מותו של התחקיר העיתונאי

בשבועות האחרונים התפתח אצלי מותנה: הכל אצלי נעצר כאשר ברוך קרא עולה לשידור. נכון, בדרך-כלל הסאונד נדפק לו כאשר הוא מנסה לבשר על איזה עצור חדש ו/או הארכת מעצר נוספת מבית המשפט בראשון-לציון (רגע, מה פתאום רישון? איך זה שמוקד החקירות עבר פתאום דירה לעיר הרהיטים והשינה? מישהו בדק למה דווקא שם?) אבל זה מוסיף לחן הכללי של הדיווחים. משעשע גם הדיליי בסאונד בין גבעתיים לרישון - כולה קילומטרים ספורים בקו אווירי - כמו בימים ההם, של הלוויין המיתולוגי של הערוץ הראשון בעמק האלה. איך זה שעוד לא מצאו דרך פשוטה להתגבר על העברת סאונד וביטול פער הזמנים המביך הזה? מילא בשידורים מהחלל, אבל בגוש דן?

הפרשה הפלילית-משפטית הנוכחית מסדרת לכמה כתבים ופרשנים כמות בלתי סבירה של דקות שידור וחשיפה. המילים "הולילנד", "זכויות בנייה", "אחוזי-בנייה", "היטל השבחה", "שוחד", "העברות כספים", "עד מדינה", "שולה זקן", "א"א" וצו איסור פרסום מתגלגלות על לשונות המדווחים כמו היו סוכריות M&M. וכמה שהדיווחים ממכרים: ישיבות מועצת העיר, פגישות בסתר, כינוסים של ועדות תכנון, מינויים והדחות, כסף מזומן ותשלומים  בצ'קים עצמיים, ניכיון צ'קים אצל חלפנים ומתנות קטנות ועטים יוקרתיים וסיגרים נדירים (או להיפך), מאעכרים חובשי כיפה ממתיקים סוד, פקידים חובבי פינוקים מתעשרים בן לילה, מנהלים מוניציפאליים עולים לגדולה, נבחרי ציבור, בעלי קרקעות, קבלנים, מהנדסי עיר… סדום ועמורה ממש.

איפה היינו? איפה הייתם? עכשיו מתעוררים?

התקשורת חוגגת את החשיפה והמעצרים וההשפלות ותנועות הכסף וכיעורו של הפרויקט והדיירים ששילמו מיליונים ועכשיו צריכים להתבייש והראש הממשלה לשעבר והמזכירה שלו לשעבר והכסף שעבר מכיס לכיס והקרקע שהושבחה ואחוזי הבנייה שהוכפלו באלפי אחוזים. חגיגה בעיירה.

ואני תוהה: על מה החגיגה? במה בדיוק מתהדרת העיתונות הישראלית? איפה בדיוק היא היתה בעשר השנים האחרונות? אולי 15 ועשרים שנה? הרעש כל-כך גדול והשמות כל-כך מפוצצים, שבדרך אנחנו נוטים לשכוח את העובדות. הפרשה הזאת, הולילנד, מתי היא התחילה? לפני עשר שנים? 12 שנה? מתי שונו אחוזי הבנייה ושולם השוחד? חמש שנים? שבע שנים? ומתי היה הסיפור ההוא עם דני דנקנר ואדמות המלח של עתלית? אתמול? שלשום? לא. לפני הרבה שנים.

לעיתונות העברית אין יותר מדי סיבות לשמוח וגם לא להתהדר בדיווחיה על אודות פרשיות הולילנד, תעשיות מלח, צבי בר ודומיהן. זו ממש לא שעתה היפה של התקשורת הישראלית. התקשורת הלוחמת שלנו, לכאורה, איפשרה את מינויו של דני דנקנר ליו"ר בנק הפועלים בלי לתהות מי הוא בדיוק ומה הכישורים שלו לתפקיד; היא גם לא ממש חשפה את הסיבות שבגללן אותו דנקנר הודח מבנק הפועלים, בלחץ נגיד בנק ישראל; היא לא סיפרה מדוע הגברת אריסון בכלל מינתה את אותו הדנקנר ליו"ר הבנק, שהיה אז הכי גדול במדינה (ובכישרון רב היא והוא הצליחו להפסיד את המקום הזה), ובסוף הדרך ממש חירפה את נפשה בשביל לשמור אותו כל כיסאו. ואולי היו לה סיבות עלומות לכך? מישהו שאל? מישהו חקר?

