לילה לבן (רומן מילואים - פרק 9)

צבע קקה (רומן מילואים)

מאת טובי פולק 

היחסים של אסף מנור עם אשתו מיכל אשתו היו טובים בדרך-כלל. הם השלימו זה את זו. החיבור ביניהם היה ממושך כל-כך, וברור כל-כך, שכל חסרון של האחד היה יתרון אצל האחר. ולהפך. הכל היה ברור וידוע ביניהם. הם הכירו זה את זו כל כך עמוק, שכבר מזמן לא היו מסוגלים להפתיע זה את זו. או לרגש. אפילו לא להצחיק. משהו כבה ביניהם, למרות שלא היו לכך סימנים חיצוניים. וזה לא היה קל להם, גם לא לכל אחד מהם בינו לבין עצמו, להודות שמשהו השתנה. ולדבר ביניהם על הנושא הזה הם פשוט לא הצליחו. אולי לא רצו. אולי חששו שפתיחה של התיבה הזו תשחרר שדים שכנראה מסתתרים שם, נעולים בפנים.

מיכל היתה אישה מאוד עסוקה. היתה לה קריירה מפוארת שהיתה חשובה לה. לאסף לא היתה שום בעיה עם זה. היא נשאה בגאווה את התואר האקדמי המכובד שלה - דוקטור מיכל מנור - אבל נהנתה פי כמה מהצלחותיה העסקיות. הם טיפחו את הקריירות שלהם יחד, במקביל. תמיד פרגנו, תמיד עודדו. החיים שלהם התנהלו על מי מנוחות. חיי רווחה. מעמדם האיתן במקומות העבודה שלהם, יחד עם העובדה שככלות הכל היו שכירים ולא הוטרדו יתר על המידה במה יקרה מחר בבוקר ולא נאלצו להעביר לילות נטולי שינה בפחד הזה, של מהיכן יגיע הלקוח הבא, כמו שקרה להרבה חברים שלהם שניהלו עסקים עצמאיים.

המשכורות המכובדות שלהם, עם שאר התנאים הנלווים, אפשרו להם חיים די נוחים. מכוניות חדישות ממקום העבודה, טלפונים ניידים, חשבון הוצאות נדיב, מחשבים צמודים, לא מעט נסיעות לחו"ל, כמה פינוקים אלקטרוניים שרק רצו ואפילו הצליחו לפני קצת פחות משנתיים, בלי שנאלצו לקחת עוד משכנתא חונקת, לעבור לפנטהאוז גדול ומפואר בפרויקט חדש, על גבול תל-אביב ורמת-גן.

הכל היה בסדר. כאילו. הזוג היפה, המושלם, המצליח. היאפים האולטימטיביים. אלה שיודעים באיזו מכונית נכון לנסוע עכשיו, איזה בגד אופנתי צריך ללבוש בעונה הזאת, מקפידים לבדוק כל מסעדה חדשה שנפתחה או בית-קפה מיוחד, עם תערובות קפוצ'ינו סודיות וארומאטיות במיוחד. נסעו די הרבה לחו"ל, ביחד ולחוד, גם נסיעות עבודה וגם טיולי כיף, וגם ידעו לזהות, גם אם לפעמים באיחור מסוים, איפה מקובל לשבת היום בניו-יורק, או פאריס, לונדון או אמסטרדם.

אבל בשנים האחרונות האש החלה לדעוך. והלהבה האבודה הזאת, שאסף חיפש עכשיו, נדלקה פתאום בינו לבין ענת ספיר. והיא איימה עכשיו להעלות באש את כל שדה הקוצים שבלבו.

הוא הכיר את מיכל די במקרה, כשהיה סטודנט טירון בעיר הגדולה. הוא הגיע מהצפון הרחוק ונכנע בתאווה לפיתויי עיר החטאים. היו אלה ימי טרום עידן האיידס, והסכנה הכי גדולה שבחור היה מביא בחשבון כשהיה נכנס למיטה עם מישהי היתה הריון בלתי מתוכנן. ביג דיל. ואפילו מחלות המין הקלות לא ממש הרתיעו.

