מדינת הדה-מארקר
האסימון נפל לי כשהרמתי את העיניים, ממש במקרה, במסעדה נחמדה ("סמס"; הנה, עשיתי פרסומת לחברים) בכניסה לקיבוץ תל יצחק שבשרון. מאחורי חצר המסעדה, במרחק של כמה עשרות מטרים, ניצב בית הדפוס הגדול והחדיש של קבוצת "הארץ". סליחה, של "הארץ TheMarker". וככה, על הדרך, עוברת לי המחשבה על כך שהעיתון העברי הוותיק ביותר (שעדיין יוצא לאור) ויתר גם על שמו העברי.
כן, כך בדיוק. כשהרמתי את העיניים להביט בסרט הנע המהפנט של מכונות הרוטציה שמדפיסות אלפי גיליונות של הארץ ומוספיו, ראיתי את השלט. זה היה לפני שנה, שנתיים, אולי קצת יותר. אבל ברגע שראיתי את השלט, הבנתי שהמהפך הושלם. שזו עובדה מוגמרת. הארץ נבלע סופית בידי המארקר. בבורסה קוראים לזה "השתלטות עוינת". הבן הצעיר בלע את ההורים ולא נודע כי בא אל קרבו.
לא נראה לכם סיפור כזה גדול? בואו נעשה תרגיל קטן. נסו לעצום עיניים לרגע ולדמיין מצב היפותטי כזה: יום אחד מחליט מו"ל (נניח, נוני מוזס) להפוך את מדור הספורט של "ידיעות אחרונות" לעיתון ספורט יומי; הוא שוכר כמה עשרות כותבים ועורכים; מקים מערכת חדשה וחדישה בבניין משרדים יוקרתי במרחק ניכר מבית מערכת ידיעות אחרונות; מגדיל את היקף המדור ל- 60, אולי 70 עמודים בפורמט טבלואיד עצמאי (סיכות והכל); ולבסוף גם משנה את שם העיתון ל(נניח) "ידיעות אחרונות SportsNews". חושבים שזה תסריט דמיוני? פרוע? מופרך? בלתי אפשרי? אז תחשבו שוב. תחשבו על הארץ ודה-מארקר. זה הסיפור. זה בדיוק הסיפור.
אני יודע היטב באיזו אכסניה אני כותב את השורות האלה, אבל היי - כאן זו דמוקרטיה, לא? ובכלל, גם אם זה לא מוצא חן בעיני האישיות לגמרי, גם אם זה נראה לי מוגזם - בסופו של דבר מדובר בעסק פרטי. בעיתון פרטי. בכסף של מישהו אחר. אם זה מה שהוא (שוקן?) רוצה לעשות בכספו, זה לגמרי עניינו. ולא נפתח כאן את הדיון העתיק בשאלה למי בעצם שייך עיתון: לבעליו, לקוראיו או אולי לחברה שבה הוא פועל. נניח לעניין הזה עכשיו.
מאז ומתמיד עיתון "הארץ" היה סוג של עיתון כלכלי. עיתון של הכלכלה, אם תרצו. במאמר מקיף של עורך הארץ לשעבר, חנוך מרמרי במגזין "העין השביעית" (עוד נחזור אליו) הוא מדגיש את עובדת היותו של "הארץ" עיתון עם אג'נדה כלכלית מובהקת:
"הארץ", שראה עצמו כעיתון הכלכלי המוביל, הפנה משאבים ומאמצים לבלום את הצלחתו של "גלובס". בחלוקת השוק המסורתית, היה "הארץ" עיתונם של התעשיינים, בעלי הבתים, הסוחרים, הבנקאים, הפרדסנים, וסיקר באופן קורקטי את שוק המלט והספנות, הטקסטיל והחקלאות. תחת הנהגתו של עורך העיתון, גרשום שוקן, צמח מדור כלכלי עצמאי ומקצועי שהטיף לכלכלת שוק ותקף את הריכוזיות הממשלתית ואת העוצמה ההסתדרותית. את רוח הקרב סיפק העורך הכלכלי, נחמיה שטרסלר, שניהל על עמודיו קמפיינים שהניבו תוצאות, כמו הלחץ על ארנסט יפת לפרוש מניהול בנק לאומי לאחר שנחשפו תנאי הפרישה שלו, הדרישה להעמיד לדין את הבנקאים מווסתי הריבית, או המאבק לחוקק ולאכוף סימון מחירים במרכולים (מרמרי, "העין השביעית").
