מה שיותר אדום יותר צהוב
אין כמו השבוע התקשורתי האחרון להדגים את הפתטיות של העיתונות הישראלית. וזה לא רק עיתונים מודפסים – זה המדיה כולה. עיתונים ורדיו, טלוויזיה ואינטרנט, חדשות ואקטואליה, רכילות ותחקיר. בשבועות כאלה, שבועות של קיץ, של אחרי מונדיאל ובלי אולימפיאדה, קיץ בלי מלחמה (בינתיים) ובלי פיגועים, קיץ חם מהרגיל (כל קיץ הוא חם מהרגיל בעונה), בלי נופשונים בטורקיה ובלי אופציית חופש אמיתית למי שילדיו עברו את שנתם ה- 12 – מה שנשאר לנו זה דם, ערוב ומכת בכורות. ורצוי בכותרות ענק.
בדיוק באמצע קיץ כזה הגיע השבועות האחרונים, בשביל להראות לנו איך זה נראה כאשר אירועים חריגים נופלים על מערכות עיתונים הלומי חום של קיץ אינדיאני. סליחה, ישראלי. כי התקשורת הישראלית לא בנויה לשגרה. עיסוק יומיומי בשגרת פוליטיקה, אמנות, תרבות, מוזיקה, אוכל, יין, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה – לא מעניין. לא סקסי. אולי גם לא ממש מוכר. התקשורת הישראלית צמאה לדם – ורק מחכה שייפול לה ליד איזה אירוע שחורג מעט מהשגרה. וכשזה מגיע, אוהו. הכל מתפרץ.
האירוע האחרון הוא כמובן תאונת האימונים של חיל האוויר ברומניה. נתחיל בעצם השאלה שבכלל לא נשאלה: חיל האוויר הישראלי? ברומניה? בברשוב? בהרי הקרפטים? מישהו כאן יצא מדעתו? לא ממש ראיתי או שמעתי שמישהו עסק לרגע אחד בשאלה הכי בסיסית הקשורה באירוע הזה: מה לכל הרוחות אנחנו עושים שם? סליחה, מה הם עושים שם? מטוסים, מסוקים, טייסים ומכונאים מוטסים? מה יש להם לעשות בארץ הדי רחוקה הזאת? אימון לקראת מה? ובמחשבה נוספת, זה מעורר בעתה אמיתית: אימונים לקראת תקיפה באיראן? מישהו עוד משתעשע ברעיון העוועים הזה? ואם זו התשובה, זה מזעזע הרבה יותר מהתאונה, שהיא כמובן אסון וטרגדיה אישית גדולה לכל הנוגעים בה.
נכון, מותם בתאונה של שישה חיילים – זו טרגדיה. אבל כל מת זה עולם ומלואו. בדיוק כפי שכל מת בתאונת דרכים זה עולם ומלואו. כפי שכל מת ממנת-יתר זה עולם ומלואו. טייסי מסוקים הם אנשי מקצוע שעוסקים במקצוע מסוכן. לפעמים יש תאונות. מדי פעם הן מתרחשות כאן בארץ, לעיתים נדירות זה קורה רחוק בחו"ל. גם האסטרונאוט אילן רמון עסק במקצוע מסוכן, וכך גם בנו אסף, הטייס שנהרג בתאונת אימונים. ובמקצועות מסוכנים הסבירות לתאונות גדולה יותר. ככה זה. התאונה ברומניה היא אירוע ששווה סיקור, אין ויכוח. אבל מכאן ועד להכרזה בלתי רשמית על יום אבל לאומי, המרחק גדול מאוד.
וכמובן, הטרגדיה הנוראית בנתניה. אב שרוצח את שלושת ילדיו זה משהו בלתי נתפס. מדי פעם אנחנו נחשפים לזוועות כאלה בשולי היומנים, בסוף רפי רשף. פעם זה באיזה עיירה נידחת בצרפת, בכפר באוסטריה או באיזו עיר דרומית נידחת בדרום מזרח ארה"ב. כשזה קורה אצלנו – זה כמובן אחרת. וזה טבעי. אבל מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות עם זה? מה אני – אתם – מה אנחנו יכולים לעשות בשביל למנוע זוועה שנובטת במשפחה מפורקת, משפחה שנבטו בה זרעה שנאה ברמת טירוף שגורמת לאדם לרצוח בדם קר את ילדיו?