וככה גם נראו החיים של אסף וחבריו באותם ימים פרועים. הוא היה חלק מחבורה שהעיר הגדולה היתה משהו חדש ומסעיר עבורה, והם מצצו את הצוף הזה ככל שיכלו.

חלק ניכר מזמנו בילה אסף על חוף הים ביום ובאזור הבילוי של משולש ירמיהו בלילה. זה היה משולש החטאים התל-אביבי של אותם הימים. לשם הגיעו הציידים, הניצודות, התיירות וכל השאר. כל מי שנחשב הסתובב ברחובות הללו, ומי שרצה להיחשב הקפיד להיות בסביבה. אסף לא היה מעולם אלוף הזאבים, אבל בימים ההם אפשר היה לחיות יפה מאוד גם מהשאריות שהותירו אחריהם הקליברים.

לא מעט נערות חסודות, יותר או פחות, הכיר אסף בימים הפרועים ההם. כל אירוע שכזה היה עבורו חידוש מסעיר והוא בלע את החיים במנות גדושות. בימים, שעות ספורות בלבד, הוא תיפקד כסטודנט למדעי חברה כלשהם, מה שלא הצריך ממנו מאמץ מיוחד. ממילא רוב הפעילות הסטודנטיאלית שלו ושל חבריו התבססה על שריצה חסרת תוחלת על הדשא שלמרגלות הקפיטריה של הפקולטה למשפטים, מקום משכנן של יפהפיות הקמפוס. הם היו יושבים בקפיטריה, שותים משהו, מחסלים חומוס עלוב בפיתה ומנסים לצוד נערות. וכשהשולחנות היו עמוסים, התמקמו על הדשא.

לפרנסתו עבד, בעיקר בלילות, בשמירה על מיני מוסדות ביטחוניים, ברמות שונות של סודיות וחשיבות, רובם ככולם באזור הקריה. גם שם היה נחמד בלילות. הרבה חיילות צעירות שירתו ומשרתות בקריה עד היום, ורובן המכריע נראו מעט יותר טוב, בלשון המעטה, ממראה החיילת הממוצעת של ימי סיני שלו. אסף היה אז זמן לא רב אחרי השחרור מהסדיר, ובכל פעם מחדש נדהם לגלות שיש צבא אחר. צבא של פקידים ופקידות שקמים בכל בוקר במיטה שלהם, בבית ההורים או בדירה השכורה בצפון תל-אביב, נכנסים למכונית או לאוטובוס ונוסעים כמה תחנות לבסיס, ובצהריים הולכים לאכול חומוס-צ'יפסלט ב"פם-פם" המיתולוגית ב"לונדון מיניסטור". המחזה הזה היה מופלא בעיניו. מופלא ובלתי נתפס.

את חברותיו המזדמנות מצא אסף בנסיבות שונות. אחת או שתיים באוניברסיטה, מישהי בפגישה מקרית על חוף הים, אחת אחרת שסתם נקלעה במקרה לעמדת השמירה שבה בילה לא מעט לילות, בקריה בת"א. אפילו בילוי משותף עם אמיר דותן רשם אסף לעצמו באותם הימים. וזה היה מקרה ששניהם הקפידו שלא לזכור או לפחות לא להזכיר מאז ולעולם.

זה היה ביום שישי אחד, אחרי שחרור מאיזה אימון, ובדרך הביתה הם נדברו שאולי ייפגשו בסוף אותו שבוע. משום מה, אסף התקשר לאמיר באותו יום שישי. שנים אחרי כן ניסה אסף להסביר לעצמו מה עבר לו בראש כשהחליט לצאת לבילוי משותף עם אמיר דותן, מכל האנשים שבעולם. הם הרי הפכים גמורים. תמיד היו. גם אז.

