כאב הראש ההוא (רומן מילואים - פרק 4)
צבע קקה (רומן מילואים)
מאת טובי פולק
כשכבר היה ברור שזהו, אין ברירה, והמילואים האלה לא יסתיימו ככה סתם, שם בחניה, פנתה החבורה אל הבסיס פנימה. ממול חלפו על פניהם כל מיני פרצופים. את חלקם זיהו במעורפל, אחרים היו אנשי הבסיס, סדירים צעירים או אנשי קבע מכריסים, ובכל מקרה - כולם נראו זרים ורחוקים. בתחנה הראשונה, נקודת הקליטה הפורמאלית, עמדת השלישות, המתין להם הטופס המוכר, והם חתמו עליו בלי להעיף בו מבט נוסף. זהו. החל מרגע זה ביטוח החיים שלהם עובר לאחריות משרד הביטחון. מערכת ההפעלה האזרחית יורדת סוף-סוף, המערכת האחרת תופסת פיקוד. משם, המעבר לתחנות הבאות - נשקייה ואפסנאות - כבר נעשה באופן אוטומטי. בלי להפעיל יותר מדי את הראש. כי אם היו חושבים על זה, הדיכאון היה מכה בהם חזק מדי ומוקדם מדי.
בתוך הקיטבג שהיו מקבלים בנקודת האפסנאות לא היה שום דבר מפתיע. שק שינה, אפוד קרב, שני זוגות דגמ"ח, קפלס"ט, מימיות, תחבושת אישית, מעיל דובון, שמיכת צמר בחורף. פעם כלל הציוד התקני גם פריטים ביזאריים כמו ספל עיסית, מסטינג שני חלקים, סכו"ם. עם השנים הצבא קיבל קצת שכל, וויתר על חלק מהשטויות.
המחזה בנקודת ההצטיידות היה די מוזר. ייחודי. הנה עומדת חבורה גדולה של אנשים, רק לפני שעתיים-שלוש יצא כל אחד מהם מעולם אחר לגמרי, צבוע בצבעים שונים. כל אחד מהם התחיל את הבוקר, או לפחות סיים את היום שלפניו, לבוש בבגדים עם זהות משלהם. משלו. מי בחליפה ועניבה, מי בחליפת ספורט, מי בג'ינס וטריקו. והנה, כהרף עין, מרחק מצמוץ לא זהיר, נהפכת החבורה הזאת לגוף אחד. אחיד. למסה של צבע אחד, לעדר לבוש מדי זית ונעליים שחורות.
הדבר הדהים את אסף בכל פעם מחדש. חבורה של כמה מאות אנשים, שבאים ומתקבצים מכל קצווי הארץ, כל אחד עם השק שלו, עם מי ומה שהוא. והופ - במין תהליך של טרנספורמציה - וכולם נהפכים לגוף אחד. אחיד. לכולם תלוי נשק אישי על הכתף, כולם לבושים באותם בגדים בדיוק, כולם יאכלו את אותו האוכל ויעברו את הלילה בשק שינה בעיצוב אחיד. עבור אסף, זה היה מחזה בלתי נתפס כמעט. תמיד ניסה לתפוס מרחק, כאילו להסתכל על המראה הזה מלמעלה, וככל שחלפו השנים המחזה הזה נראה לו יותר ויותר סוריאליסטי.
לנשקייה היה אסף ניגש בנון-שלנטיות. כאן הניסיון דיבר. רצועה לנשק הוא הביא מהבית, רצועה שהלכה איתו עוד מהסדיר. ותמיד תמיד זכר להביא עמו חולצת טריקו בלויה שיצאה מהמחזור, שיהיה במה לנקות את הנשק. אם היה משהו שהיה מביא לו את הסעיף והדיכאון מהר מהרצוי, זה השמן השחור שנטף מכל חור וחריר בנשק שיצא מנשקייה. וכך, מיד אחרי שקיבל לידיו את הרובה, היה מתיישב בצד ומקדיש שעה ארוכה לספיגת הטינופת השמנונית. לא הרפה עד שגוף הנשק היה יבש לחלוטין.
