוב (כמה מאות שקלים לתקופת המונדיאל בלבד) את ערוצי הספורט בתשלום של צ'רלטון, בשביל לראות את מה שלדעתנו מגיע לנו בדין ובחינם - ובעצם לא בחינם: זו בדיוק התמורה שאנחנו מצפים לקבל עבור האגרה. בשביל דברים כאלה המדינה גובה אגרה. זו מהותו של שידור ציבורי. אחרי הפארסה והשתוללות המחירים והספסרות בזכויות מלפני 4 שנים, פיפ"א חזרה בה - וקיבלה את ההחלטה היחידה המתבקשת מעצם מהותה - זכויות השידור יימסרו במחירי עלות אך ורק לרשויות שידור ממלכתיות של כל המדינות בכל פינה בעולם.

ובחזרה לרוממה המעופשת שלנו. אסור לשכוח את כל הרעות החולות של הערוץ הראשון האומלל שלנו. הן חולות מאות, הרעות האלה - ואולי אפילו חשוכות מרפא. אני משער שזה אכן המצב. אבל השבועות האחרונים הוכיחו לי, אחרי הרבה שנים של הרעלה מרוכזת ומתישה של טלוויזיה מסחרית, של מסה בלתי אפשרית של פרסום גלוי וסמוי, של מסחריות בוטה, של השתלטות ברוטאלית של מותגים על כל חלקה טובה ובכל פינה, אחרי הרעלה דוחה של ריאליטי בלתי נסבל, אחרי צעקנות ו-וכחנות וקולניות חסרת חן ונעדרת תרבות - התעורר אצלי צימאון עז לטלוויזיה אחרת. טלוויזיה קצת יותר תרבותית. נעימה. מזמינה. לא אלימה. לדוגמה, טלוויזיה נוסח ערוץ 8 (זה של הכבלים).

אין סיכוי שערוץ 2 או ערוץ 10 יהיו משהו כזה אי פעם. הם לא צריכים להיות כאלה, הם לא יכולים להיות כאלה. ובשביל זה בדיוק קיים השידור הציבורי. בהגדרה, קשה מאוד להאמין לממצאי תוכנית תחקירים בערוץ 2. אפילו לא בערוץ 10. יש להם בעלים פרטיים, יש להם בעלי מניות. יש להם אינטרסים. הם תמיד חשודים בניגוד עניינים. קשה גם לדרוש מערוץ כמו ערוץ 2 (או ערוץ 10) להפיק סדרה כמו עמוד האש. כמו החמישייה הקאמרית (בראשיתה); כמו סדרות המופת של מודי בר-און (על תולדות הציוניות והישראליות, על תולדות הבידור הישראלי, על תולדות העיר תל-אביב) - שהופקו באמצעים פרטיים ובסיוע קרנות ושודרו במקורן בערוץ 8. קשה לדרוש מערוץ 2 או מערוץ 10 לשדר את כל משחקי טורניר הגמר של גביע העולם בכדורגל. זה לא תפקידן.

בדיוק בשביל כל אלה יש ערוץ ממלכתי. יש שידור ציבורי. גם בשביל שידורי חדשות נטולי פניות ("מבט"), תחקירים פוליטיים ("מבט שני"), דיונים פוליטיים ("פוליטיקה"), סדרות היסטוריות ("אפוקליפסה"), תוכניות של ביקורת תקשורת (למשל, "תיק תקשורת" היתה צריכה להיות תוכנית של הערוץ הממלכתי ולא של יצור מוזר כמו הטלוויזיה החינוכית). ואני לא אומר שזה מה שרשות השידור עושה היום - אני כן טוען בתוקף שזה מה שהיא צריכה לעשות. יש לה את התקציבים (הכסף של המדינה, הכסף שלנו), יש לה את הרשות והסמכות (קבועות בחוק), יש לה את הזכות וגם את החובה.

אם אני שר התקשורת, אני לוקח את שעתה היפה של רשות השידור (לא כולל פרשני הכדורגל העלובים) וממנף את תקופת המונדיאל, את חוויית ה-HD, את הסדרה המדהימה "אפוקליפסה", את "חוק וסדר" - לשידור ציבורי ראוי ואיכותי.

אני אולי תמים, אבל זה מה שאני רוצה. אפשר לעשות BBC ישראלי, צריך רק לאזור קצת אומץ ולראות כמה סנטימטרים מעבר לאף. ואל תתרגשו מזה שאנשי המקצוע הטובים הלכו לערוצים המסחריים. תנו להם פלטפורמה איכותית, ותראו איך הם חוזרים בהמוניהם. ואולי בהזדמנות הזו גם ניפטר סופסוף מהביטוי המאוס "טאלנטים". תנו לי כמה מקצוענים צנועים - ואחזיר לכם ערימה של טאלנטים נפוחים וריקים. ובעיקר מיותרים.