אסף הכיר באותו שבוע מישהי, מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות. אמיר הגיע עם נערונת שאסף על החוף באותו בוקר. הם הלכו יחד לסרט, ואחריו שוטטו מעט בעיר. האמת היתה ששני הזוגות לא בדיוק תכננו את הערב הזה, ובלי שממש הבינו איך, הם הגיעו - כל הארבעה - לדירת הסטודנטים של אסף, בשעת לילה מאוחרת למדי. בגלל השעה, והנסיבות, ועוד משהו שכנראה היה באוויר, התפצלו שני הזוגות לשני חדרי השינה שהיוו את הדירה כולה.

מה שקרה באותו הלילה היה משהו שלא קרה לאסף מעולם עד אז, ולא קרה שוב מאז. שני הזוגות התפנו לפעילות מינית נמרצת, שהחלה באופן קונבנציונאלי והתפתחה לכיוונים מפתיעים. זה היה שונה, מוזר, אולי אפילו מסעיר. זה יכול היה להתפתח לאורגיה של ממש, אבל נעצר על פתח חדרו של אסף, שהציב של את הגבולות שלו. הוא לא יכול היה לסבול את המחשבה על אקט מיני  בהשתתפות גבר נוסף, שלא לדבר על כך שהוא ממש הכיר את השותף שלו בנסיבות שונות לגמרי.

וכל זה לא ממש הפריע לבת זוגו המזדמנת של אמיר, שאסף מעולם לא קלט ולא זכר את שמה, וגם פניה לא ממש נחרתו בזיכרונו. מה שהוא כן זכר, אפילו זכר היטב, היה גופה. מאוד לבנה, מעט מלאה, שדיה גדולים וכבדים. הוא זכר כיצד הצטרפה אליו ואל חברתו, שגם שמה שלה פרח מזיכרונו ברבות השנים. במשך הרבה שנים ליווה אותו זכר אותו הלילה. כיצד שמע - למרות שעשה כמיטב יכולתו שלא להקשיב - את גניחותיהם של אמיר וההיא, עד שלפתע השתררה דממה. ואז היא הופיעה.

בלי לומר מלה, בלי להסביר או להתנצל, או לבקש רשות, היא התגנבה את המזרן שעליו הוא היה שרוע על גבו, כשבת-זוגו רכובה עליו. הוא ראה אותה בפתח החדר, וגופו קפא לרגע. חברתו הבחינה שמשהו קרה, וסובבה את ראשה.

האשה האחרת חייכה ללא שמץ מבוכה, כשרכנה ליד ראשו של אסף, ליטפה את פניו ואמרה בלחישה מתפנקת: "אמיר נרדם ואני נורא חמה ולא הצלחתי לגמור. אפשר להצטרף?"

את השעות שנותרו מאותו רגע ועד שהשמש העירה אותו, זכר אסף כמערבולת של חלקי גוף בגוונים שונים, תערובת של קולות וריחות, אנחות וגניחות, שיאים ורגיעות. הוא זכר בבהירות רגעים שבהם הוא היה צופה בלבד, כששתי הנערות ביצעו את זממן זו בזו, ובמעורפל קטעי זמן ארוכים שבהם חש שהן עושות בו מעשים שונים ומשונים, מטלטלות את גופו ונשמתו ללא רחם, סוחטות כל טיפת עסיס שהצליחו להוציא ממנו. וגם זו מזו.

והלילה ההוא, מסעיר, מוזר ובלתי נשכח, נשאר ועמד בינו לבין אמיר מאז מעד עולם.

הלילה ההוא היה הפעם האחרונה שבהוא ראה את חברתו וחברתה. וגם את אמיר, פרט כמובן לימי הצבא המשותפים שלהם. ושבועיים אחרי אותו הלילה, הוא פגש בפעם הראשונה את מיכל, שכמעט שלוש שנים לאחר מכן שינתה את שמה למיכל מנור.