בכלל, יש משהו מאוד סתום בשם הזה: דנקנר. מצד אחד דני והפרשיות שלו, והקשר הבלתי ברור עם הגברת אריסון ומיקומו ומעמדו במשפחה המיוחסת והמבולגנת הזאת; מצד שני נוחי והרנטגן שלו והשליטה שלו באחוז מכריע של הכלכלה הישראלית. מה פה קורה פה? איך זה שהמשפחה הזאת שולטת פתאום על חיינו? מי יספר לנו את הסיפור הזה פעם אחת מההתחלה ועד הסוף? את הסיפור האמיתי, לא את סיפורי רני רהב.

כולם ידעו מי זה אולמרט. מישהו עשה עם זה משהו?

אותה עיתונות גם אפשרה למר אולמרט להיות ראש עיר כל-יכול, למרות העטים היקרים והבתים והדירות והטיסות והסוויטות. ואחר-כך היא אפשרה לו להיות שר ומ"מ ראש-ממשלה; ואחר-כך ראש ממשלה נבחר. נכון שהעיתונות המקומית בירושלים עשתה לו את המוות ויואב יצחק צועק וצועק ושוב צועק ולפעמים גם צודק - אבל במה בדיוק כל זה עוזר או עזר לנו? מישהו מנע את בניית המפלצת על אותה גבעה בירושלים? איזשהו עיתונאי או עיתון הצליחו להביא את אותו עד, אותו פקיד ישר, שיהפוך את השולחן? ממש לא. מעניין שאת הסיפורים האמיתיים, את האמת הנוקבת, אנחנו כבר לא מקבלים לא במעריב, לא בידיעות, גם לא בהארץ ולא בגלובס. מעניין למה.

וגם אחרי שהרבה כאילו יוצא לאור, לכאורה - אני לא מתרשם שמישהו מתעקש לשאול את השאלות שנשארות פתוחות. מה קרה פתאום שהכל יוצא החוצה אחרי כל-כך הרבה שנים? מי אחראי לכך שכל-כך הרבה אנשים קיבלו כל-כך הרבה כסף, ובניינים נבנו, ומלחמות פרצו, ואנשים מתו, ואחרים נמצאים בשבי - רק בגלל שאף אחד לא חקר ולא שאל איך עלו כל הפשפשים האלה למעלה? איפה היתה המשטרה? איפה היה היועץ המשפטי? איפה היתה העיתונות שהיתה חייבת לשאול את השאלות?

הנה כמה שאלות לדוגמה, שאני שואל ואף אחד אחר לא:

- אם כולם מסכימים על כך שעד המדינה, זה ששמו חסוי, הוא שקרן מועד וכל כתב התביעה שלו היה כתב סחיטה - איך זה שבכל זאת מקבלים את עיקר עדותו ומבססים עליה חקירה כל-כך גדולה? ואם הוא ניסה לסחוט - למה להעניק לו חסינות? על מה בדיוק?

- ולגבי אותו עד: על מה ולמה עדיין חסוי שמו? והרי כולם יודעים בדיוק מיהו, לא?

- מדוע איפשרה העיתונות את הפארסה של אי חשיפת שמו וזהותו של אותו בכיר לשעבר, א"א - אהוד אולמרט בשבילכם - כאשר כל העולם ואשתו עשו צחוק ולעג וקלס מהחלטת בית המשפט?

