מי הוא בלוגר (והאם אני כזה)

אני איש שכותב. על בסיס די קבוע. קודם כל לעצמי, אחר-כך לאלה שמוכנים להשחית כמה דקות על קריאתי. ולא להאמין, יש כמה וכמה שקוראים, שמוכנים להגיב, להשתתף, להתווכח, להחמיא, להשמיץ. מבחינתי, כל אחד שקורא אותי - מפליא אותי. אני אסיר תודה על כל אחד כזה. באמת.

פעם זה לא היה ככה. פעם כתבתי בכלי תקשורת, בכל מיני כלי תקשורת. עיתון נוער, מגזינים, מקומונים וכמובן גם עיתון כלל-ארצי גדול. מי שקנה את העיתון (או קיבל אותו, או נחשף אליו) - קיבל אותי במין עסקת חבילה. הייתי כותב אחד מיני רבים מאוד. עיתון הוא חבילה גדולה מאוד של תכנים, של כותבים - החל בכותרת הראשית וכלה באחרונת המודעות. והקורא בוחר היכן מתאים לו לעצור ולבלות כמה דקות, בקריאה, בסקירה או בבהייה.

העניין הוא שכאשר אתה כותב בעיתון, אתה רוכב על הפלטפורמה של העיתון. מי שמביא אותך לעיניו של הקורא שלך הוא מותג ארצי רב-עוצמה, מותג עם היסטוריה ויוקרה וקילומטראז' אדיר; עם נאמנות בלתי מסויגת של מאות אלפי לקוחות משלמים; עם מערכת שיווק והפצה; עם בעלים ומו"ל ועורכים ומנהלים. אתה בורג במערכת גדולה ומשומנת. בסך הכל בורג. אבל בתור בורג, גם אם בורג זעיר - אתה חלק ממערכת ההינע של המכונה הגדולה. בורג במכונה משומנת. הקורא מקבל אותך בתוך החבילה. אם תהיה מספיק טוב, אם לא תבייש את שמך ושמו של העיתון - יהיו מספיק קוראים שיעצרו בעמוד (או בטור) שלך. בעיקר כי לעיתון עצמו יש הרבה לקוחות. כמעט לקוחות שבויים.

היום המצב כמובן שונה. כבר עשר שנים שאין עיתון שמשלם את משכורתי. כבר עשר שנים (ויותר) שאין לי פלטפורמה קלאסית לכתוב על גביה; לא תשתית קבועה של מנויים, לא מערכת של מכירות והפצה שתביא את ההגיגים שלי לעיניהם של קוראיי. היום אנחנו חיים ברשת. גם אני וגם הקוראים שלי. יחד עם עוד מיליוני כותבים בעולם - ועשרות, אולי מאות אלפים, שכותבים כאן ובעברית.

הפתרון שלי, שלנו, הוא כמובן יומן הרשת. ה- Web-Log. הבלוג. מצד אחד, זה מעורר השתאות - העובדה שכל אחד יכול לכתוב, על כל דבר וכל הזמן. אבל מפליא הרבה יותר זו העובדה שלחלק גדול מהכותבים האלה יש קוראים. לעיתים ספורים, לעיתים המונים. העובדה שיש קבוצה של אנשים (אין לי מושג האם הם מעטים או רבים, ובכל מקרה זו שאלה לגמרי יחסית) שקוראים את מה שאני כותב - היא פנטסטית בעיני. כמעט בלתי נתפסת. הרשת היא הרי אינסופית, כמות הבלוגים הפעילים היא פשוט דמיונית, והיא גם מצטרפת לכל אמצעי התקשורת המנוהלים: עיתונים ומקומונים ומגזינים מקצועיים וירחונים ורדיו וטלוויזיה ופורטלים ואתרי אינטרנט. בלי סוף. ובכל זאת, כמעט בכל רגע נתון יש אנשים שרואים וקוראים ואולי אפילו מחפשים ולעיתים מגיבים על הדברים שאני כותב. על דברים שבדרך-כלל מעניינים בעיקר אותי עצמי.

אבל: האם אני בלוגר? ובכלל: מה היא המשמעות האמיתית של היותך, כן או לא, בלוגר? ואני לא מתחכם. אני שואל באמת. ברור שאני משתמש במנוע הבלוג וברשתות החברתיות שנושאות את השמועה. משתדל לכתוב על נושאים שמעניינים אותי, אבל גם את קוראיי. אבל מסיבה כלשהי, נדמה לי שאני לא ממש בלוגר.

