מקלחת רותחת (רומן מילואים – פרק 8)

צבע קקה (רומן מילואים)

מאת טובי פולק

היחסים בין ענת ספיר לאמיר דותן היו מבוססים על ניצול הדדי. שניהם ידעו את זה, חיו עם זה בשלום ואפילו הסכימו זה עם זו בנושא, למרות שלא החליפו מלה בנושא. זו היתה הסכמה שבשתיקה. בעצם, הסכמה שבמיטה. אצל ענת זה היה פשוט צורך פיזי. כבר חלפו חודשים רבים מאז הרומן האחרון שהיה לה והסתיים, והיא נכנסה עם אמיר למיטה בעיניים פקוחות וראש צלול. הוא היה שם, נראה לה בסדר. והיא נזקקה לשירותיו הטובים.

ואמיר שמח לספק את השירותים האלה. אצלו זה לא היה צורך, זו היתה אובססיה. כל חייו, אמיר דותן חי בתחושה של תחרות, עם עצמו מן הסתם, של כמה כיבושים עוד הוא יוכל להשיג. עוד זיון, ועוד אחד. ועוד ועוד. כעקרון, הוא לא היה בררן. כך, למשל, לא טרח לבדוק את מצבן המשפחתי של אהובותיו המזדמנות. הוא לא בנה עליהן, והניח מראש שאל להן לבנות עליו. לא ממש בדק מה הן אוהבות לקרוא, אם הן בעניין של קולנוע או תיאטרון, שלא לדבר על דעות פוליטיות או חברתיות, נתון שאצל אחרים יכול היה להיות בבחינת ייהרג ובל יעבור.

"תגיד לי" – אמר לו פעם אסף – "איך אתה מסוגל לשכב עם פרחות? ומתנחלות?"

אמיר רק הסתכל עליו בחיוך העקום שלו, החצי מבויש שהיה כובש את לב הבנות בלי הבדל גיל, צבע, עובי, מוצא או עמדה פוליטית, ופלט משהו כמו -  "חמודי, אני לא מדבר איתן, ובהרבה מקרים אני בקושי רואה אותן. מה אכפת לי".

עם ענת זה היה משהו אחר. היא היתה אתגר אינטלקטואלי עבור אמיר. גבוהה מאוד, נאה מאוד, אינטליגנטית במיוחד – משהו שנראה מעט גבוה לסטנדרטים המקובלים אצל אמיר. הוא כמעט התאכזב כשהיא נכנסה איתו למיטה בקלילות ובלי המשחקים המקובלים של "צריכה זמן לחשוב", או "בוא נכיר קצת קודם", או "אצלי זה לא קורה בלילה הראשון". זה היה בלילה הראשון, והם לא הכירו טוב קודם ואף אחד מהם לא היה צריך זמן לחשוב.   

אחרי שענת עזבה את בית החולים, עדיין המומה ממראהו של אסף על המיטה המשוכללת במחלקה לטיפול נמרץ, היא תפסה מונית בחזרה לדירתה בתל-אביב.

ענת ספיר השתמשה במוניות באופן קבוע. שנאה לנהוג, ולמרות שהוציאה רישיון נהיגה כשהיתה צעירה, העדיפה שלא להחזיק מכונית. כמעט שלא יצאה מהעיר, וכשהיתה עושה זאת, נהנתה לנסוע עם חברותיה  או עם גברים שאיתם יצאה באותו הזמן.

כשהגיעה לדירה, השעה היתה כבר אחרי חצות. על המזכירה האלקטרונית הבהבה הנורית שסימנה לה שממתינות לה הודעות. מהרמקול בקע קולו של אמיר. הוא השאיר את ההודעה מעט אחרי עשר בערב, מסביר לה שוב שחבל שהוא לא יכול היה לצאת ולבלות איתה את הערב (ואולי גם את הלילה) כפי שקבעו, אבל האירוע שהיה אצלם בפלוגה עשה בלגן והוא לא יכול היה לצאת. והיא גם יכולה לנסות להתקשר אליו לטלפון הנייד. בכל שעה.