- ואיך זה שאחרי 10, 15 שנים - נעצרים כאן אנשים על ימין ועל שמאל, ויושבים במעצר במשך ימים ושבועות בלי כתב אישום ובלי משפט - ואף אחד לא שואל מה זה אמור להביע? עכשיו נזכרתם? אחרי כל-כך הרבה שנים? ממה אתם פוחדים, שמישהו יחביא עכשיו את הסכין? ינגב את טביעות האצבעות? לא היה להם מספיק זמן להסוות הכל, אם רק היו רוצים או יכולים?

- ואם כבר עצרתם את כל מי שנגע בבניין המכוער הזה, ובכסף שמסביבו ובהחלטה השערורייתית שהובילו לבנייתו - מה עושה בחוץ ראש הקנוניה (לכאורה) בכבודו ובעצמו? למה לופוליאנסקי כן ואולמרט לא? למה שטרית ופולק ורבין וצ'רני וקלנר כן - ואולמרט לא?

- ומילא אולמרט, מה זה הקטע עם המזכירה המפורכסת שלו, הגברת זקן? על מה ולמה הכבוד וההדר שהיא מקבלת? מה זה "הגברת שוהה בחו"ל"? שתתכבד ותעלה על המטוס הראשון, לא ככה? מה זה "השארנו לה בבית זימון לחקירה…". אתם עושים צחוק? נראה לכם שאם אני הייתי דרוש לאיזו חקירה, מישהו היה מברר איתי מתי נוח לי? מתי בא לי לקצר את החופשה?

- ומילא חקירתה של זקן - מתי בפעם האחרונה קראתם איזה תחקיר עיתונאי עצמאי, עם שיניים, על מקורות העוצמה והתככים שזרמו לגברת ירושלמית אחת, היא ומשפחתה ומקורביה, שפשוט ניהלו אותנו במשך שנים כאילו היינו רשומים על שמם בטאבו? איך לא מעמידים לדין את מי שנתן לכל זה לקרות? אז מה אם במקרה הוא היה כאן ראש ממשלה לשעה-שעתיים.

העיתונות הישראלית בלתי תלויה? היא תלויה בצווארה בכסף הגדול של בעלי ההון

העיתונות הישראלית שבעה, מלאה בעצמה, לא ממש אמיצה - ובעיקר מסובכת עם נשואי כתיבתה וחקירותיה באופן שבלתי אפשרי מבחינתה לחשוף באמת את הדברים הגדולים. לא את אולמרט, לא את דנקנר, לא את נתניהו, לא את ברק. לא את הפוליטיקה. לא את הכלכלה. לא את המשטרה. לא את המערכת המשפטית. כלום. דנקנר היה יו"ר הפועלים כאשר הבנק נחלץ לסייע לעיתון מעריב במימון נדיב של הלוואה שהפכה אותו לכמעט בעלים של העיתון. אז שמעריב יחשוף את פרצופו האמיתי של יו"ר הפועלים? הצחקתם אותי. נוחי דנקנר הוא בוודאות המפרסם הכי גדול במדינה. ידיעות אחרונות הוא גוף המדיה הכי גדול במדינה, מונופול בתחום האינצ'ים. שהוא יבדוק את עסקיו של הדנקנר הזה או האחר? נוני מוזס יחקור את עסקי דנקנר? עופר נמרודי יחקור את עסקיה של שרי? מוזי ורטהיים ייצא נגד השכר של יונס, בבנק שהוא (ורטהיים) גם הבעלים שלו?

לפני זמן לא רב התהדר ידידי ועמיתי יאיר דקל על כך שדווקא יש לנו עיתונות טובה. אמיצה. חוקרת. בלתי תלויה. ובכן, זה אולי טוב בתיאוריה. המציאות היא שטובי העיתונאים שלנו לא באמת רוצים או מסוגלים או שמאפשרים להם - לחקור באמת. ידוע זה מכבר שהתחקיר העיתונאי מת. איש לא יטען אחרת. הפרשה הנוכחית, מה שהתגלה ומה שעוד יתגלה - היא קבורת החמור של התחקיר העיתונאי הישראלי.