כלב השמירה לא נושך. בקושי נובח
העיתונות רודפת. העיתונות מכפישה. העיתונות משמיצה. העיתונות פועלת מתוך אינטרסים כלכליים של בעלי השליטה. העיתונות מעודדת שנאה. ראש הממשלה ורעייתו מוכפשים בגלל מאבקים בין בעלי שליטה בעיתונות. העיתונות מחפשת רק את השלילי. העיתונות שמאלנית. העיתונאים שכחו מה זה להיות יהודים.
גזר דין מוות ראוי לה, לעיתונות. לתקשורת. למדיה. כולם אשמים. כולנו אשמים. הרדיו והטלוויזיה, העיתונים והמגזינים, הכותבים בעיתון ובעלי הטורים, העיתונאים בהווה ולשעבר, הצעירים והזקנים, אלה שמתפרנסים בקושי וגם אלה שמקוששים חוכמות וסטטוסים ללא תמורה.
והעיתונות אכן אשמה: באימפוטנציה שלה. בחולשתה. בשטחיותה. בוויתור מראש. בעוני שלה. בעליבותה. בהיעדר אומץ לב בסיסי של ראשיה. מדינה דמוקרטית זקוקה לתקשורת עצמאית? אמיצה? נושכת? נמרצת? מבחינת השלטון – בוודאי שלא. אבל כנראה שגם הציבור חושב ככה. מבחינת הציבור, כי הבדל בין ביטאון מטעם שממומן על-ידי טייקון הימורים שלא חי כאן, לעיתון ליברלי עם מסורת וניסיון של 80 שנה, לעיתון שהיה פעם חשוב והיום נהפך לצעצוע של בעלי הון מתחלפים, לעיתון שהוא אימפריה תקשורתית בהיקף של מדינה טוטליטארית.
אז העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה? בישראל? בדיחה עלובה. או שאין כאן עיתונות כזאת, או שזו לא ממש דמוקרטיה. כי אם לעיתונות היה הכוח כפי שמייחסים להם, חיינו כאן היו נראים לגמרי אחרת. מצד אחד – כנראה שלא היו כאן התנחלויות; מצד שני – אולי כבר לא היתה מדינה. כי אם העיתונות היא אכן שמאלנית כפי שטוענים לגביה, היא כבר מזמן היתה מפנה את כל השטחים ומגרשת את כל המתנחלים; אבל אם העיתונות אכן שמאלנית ותבוסתנית כפי שקובל הימין – המדינה כבר היתה מושמדת כמה וכמה פעמים. התשובה היא כמובן לא מני ולא מקצתי. התקשורת הישראלית פשוט חלשה ומדוכאת. בקושי נובחת, ממש לא נושכת והשיירה לא סופרת אותה.
למרות מה שמקובל לחשוב, העיתונות בישראל כמעט שאינה משפיעה על סדר היום הציבורי. גם כאשר מתפרסם תחקיר מסמר שיער דוגמת תחקיר השחיתות (גם אם היא רק "ציבורית" ולא "פלילית"), תראו באיזו קלות ניתן להסיט כאן את תשומת הלב לעניינים אחרים. פיגוע או מלחמה, חטיפה או פיצוץ, חיסול פלילי או נאום שלא היה ולא יהיה, כתב אישום צפוי שהתעכב שנים, תאונת רכבות, אסון אווירי קטן, תביעת דיבה מופרכת – מה שתרצו. אם אתה מחזיק בפוזיציה שלטונית – תשומת הלב הציבורית היא פלסטלינה בכפות ידיך. כמה עלוב, כמה מביך, כמה עצוב. וכך, לא חשוב כמה שחיתויות ייחשפו, כמה חזירות תזעק לשמיים, כמה חשדות ייחקרו, כמה נזק בינלאומי ודיפלומטי חסר תקנה יצטבר – לאף אחד אין באמת יכולת להשפיע על מהלכם של הדברים. מיטב הפובליציסטים נושאים את כתוביהם לריבונו של עולם – ועולם כמנהגו. כמו לא נכתבו הדברים מעולם.
נבחרי הציבור מבזים את הציבור שהביא אותם לשלטון; חברי כנסת ושרים מועלים בתפקידם הציבורי ולא משלמים שום מחיר; אף אחד לא בא חשבון עם ראש ממשלה (בסך הכל נבחר ציבור שהתמנה לתפקיד ציבורי מרכזי), שמשוכנע שהוא קיסר רומאי, שהוא ורעייתו הנסיכה הקסומה ירדו משמיים ורק עושים לנו טובה ומשפיעים עלינו מנדיבותם וכישרונם האינסופי. ומי אשם בחזירות הבלתי נתפסת של הזוג המרנין הזה? העיתונות כמובן. כי מה פתאום לשאול, מה פתאום לחקור ומה כאן בכלל הבעיה. מספיק שאיזה דובר עלוב נפש ייצא למיקרופונים ויכריז שמדובר ב"הכפשה" – והנושא נעלם מסדר היום כלא היה.
העיתונות, אלא מה, גם אשמה בכך שיש כאן שר ביטחון שמפרק כל מה שנקרה בדרכו ולא משאיר אבן על אבן, במרץ בלתי נדלה שכל כולו מוקדש לשימור כסאו שלו ועל המיליונים שהוא עושה, השד יודע מאיפה; העיתונות אשמה בכך שיש כאן שר חוץ – שאפילו פיל בחנות חרסינה לא יעשה נזק בהיקף שהוא גורם בכל יום שהוא איתנו; העיתונות אשמה בכך שנחטף חייל; בכך שהוא לא משוחרר; בכך שכאשר הוא ישוחרר יהיו כאן אלפי רוצחים בכל פינת רחוב; בכך שנעלמה זקיפות הקומה של המדינה הזאת; בכך ששליש משטח המדינה מופצץ ומופגז על בסיס יומי. בכל אשמה העיתונות.
העיתונות גם אשמה בכך שיש כאן מערכת משפט חלשה ומבולבלת, שמושכת החלטות במשך שנים, לא מסוגלת לקבל החלטות הגיוניות בזמן סביר; העיתונות גם אשמה כמובן בפשעי המין של הנשיא לשעבר, בריחוף של הנשיא הנוכחי, באווילות של חברי וחברות כנסת, בריכוזיות של בעלי ההון, בשערוריית הרכבת, בהפקרות הפושעת בתעופה האזרחית, בבזבוזי הצבא, בקיפאון המדיני, בהתמוטטות מערכת הרווחה, בהרג הבלתי פוסק של נשים חסרות ישע, בהשתוללות הפשע, בנטל המיסים… כולנו אשמים.
וכאשר כולם אשמים – אין אף אחד לא אשם.