היא התפשטה במהירות, מקלפת את בגדיה מעליה בזעם עצור. פריטי הלבוש סימנו את הדרך לחדר האמבטיה. נכנסה למקלחת, ניסתה לייצב את עצמה מתחת לזרם המים. רגליה רעדו. היא קרסה תחתיה, התיישבה על רצפת החרסינה, כשהמים החמים מכים בגופה בכוח. כאן, במסתור האדים, היא הרשתה לעצמה להתפרק. זרם הדמעות שפרץ מעיניה התערבב במים החמים. עור גופה, חלק ושחום, האדים. היא חשה כיצד גופה מאבד את כל האחיזה שלו, כיצד כוחותיה נוזלים ממנה החוצה, נקווים יחד עם מי המקלחת אל פתח הניקוז.

ענת ספיר ישבה במקלחת ביתה, שעונה אל אריחי החרסינה, גופה נרעד עם התייפחויות, שתכפו והלכו עש שהתאחדו לבכי מר, קולני, בכי שקרע את ליבה לגזרים. בקרעים שבין צעיף הדמעות לערפילי המים הרותחים, נדדו עיניה אל גופה. בשרה להט. צרב. היא הביטה בעיניים אדומות בגופה, שלאושרה הגדול שמר על נעוריו. שדיה היו צעירים – נו טוב, היא הרי לא עברה הריונות ולידות. בטנה חלקה ומתוחה, כמעט ללא קפלי שומן מיותרים שהיו נחלתן של רוב בנות גילה. עור ירכיה  היה מתוח כמעט כשהיה לפני עשרים שנה, בלי צל צלו של צלוליטיס.

גם עכשיו, על רצפת המקלחת, כשהיא ממוטטת ושפוכה, היא חשה באותו דגדוג מערבל בשיפולי בטנה, כשהמים החמים זרמו בכוח, חורצים חריצים של מים בערוותה. כשחשבה מה היה יכול להיות, אם וכאשר. אם רק היה למי מהם מעט יותר אומץ. העזה. אם אסף היה קצת יותר אמיר, וקצת פחות אסף. אבל במקרה הזה, הודתה בינה לבינה, הוא כבר לא היה אסף. ובלי משים, הזדחלה כף ידה אל בין רגליה. בכף יד פתוחה היא חפנה את גבעת ערוותה. חשה בדופק המוגבר. מגבירה את הלחץ ומרפה לסירוגין.

אוי, כמה שהיא היתה רוצה שאסף יראה אותה ככה. כמה פעמים פנטזה, בעיניים עצמות וגם פקוחות, על היום, או הלילה, שבו הוא יחשוף את בשרה, יקלף את קליפותיה בזה אחר זה, כמו גלדי בצל. לקלף ולבכות, חשבה לעצמה. ואם היה מבקש ממנה, אפילו רומז, היתה מתקלפת בעבורו. בשמחה. באושר גדול. בלי צל של מבוכה. איך, חשבה לעצמה, איך הוא לא היה מסוגל לתאר לעצמו מה עשתה לה שיחת הטלפון המבולבלת ההיא, לפני קצת יותר מארבעים  ושמונה שעות. אם רק היה יודע.

עכשיו אצבעותיה ידעו. בלי להתכוון כמעט, היא חפנה וחפרה. לשה ושפשפה. נשימתה כבדה והלכה. הבכי הרעיד אותה והתערבב בהתנשפויות ההתרגשות שתקפה אותה. ללא שליטה. לבסוף, בכוח כמעט, חשה שהיא מגיעה ומתפרקת. ונשפכת ללא שליטה על הרצפה הרטובה.