אבל את מה שקרה בשלהי שנות ה-90 וביתר שאת במהלך השנים הראשונות של המילניום החדש, אפשר לכנות בהחלט כ"השתלטות". אולי לא עוינת, כי היא נעשתה בידיעתו, בעידודו ובתמיכתו הנמרצת של הבעלים והמו"ל, עמוס שוקן, אבל כמו בסיפורי הילדים ההם - ה"דה-מארקר" בלע את "הארץ" וכמעט שלא נודע כי בא אל קרבו. ובימים אלה ממש, כמה סמלית היא הודעת "הארץ" על ביטולו הקרב של חלק ב' של העיתון, אולי החלק הכי מסורתי, המאפיין והמדגיש את ייחודו של העיתון לאנשים חושבים (היעדר המרכאות במקור). מאמרי מערכת, דעות אישיות, הרחבות, הפניית תשומת הלב לנשואים אזוטריים. מעתה אמרו "דה-מארקר" ותו לא. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה מוסף כלשהו בלע את העיתון שממנו נולד.
רבות נכתב ונאמר על הרעיון (שנראה אז) המגלומני של העורך הכלכלי המוכשר והמוערך גיא רולניק, להקים אתר אינטרנט כלכלי מקיף ורב עוצמה. הוא חתר ודחף להקמת האתר, הרבה לפני שמישהו מיושבי רחוב שוקן בכלל חלם על עיתון שלם שייקרא בשמו של אותו אתר. השמועה דיברה על משקיע כבד שרולניק גייס (TheStreet) לפרויקט, על מסעות שכנוע מול עמוס שוקן, שלוו באיומי התפטרות שלו ושל בכירים אחרים (על-פי השמועה), על התנגדויות חריפות בתוך המערכת, על אמירות בנוסח "על גופתי" (מרמרי?) וגם "או הוא או אני" (נחמיה שטרסלר? "עורך בכיר לכלכלה וחברה"… מה אתם יודעים). אבל האתר קם, ומיד (כמובן) צבר הפסדים תפעוליים כבדים. אבל זה היה רק חלק א' בתוכנית הגדולה. אחרי שנה-שנתיים של תפעול האתר וההתבססות שלו, הושק המגזין (כרומו, מהודר, יקר) וכעבור שנה נוספת (לא מתחייב על הלו"ז המדויק) הומת המוסף הכלכלי ונהפך - על קרביו, כתביו, כותביו ועורכיו - ל"דה-מארקר". המוסף הכלכלי היומי של "הארץ".
ובעצם, המארקר נהפך לעיתון יומי. עיתון כלכלי יומי. ואז מרמרי פרש, אחרי שהביע כמה פעמים את מחאתו על הוצאת חלק כה חשוב ודרמטי מהעיתון שבעריכתו החוצה מהעיתון, תרתי משמע. מערכת דה-מארקר הופרדה גם תוכנית וגם פיזית ממערכת העיתון.
עד כאן הכרונולוגיה. ושוב, על רגל אחת ובלי להתחייב על דיוק מוחלט בעובדות ההיסטוריות. גם ה"בערך" טוב מספיק לענייננו. וייאמר מיד: מותר למו"ל פרטי לסגור את עיתונו, למכור אותו, לשנות את שמו, להחליף את המיקום הגיאוגרפי של מחלקותיו ואגפיו השונים. מה שתרצו. אבל סיפור "דה-מארקר" הוא הרבה יותר מזה. הסיפור של המוסף שנהפך לעיתון שבלע את העיתון האם - הוא סיפורה של החברה הישראלית של שנות האלפיים. הסיפור כאן הוא סיפור הכסף הגדול, הסגידה לכסף, העיסוק בהשקעות, האובססיה לשוק ההון, האדרת ההיי-טק, האלהת אנשי העסקים, הפיכתם של המנהלים לאלילים בשר ודם, עיסוק בלתי פוסק בשכר, ותנאים, ואופציות, ומניות, והטבות, ומינויים, ועוד וכו' עד אין קץ.