אני חבר בפייסבוק. שם אני בעיקר צופה מן הצד, פעיל במתינות רבה. על גבול השקיפות. אבל אני רואה את ההתרחשות. אני עד לתופעה. אני צופה בה. אני מנסה ללמוד אותה. קשה לי להגיד שאני מכיר אותה באמת - קשה לי הרבה יותר להגיד שאני חלק ממנה. אני ליד, אני כמעט, אני מגרד את התופעה. אני לא מרגיש חלק ממנה.

כששואלים אותי מה הוא מקצועי  - אני אומר עיתונאי. או עורך. אולי גם כותב. בלוגר זה לא מקצוע בעיני, אפילו לא תחביב. בלוגר זה סוג של דרך חיים. בלוגר, ואולי יותר מזה - בלוגרית - זה פול טיים ג'וב. זה לחיות במרחב וירטואלי ומעשי שונה מהמרחב שבו אני חי. לתחושתי, אני בסך הכל אחד שכותב. אני עיתונאי בדימוס, עיתונאי בהפסקה, עיתונאי ב- hold. ולטעמי, עיתונאי לא יכול להיות בלוגר. אם אתה עיתונאי, אתה כותב כעיתונאי. אתה כותב ידיעות, מאמרים, טורים אישיים, תחקירים; אם אתה בלוגר - חייך השוטפים הם חיי רשת. הקוראים שלך (בבלוג), העוקבים אחריך (בטוויטר), החברים שלך (בפייסבוק) - הם קבוצת ההתייחסות שלך. בתור בלוגר, במקרה הטוב אתה חי חיים כפולים. במקרים רבים, קיצוניים יותר, כל החיים שלך מתנהלים ברשת.

עיתונאים הם לא בלוגרים. בהגדרה הם לא יכולים להיות בלוגרים. הסיבה פשוטה: הם עיתונאים. ויש כאן דילמה כלל וכלל לא פשוטה: אם הם, העיתונאים, מפרסמים בבלוג, בגלוי, דברים שהם לא יכולים או רוצים לפרסם בעיתון או בכלי התקשורת שבו הם עובדים - הם בוגדים באמון הקוראים/ צופים/ מאזינים שלהם. אבל תרשו לי, מידע אישי, להפריך את הדילמה: בלוגרים-עיתונאים לעולם לא יפרסמו בבלוג הגלוי שלהם דברים שבשום אופן לא היו יכולים לפרסם בתקשורת המסורתית. כי אם היו יכולים - היו עושים זאת בפריים-טיים. ככל שהבלוג שלהם יהיה פופולארי - מסך הטלוויזיה הוא חלון ראווה הרבה יותר גדול. ומהצד השני, ברור בעליל שאף אחד שמקבל את משכורתו ממוזס, נמרודי, שוקן, מימן, ורטהיים או אדלסון - לא יפרסם בבלוג שלו, תחת שמו, מידע שהוא לא היה מעז לפרסם בבית הראשון שלו. למה? כי למחרת הוא ייזרק מהבית. פשוט כך.

אבל זה לא רק זה. אני עוקב, בזהירות המתבקשת, אחרי פעילותם של הבלוגרים האמיתיים - ולא מצליח להתחבר. לא באמת, לא ממש. אני לא מתחבר לקצב, לא ממש מבין את המהות, לא מבין עד הסוף את נושאי השיחה, את מה שעומד מאחורי העדכונים התכופים והאינסופיים. ובעיקר אני מאוד לא אוהב את השימוש המסחרי המסיבי, הבוטה, הלא אלגנטי והלא אינטליגנטי שהבלוגרים בשכר עושים בכלי הזה. אחת מקדמת באטרף את האייפון החדש, שנייה מאוהבת בלפטופ של יצרן מסוים, מישהי אחרת מכורה לאיזה דגם של נוקיה, מישהו מחלק כרטיסי חינם לבכורה של סרט חדש והוצאת ספרים ענקית דוחפת בכוח ספר חדש, שממילא יהיה רב-מכר בתוך שעות. בשביל מה? בסדר. הבנו. צריך להתפרנס. אבל ראבאק, כמה אפשר? להיכן נעלמה חוכמת הניואנס?

אז אני בלוגר? האם אני באמת בלוגר? לא יודע. נדמה לי שלא. הייתי שמח להיות בעל טור. בעל טור אישי ברשת. מתאים לי.