היא היתה בחצי הדרך להתאהב בו, באסף מנור. ואולי כבר עברה את מחצית הדרך. שיחת הטלפון ממנו, לפני שני לילות,  הטריפה את דעתה. כבר כמה שנים שהיא חשבה על אסף, בצורה זו או אחרת. בתחילה היא סתם נהנתה להיות בחברתו, אהבה לשוחח איתו, לפטפט, לצחוק. ככל שחלפו השנים היא חשה שהיא רוצה יותר. היתה מחפשת את חברתו, מביאה את עצמה להיתקל כאילו במקרה, לעזור לגורל שיפגיש ביניהם כמה שרק ניתן היה.

בתחכומה, הצליחה לנווט את עצמה כך שנהפכה למועמדת מובילה למשרת הסגן בפרויקט הגדול החדש שאסף התחיל בו לפני כמה חודשים. כאילו במקרה, היא היתה בסביבה כשההנהלה דנה במועמדים לפרויקט, דאגה שמזכירת המנכ"ל, חברתה הקרובה, תזכיר כאילו במקרה את שמה בעיתוי המתאים, ואפילו שלחה מישהו שיגשש אצל אסף לגבי סיכוייה המקצועיים אצלו. בגילה ומצבה, היתה גם חכמה מספיק וגם מתוחכמת, כך שלבסוף משימתה צלחה: היא מונתה לסגנית מנהל הפרויקט. סגניתו של אסף מנור.

אחרי שעה ארוכה ורטובה היא הצליחה איכשהו לאסוף את עצמה ולצאת מהמקלחת, וכשהיא עטופה בחלוק מגבת עבה ניגשה למיטה והתמוטטה על ערימת הכריות. נשימתה היתה כבדה, ועברו דקות ארוכות עד שהצליחה להרגיעה את נפשה הסוערת ולהסדיר את נשימותיה. למרות שהשעה היתה כבר אחרי אחת בלילה, היא ידעה שלא תירדם כל-כך מהר, וספק אם תצליח בכלל לישון הלילה. היא היתה חייבת לדבר עם מישהו. המישהו הזה היה אסף, אבל הוא לא היה זמין באותן השעות. מי שכן עשוי היה להיות זמין היה מישהו אחר.

"הלו".

קולו של אמיר דותן היה ערני כאילו השעה היתה אחת וחצי בצהריים ולא בלילה. מסתבר שהוא היה בסיור. כרגע חנה עם הג'יפ שלו בתחנת הדלק, בסיבוב העולה להתנחלות שלהם. הלילה היה שקט, איש לא הטריד אותם.

"אמיר, אני מקווה שאני לא מפריעה לך", אמרה ענת בשקט.

הצחיקה אותו. בחורה שמתקשרת ביוזמתה לאמיר דותן באמצע הלילה, ועוד כשהוא באמצע סיור במילואים כשממילא אין לו שום דבר אחר לעשות? מפריעה לו? נו באמת.

"מה פתאום מפריעה. אנחנו סתם עומדים כאן. בלי לעשות כלום. מחרתיים משתחררים. מה שלומך?"

"עכשיו בסדר. היה לי קשה. חזרתי הביתה לא מזמן, חזרתי מביקור קשה בבית-חולים".

"בית-חולים? מה פתאום בית-חולים? אצל מי ביקרת? קרה משהו למישהו במשפחה שלך?"

ענת ידעה שאמיר לא יודע דבר על היכרותה עם אסף, על כך שהוא היה בעצם זה שבישר לה לפנות ערב על פציעתו הקשה של אסף מנור, בלי שאמר לה מה שמו של החייל שנפגע באירוע. היא היססה לרגע לפני שהמשיכה בשיחה, לא בטוחה אם אמיר הוא האיש שיידע לקבל את צירוף המקרים המשונה הזה כמו שהוא.

"אמיר, אני מניחה שאתה תופתע עכשיו, אבל האיש שאצלו ביקרתי לפני כמה שעות בתל-השומר הוא אסף מנור. אני עובדת איתו כבר די הרבה שנים, ובחודשים האחרונים אנחנו עובדים ממש ביחד. אני הסגנית שלו".