את השבוע האחרון ביליתי במעקב, לא ממש אקדמי אבל די מקיף, אחרי הכתוב בעיתונים המובילים. בלי להגזים, אומר שהמדורים הכלכליים השתלטו על יותר ממחצית מכמות עמודי המערכת המודפסים מדי יום. על מדורי הכלכלה אין צורך להרחיב את הדיבור, זה מובן מאליו (אגב, דווקא במעריב הבינו את חשיבות האימג' כבר לפני 15 שנים, והחלו להדפיס את המוסף הכלכלי היומי על נייר ורוד, בעקבות גלובס, כמובן); אבל גם בעמודי החדשות; ובמוספים היומיים הכלליים; ובמגזינים של סוף השבוע - הכל (טוב, הרוב) כסף וכלכלה. נכון, היה מי שאמר (שם, באמריקה) "זה הכלכלה, טמבל" - אבל הוא לא אמר "זה רק הכלכלה…".
הדולר צונח, שוק ההון גואה, שוק ההון קורס, עצבנות בוול סטריט, בשורות איוב מבורסות המזרח, הנפקה מוצלחת ל- ABC, הנפקה שבוטלה ל- CBA, הדולר עלה קצת, הדולר יתאושש? היורו בשיאו, היין היפני, מה עם הין היפני? שר האוצר אמר, שר האוצר לשעבר נאשם, הממונה על התקציבים, הממונה על הביטוח, החשב הכללי, זליכה? שוב זליכה? זליכה בבג"צ"? החשב המלווה, המשבר הפיננסי, המשבר האקטוארי, הגירעונות ברשויות, עודפי תקציב עצומים, חור בתקציב, פריצת מסגרת התקציב, כסף לניצולי שואה, אין כסף למורים, אין כסף למרצים, אין כסף לרשויות, אין כסף לקשישים, אין כסף לניצולי שואה, מענקים, תמריצים, יועצים, חברי הנהלה, חברי דירקטוריון, הצמדה למדד, המדד עלה, המדד קפא, האינפלציה מרימה ראש, הושק מטבע חדש, בוטל מטבע ישן, הבנק העולמי, קרן המטבע בינלאומית, רכישת לאומי, שרי אריסון, יאיר לפיד, שלמה נחמה, יאיר לפיד, גדי סוקניק, משבר בנדל"ן, פריחה בנדל"ן, קריסת השפד"ן, השקעה בתשתיות, משבר הסאב-פריים (מה זה?) ברננקי אמר (מי זה?), הנגיד התריע, הנגיד לשעבר הזהיר (למה "נגיד"? למי הוא אמור להגיד?), אושר התקציב, חוק ההסדרים, דרישות קואליציוניות, יו"ר ועדת הכספים, חברי ועדת הכלכלה, קרב בוועדת הכספים, יוסי ורדי, ביל גייטס, סטיב ג'ובס, סטיב באלמר, אלכס גרינשפן, שלדון אדלסון, הימורים, קזינו, יאכטות פאר, נמרודי בצרות, נמרודי עושה סקי, פישמן אמר, פישמן קנה, פישמן הפסיד, בורסות אירופה, בורסות המזרח, בורסות אירופה, נאסד"ק, דאו ג'ונס, קאק, פוטסי (למה???) ….. כסף… כסף… כסף… מניות, אופציות, שכר, שיאני השכר, טבלת השכר, דירוג המנהלים, דירוג החברות, רשימת ה-100, האלפיון העליון, כסף… כסף… הפרטה, הפרטה, הפרטה… משק עצמאי… שוק אוטרקי, מכפילי רווח, מדדי הפסד, כוחות השוק, מוניטארי, נומינלי, גבול עליון, שווי שוק… מכפילי רווח… (…).
מדינה שלמה עברה לדבר במלים של בורסה. שכירים קשי יום חולמים על אקזיט. עשירים מופלגים מטיפים באוזני פועלי טקסטיל על יוזמה חופשית, שרים מדושנים מטיפים להידוק החגורה, החינוך הוא כסף, ההשכלה הגבוהה היא רק כסף, תשתיות זה כסף ורק כסף, רווחה זה אין כסף, שכר מינימום זה אידיאולוגיה, התאגדות עובדים זו הכרזת מלחמה, תרבות זה משהו שיכול להסתדר בלי כסף, מערכת הבריאות חייבת לעבור הפרטה ולהיות רווחית (!), תנו לעניים חכה ולא דגים, השוק הפרטי הרזה סוחב על גבו את המגזר הציבורי השמן.
כן, זו השפה החדשה. זו ישראל של שנות האלפיים.
ברוכים הבאים ל"ישראל TheMarker".
