מנהלים על בלי מה
שרי אריסון, בנימין נתניהו, זהבית כהן, יובל שטייניץ, עפרה שטראוס, עמיר פרץ, בני גנץ, נוחי דנקנר, דן חלוץ, עידן עופר, גבי אשכנזי, אהוד ברק, בנימין נתניהו. חלקם עשירים, כולם בכירים, מיעוטם עוסק בכסף שלנו, מקצתם אחראים לחיינו, כולם נוגעים לאיכות חיינו. כולם חשופים. יושבים בבתי זכוכית, חשופים בצריח. הם עבדו קשה מאוד בשביל להגיע לשם, הם ביקשו את זה, הם חתרו לזה. והנה, כאשר הם שם – הנם נדהמים כשהשמש מכה בהם.
אז הם מסתתרים. נכנסים פנימה וסוגרים מדפים.
מהות המנהיגות היא קבלת החלטות, עמידה על עקרונות, אנושיות סבירה ואכזריות במידה, גמישות ויכולת אלתור, אבל יותר מכל דבר אחר: קבלת אחריות. גמגום אחד קטן ואתה אבוד. תשאלו את לוי אשכול. תלמדו מווינסטון צ’רצ’יל. אתה רואה בעצמך מנהיג? לך עם האמת שלך, תתייצב מול הציבור שלך, תעמוד מאחורי ההחלטות שלך, הצג מראית עין של ביטחון, החלטיות, אמת, אמינות. תהיה מנהיג. תהיה ראוי לאלה שנושאים אליך עיניים.
אבל המנהיגות פסה מן העולם. אף אחד לא מוכן יותר להתייצב ולנמק את החלטותיו, לעמוד על עקרונותיו, לעמוד איתן מאחורי האני מאמין שלו, לקבל אחריות על המחדלים שלו.
המנהיגים, המנהלים הבכירים, בעלי ההון, המפקדים, נבחרי הציבור, פקידים ממונים – איבדו איבר חיוני בדרך לצמרת. בדרך הארוכה לתפקיד הנכסף. ברגע שהתיישבו על הכיסא – אבד להם לנצח אותו איבר חיוני, נדיר וחמקמק: האחריות הפרסונלית. האינטגריטי האישי. הרגע שבו הוכרזו כמנהיגים, כמפקדים, כמנהלים, כבעלי שליטה, כמספר 1 – זה בדיוק הרגע שבו הם מעבירים את האחריות שלהם למישהו אחר. ובמילים שלהם: הם "משלמים למישהו שיעשה בשבילם את העבודה (המלוכלכת)".
כמו בתרגיל החירום – המנהיגות יורדת לבונקר
את מקום המנהיגות, האחריות האישית, השקיפות, העמידה בפני הציבור שאותו מייצג או משרת, שעליו אתה מפקד ואותו אתה מנהיג – את מקום האיש תפס איש יחסי הציבור. הדובר. יועץ התקשורת. מנהל המשברים.
יחסי הציבור זה מקצוע מכובד. אני האחרון שיבעט בפרנסתם של אנשים טובים (מי יותר ומי הרבה פחות). דובר מיומן הוא פונקציה חיונית במערכות גדולות. יועץ תקשורת? עוד ג’וב לעיתונאים, פרסומאים ואנשי יחצי ציבור בדימוס (אבל שיהיה. גם להם מגיע להתפרנס). וכמובן, איך לא: היועץ לטיפול במצבי משבר. מנהל המשברים. כאילו שהמשבר לא מסתדר לבדו בלי מנהלים. ייאמר מיד ובקול רם: אם מנהל מוצלח נקלע למשבר – הוא אמור לדעת לנהל אותו בעצמו. להעביר את ההגה ל"מנהל משברים" זה פחדנות. אתה המנהל ואתה לא יודע לנהל את המשבר שלך? קום ולך הביתה.
יותר ויותר מנהלים, נבחרי ציבור, מפקדים וממלאי תפקידים מתגלים כתינוקות שנשבו. רועדים כמו עלה נידף. לא מעזים לפתוח את הפה. נעלמים עמוק מתחת לרדאר. מתייעצים. מכנסים דיוני חירום. מגייסים יועצים, ועוד יועצים, ועוד מנהלי משברים, מחזקים את מערך יחסי הציבור, מביאים דוברים לרגע.
זה הכה בי פעמיים באחרונה. לפני כמה שבועות התפרסם שדובר צה"ל לשעבר אבי בניהו, נבחר ל"איש השיווק של השנה". דובר צה"ל = איש השיווק המצטיין. אתם קולטים? פעם צמד המילים "דובר צה"ל" היה מכניס אותנו לדממה דרוכה, אם לא למקלטים. הורים לחיילים היו מחסירים פעימה. ועכשיו דובר צה"ל הוא איש השיווק של השנה. הרמטכ"ל מסתבך עם שקרן ורמאי ומבשל בישולים מול שר הביטחון שלו, הנכלולי לא פחות – יש מי שיעשה עבורו את העבודה השחורה. איש השיווק שלו. סליחה, דובר צה"ל. אופס, סליחה שוב: דובר הרמטכ"ל. מה נהיה? השתגענו?