אולי בפעם הראשונה בחייו, נשאר אמיר דותן נטול יכולת להגיב. הוא היה פשוט בהלם גמור. לא היה לו צל של מושג לגבי היכרותם של אסף וענת, הוא לא ידע שהם עובדים יחד והחיבור של השעות האחרונות, פציעתו של אסף, שיחת הטלפון שבה בעצם בישר לענת על פציעתו של אסף, של הבוס שלה – ואולי של משהו שהוא יותר מזה? – מבול המידע הזה השאיר אותו בלי נשימה ובלי מלים.

"ענת, אני המום. לא היה לי מושג. אני ממש לא יודע מה להגיד".

"אמיר זה בסדר, לא היית צריך לדעת. זה לא כתוב לי על המצח ואני מניחה שגם לא אצל אסף".

בשלב הזה השתררה ביניהם שתיקה. לשניהם לא היה מה לומר זה לזו, וגם אם היה  – הם לא העזו. למשך רגע ארוך שניהם היו שקועים כל אחד במחשבותיו, מנסים להתארגן למשפט הבא. והוא לא הגיע.

ענת התעשתה ראשונה.

"אמיר, שנינו מבולבלים כרגע. זה היה יום קשה, ולפנינו הלילה והוא יהיה ארוך. אתה ממילא ער כי אין לך ברירה, ואני עצמי מניחה שלא אצליח להירדם. אולי אתקשר אליך שוב, מאוחר יותר. בסדר?"

לאמיר דותן לא היתה ברירה.

"בסדר ענת. אולי תנסי בכל זאת לישון. לי אין ברירה, אבל את נשמעת לי כמו מישהו שזקוק מאוד לכמה שעות שינה".

"או.קיי אמיר, אני מבטיחה לנסות. אולי אתקשר מאוחר יותר. ביי".

"להתראות ענת. לילה טוב".

                                  

                                                 * * *

יהודה רפאלי חזר לפלוגה ביום שני בלילה, אחרי שביקר אצל אסף בתל-השומר. הוא פגש שם את מיכל, החליף כמה מילים גם עם ד"ר עמירם – גם הוא הכיר אותו עוד משירותם הסדיר כעמי ירדני, המ"מ הצעיר – ובעצם רוב הערב ישב די נבוך מול מיכל, מול הוריה שקפצו לביקור, כמה חברים שלו מהעבודה ועוד כל מיני אורחים שבאו והלכו ולא היה לו מושג מי הם. למעשה, הוא חיכה לרמי נאמן, שאמור היה לקפוץ לביקור ולקחת אותו עמו בדרך חזרה לפלוגה.

"תגיד יהודה, שמעת על הרעיון של איתן, לערוך כאן את הטקס שלכם?"

יהודה התבונן במיכל כעל מי שנפלה עליו מהשמיים. טקס? איזה טקס? על מה לכל הרוחות היא מדברת.

"סליחה?" – הוא לא היה מרוכז, ופנייתה של מיכל אליו תפסה אותו לא מוכן. רוב השיחות בחדר התנהלו עד אותו הרגע מעל ראשו פחות או יותר.

"טקס הסיום שלכם – שכחת? אתם גומרים מחרתיים את הצבא!"

"אה, זה. שכחתי לגמרי מהעניין הזה. מה את אומרת? איתן אומר שנעשה את זה כאן? מה אני אגיד לך, אני לא יודע. מבחינתי אפשר לוותר על הטקס הזה בכלל. מי צריך את זה".

"איתן אמר שהוא יגיד למפקדים שלכם שאם יהיה טקס – הוא יהיה כאן. ליד המיטה של אסף. אם לא – אז לא יהיה שום טקס. לא מחרתיים ולא בכלל. נראה לי שהוא במצב-רוח של מלחמה איתם".