אבל נניח לנו, הרחוקים. אנחנו באמת שבויים של הסיקור. צופים פסיביים. אפילו להפגין אין נגד מי. אבל מה יכול היה לעשות אותו שופט, אם היה כזה, שהיה נדרש להרחיק את האב מילדיו? האם הוא היה יכול לשער שאותו איש יקום וירצח את שלושתם? ואם היה מוציא צו הרחקה – מה היה מונע מאותו אב לירות בילדיו מבעד לגדר? או להצית את ביתם? ומה יכולה היתה לעשות העובדת הסוציאלית האומללה, עם מאות התיקים שמחכים לה במשרד, עם המשכורת העלובה שלה, עם המכות שהיא חוטפת כל שני וחמישי – איך היא היתה יכולה למנוע את האירוע המזעזע? אבל מה כל זה אכפת לעיתונות. אם כל מת כאן זה עולם ומלואו – מה נגיד על שלושה ילדים תמימים שלא חטאו. זה באמת נורא. אבל גיליונות שלמים עם דפי ענק שעליהם מרוחות תמונות הילדים? התיאור המפורט של הרצח? הסיקור המלא של השחזור? יצאתם מדעתכם? מצד שני, ככל שאני זוכר – מדי שבוע-שבועיים יש לנו סיפורי רצח במשפחה במשפחות יוצאי אתיופיה. ממש אין צורך להמשיך את המשפט הזה.
מדובר ב- TMI – יותר מדי מידע. טו מאץ' אינפורמיישן. זו פורנוגרפיה ומציצנות. בשביל מה זה טוב? כמה זה באמת מוכר עיתונים או מעלה רייטינג? וגם אם כן – אז מה? בכל הכבוד, אני לא מצליח להבין איך אפשר לראיין ולצלם את האימא האומללה של שלושת הילדים האלה. לצלם אותה. להיכנס לה בקלוז-אפ לתוך הפנים. מילא שאני אישית לא מבין איך הם מסכימים – קורבנות פיגוע, קרובי נרצחים, ניצולים מאסון – להתייצב באולפנים של רפי רשף למיניהם עוד לפני שנקבע מועד ההלוויה. אבל איפה האינטגריטי של העיתונאים שמחטטים להם בנשמה? למה? בשביל מה? ומי שטוען כי הסיקור העיתונאי נועד גם למנוע או להרחיק את הזוועה הבאה – משקר לעצמו ולכל השאר. לא שוטר, לא שופט, לא עובד סוציאלי ובטח לא עיתונאי – לא ימנעו את הרצח הבא במשפחה. כולם יודעים את זה.
אני אסיר תודה על גורלי הטוב והמוצלח שפטר אותי מהדילמות האלה. הייתי שם, במערכת עיתון יומי, בכל הפיגועים הגדולים של שנות התשעים. באסון המסוקים. באינספור רציחות ואסונות ותאונות קשות. שלחתי כתבים להביא פורטרטים של הרוגים, פעמים רבות עוד לפני שהמשפחה קיבלה את הבשורה הנוראה. אם אני היום עורך עיתון – אני לא עושה את זה יותר. סיקור של תאונת אימונים ברומניה יכול להיות מקצועי ואמין וחשוב ומועיל, גם בלי כתבות ענק על כל הרוג וכותרות פתטיות בנוסח "בלעדיהם", "בחייהם ובמותם", "האב שלא יראה את עוד ילדיו", "האישה שנשארה בהריון" ועוד כאלה עד בלי די.
הרבה כבר נאמר ונכתב על חוסר הפרופורציה של התקשורת הישראלית. על היעדר קנה-מידה. על הקרב על הדם. אירועי השבוע האחרון מלמדים שלא למדנו דבר ולא שכחנו כלום. ויותר מכל – את העובדה שפורנוגרפיה של דם ומוות היא הפורנוגרפיה הגרועה מכולן.