הפעם השנייה היתה לפני כמה ימים. התפרסם שאיש יחסי הציבור עמירם פליישר, עיתונאי כלכלי בעברו הרחוק וכבר הרבה שנים איש יחצי ציבור כלכלי מוערך ומקושר – התמנה לדברר את המדיניות הכלכלית של הממשלה ומשרד האוצר; ואולי בעצם את המדיניות הכלכלית של ראש הממשלה, שהוא כזכור "שר אוצר על". תגידו מה שתגידו על ראש ממשלתנו, להסביר הוא יודע. לפחות את עצמו ואת עדר שוטיו הוא משכנע יופי. המילים הם הנשק שלו (הנשק היחיד שלו). אז למה לו יחצ"ן בדיוק במקום שהוא הוא מלך היחצ"נים? ראש הממשלה הוא נבחר ציבור. הציבור בחר בו, לא במקצוענים שאמורים למכור לנו את הלוקשים שלו. יש לראש צ’יזבטים למכור לנו? שיתכבד ויעשה את זה במו פיו. ופה יש לו, ברוך אשם.
אם אני קובע את החוקים, הפארסה הזאת יוצאת אל מחוץ לחוק: לנבחר ציבור, פקיד בכיר, מפקד עליון – אסור להסתתר. הוא חייב למסור לציבור דין וחשבון בעצמו. במו פיו. אסור לו למנות ואסור לו להעסיק איש מקצוע שישקר עבורו. זו בריחה, ומי שבורח – שלא יחזור.
חברה מסחרית, חברה פרטית או ציבורית, חברה שמנסה לפרסם, לשווק ולמכור את מרכולתה – בהחלט מקובל ולגיטימי שתשתמש בשירותיו של איש (אשת) יחסי ציבור. לא יודעים מספיק על החברה? כדאי להביא את המידע לידיעת הציבור; לא מכירים את המנכ"ל/ית? זה בהחלט תפקידו של מוסד יחסי הציבור, להביא את המידע לידיעת הציבור. עד כאן הכל בסדר. וכך גם מוסד הדוברות. זה חיוני, זה הגיוני, זה מתבקש. אבל המציאות היא שכמעט כל בעלי התפקידים זורקים את האחריות מהם והלאה. הזנב עבר לכשכש בכלב. מנהל לא עושה היום צעד, לא פותח את הפה, בלי הנחיה צמודה ובלי אישור של יועץ התקשורת/דובר/יחצ"ן לכל מילה שיוצאת לו מהפה. זה מבזה, זה פחדני, זה עלוב.
שרי אריסון מפטרת 900 מעובדי בנק הפועלים? אשף היח"צ רהב (שם מקצועי?) מנהל את קרקס הראיונות ביד רמה; עידן עופר מנסה להסביר את ניסיונו להרוס ולרושש את העיתונאי מיקי רוזנטל? היועץ (יועץ למה בדיוק?) אלי גולדשמיט (להזכירכם – בעברו חבר כנסת, נבחר ציבור – מטעם מפלגת העבודה) בולם את פיו של הבוס שלו בכל פעם שהוא כמעט פותח את הפה ("את זה אסור לשאול"… "על זה אנחנו לא עונים"… "זה בניגוד להסכם המוקדם…".); האחים עופר נתפסים המכנסיים למטה (סליחה, עם ספינות שעוגנות ונמכרות לאיראן) – החברה והמשפחה שותקים ובמקביל שוכרת עוד ועוד מנהלי משברים שלא אומרים כלום (מישהו זוכר שהיתה פרשה? שמעתם-קראתם על משהו באחרונה? עיתונאים? הלו?); זהבית כהן, המצליחנית האולטימטיבית, נתפסת במופע מרהיב של חזירות קפיטליסטית – היא שותקת ומנסה לתת לגל לעבור, משגרת מיני דוברים לפזר מסך עשן; ואחרי שבוע שלם, באופן גס ודורסני – מעניקה ראיון מוזמן ומתלקק לגוף תקשורת אחד. אם כבר מונופול – אז עד הסוף מונופול; עפרה שטראוס נקלעת גם היא למערבולת הקוטג’? גם היא שותקת כמה ימים. מתייעצת עם עדר היועצים שלה, ולבסוף יוצאת עם התובנה המדהימה: "טעינו". וואלה עפרה? איך הגעת לזה? לבדך? בעצמך? הרמטכ"ל הטרי מסתבך עם אלוהים, יזכור ומה שביניהם? הוא לא מגיב. לא מסוגל להגיב. הדובר שלו מגמגם; הוא ממנה ועדה. את דעתו שלו לא שמענו. ספק אם אי פעם נשמע; ראש הממשלה מסתבך עם שתי המדינות, עם אובמה, עם האו"ם, עם אירופה ועם שרה? יאללה, נוסיף עוד יועץ למדורה.
צריכים עוד דוגמאות? תפתחו עיתון. כל עיתון. בכל נושא. בכל תחום. מצבא ועד פוליטיקה, ממזון לנפט, מספנות לנשק. אף אחד לא אומר כלום. איש לא פותח את הפה. עדר מריונטות שמחוללות על חוטים נסתרים.
אין בזה לא כבוד, לא יושר אישי, לא אומץ. זו פחדנות. זו לא מנהיגות.