"אני לא יודע. מצדי שהחבר'ה יחליטו ויעשו מה שירצו. זה לא משנה לי מי יודע מה. בכלל, כשאתה מגיע לכאן, למקום כזה, אתה מקבל פרופורציות על הדברים החשובים. על מה כדאי להילחם ובשביל מה".

השתררה ביניהם שתיקה. שאר האורחים כבר הלכו, והם נותרו לבדם, שותים קפה דלוח תוצרת המכונה האוטומטית שבאופן מפתיע המשיכה לייצר את המשקאות החמים בלי להתפגר.

"היית מאמין?" – אמרה מיכל – "שמכונות כאלה יחזיקו מעמד אצלנו? מה זה פה, אמריקה?"

"את לא היית מאמינה, אם היית רואה איך המכונות האלה עובדות ועוד איך באמצע המדבר, בין אוהלים וטנקים, בצאלים. אני חושב שאסף אוהב לשתות את הקפוצ'ינו שיוצא מהמכונה הזאת, כשאין ברירה".

"כשהוא יתעורר", אמרה מיכל, "אביא לו למיטה כוס של קפוצ'ינו".

"כן", אמר יהודה בחיוך, "הוא ישמח להיזכר בטעם הקפוצ'ינו של צאלים כשהוא יתעורר. זה יעשה לו טוב".

קצת אחרי תשע בערב הגיע רמי נאמן. הם העבירו כמה דקות בפטפוט קליל, אבל העייפות התחילה להשפיע על מיכל, שיותר ויותר התקשתה להסתיר את הפיהוקים הרחבים שקרעו את פיה.

"רמי, שמעת על הרעיון של איתן"?

"רעיון של איתן? אחרי מה שעבר עליו באירוע הזה, עוד יש לו רעיונות?"

"כן. הוא מציע שנודיע לחטיבה שטקס קבלת הפטור מהצבא יהיה כאן, ליד המיטה של אסף, או שלא יהיה בכלל".

"וזה, אתה אומר, רעיון של איתן? מעניין, הרבה שנים אנחנו כולנו ביחד, ואני לא זוכר שהוא היה יצירתי כל-כך בענייני צבא. במה שקשור באוכל, אני יכול להבין – אבל טקסים צבאיים?"

מיכל, שישבה בצד וניסתה כמיטב יכולתה לשמור את עיניה פקוחות, הביטה בהם בעיניים מעורפלות.

"מה אכפת לכם, אולי זה יעזור לאסף?"

רמי ויהודה הפנו את מבטם בכיוונה של מיכל. למרות המאמצים הניכרים שלה להיות חזקה ולהראות שהיא בעניינים ושולטת, עכשיו היא היתה על סף השבירה.

יהודה קם וניגש אליה. הוא כרע על ברכיו לצד הכורסה שעליה ישבה, נטל את ידה בכף ידו ואמר לה בשקט, כמעט בלחש: "מיכל, אם את חושבת שיש אפילו אחוז אחד למיליון שדבר כזה יעזור לאסף, אנחנו נעשה את זה. כולנו נהיה כאן מחרתיים, או בכל מועד אחר שעמי יגיד שזה אפשרי, והטקס הזה יתקיים כאן. אסף ישתחרר מהצבא המזוין הזה יחד אתנו. מלה שלי".

בדרך חזרה לצבא, במכוניתו של רמי נאמן, השעין יהודה רפאלי את ראשו לאחור, חיכך את עורפו על המשענת המרופדת של המושב ואמר, ספק לרמי ספק לעצמו: "כמה עוד שנים של מילואים היינו מוכנים לתת עכשיו, בשביל שהוא יתעורר?"

רמי הידק את אחיזתו בהגה ונאנח בקול: "דבר אחד בטוח, אחד מאתנו כבר השתחרר. את תעודת השחרור שלו, אסף מנור כבר קיבל".