את אגף האפסנאות היו עוברים בשניות. פעם, כשהיו צעירים וחשדנים, נהגו לשפוך החוצה את תכולת הקיטבג, בודקים שכל מה שחתמו עליו אכן נמצא שם. עם השנים נהפכו שווי נפש. יש יש, אין אין. נסתדר בשחרור. וכך, לפני ארוחת הצהריים הראשונה במדים, היו מקדישים שעה קלה לארגון הציוד.
מילוי המחסניות - מטלה מעצבנת אבל חובה קדושה. שבע מחסניות, 29 כדורים בכל אחת. רוב החבר'ה חיפפו בדרך-כלל בעניין הזה. למה למלא את כל המחסניות? האפוד יהיה כבד מדי. העניין הזה לא היה ממש בראש שלהם. אצל אסף לא: ישב והקפיד למלא את המחסניות, עד הכדור האחרון. ותוך כדי כך, היה נשלם אצלו תהליך הקליטה, ההשלמה, הראש היה מתחיל לעכל: המקום, הזמן, האווירה. הגענו. אנחנו בצבא. הטוש התורן עובר בין הידיים, מסמנים את הציוד. "ציודים" - זו השפה התקפה כעת.
אבל המפגש הטראומטי ביותר של היום הראשון, קבלת הפנים האמיתית, היה תמיד חדר האוכל. אם עד אז - למרות הנשק המשומן, המחסניות המעיקות, הקיטבג התפוח - עוד אפשר היה איכשהו להדחיק, בחדר האוכל זה מכה בך בכל העוצמה. הצפיפות, האוויר הדחוס, המוני האנשים המיוזעים, קצרי הרוח, הרעש. אבל זה בעיקר הריח. אותו ריח שאין לטעות בו. ריח שכל מי שעשה אי פעם תורנות מטבח בצבא, יזכור אותו כל חייו. הריח שאופף את ירכתי כל חדר אוכל צבאי באשר הוא. הריח של הצבא. זה היה הריח פעם, וזה יהיה הריח לתמיד.
אין חוש שמביא את תחושת הצבאיות הזאת, יותר מחוש הריח. אין מלים שיתארו אותו. מי שלא מכיר את הריח הזה, של חדר אוכל צבאי, בעיקר ביום הראשון שבו אתה מגיע מהבית, כשהוא מכה בך בכל העוצמה - לא יבין לעולם מה זה ריח של צבא. הריח היחיד שאולי מתחרה בעוצמתו הראשונית בזה של חדר האוכל, הוא ריח אדי הסולר, מעורבים באבקת הפודרה של משטח הטנקים, שעולים מישבנם של עשרה טנקים בצאלים, רגע לפני היציאה לשטח.
לא במקרה נהג אסף לקום מוקדם בבוקר ההתייצבות ולטרוח שעה ארוכה על הכנת הסנדוויצ'ים. כמו המכונית, כמו הווקמן - האוכל מהבית היה עבורו מקלט. משהו שאפשר לו לברוח מעט מהריח. לשמור על שפיות זמנית.
מה חיכה להם שם, בחדר האוכל, ביום הראשון? קבלת הפנים הקלאסית היתה כמובן "חצי ביצה בטחינה". אם אתה נוחת בצאלים נניח, ובארוחת הצהריים הראשונה אין חצי ביצה ששטה בשלולית טחינה - כנראה שהטבח הגדודי אושפז או משהו. משהו שלא יעלה על הדעת.
על השולחנות הארוכים - "למלא שולחנות!" - ממתינים כמו תמיד ככרות הלחם הפרוס, מזיעות בשקיות הניילון. ואם הגיוס הוא ביום ראשון, ועל הניילון היה כתוב "ראשון", המשמעות היא שמדובר בלחם בן שבוע. לפחות.
ויותר מכל, הכי קשה, הכי מעיק, הוא כאב הראש. המכה הגדולה של היום הראשון היא כאב הראש. לא משהו קל, חולף, משהו שאפשר להתגבר עליו עם כוס קפה או סתם להיכנס למיטה ולישון שעה-שעתיים. זה תמיד כאב ראש כבד, קשה, משהו שאין לאן לברוח ממנו. אם יש משהו באותו יום ראשון במדים שהוא בלתי נסבל בעליל, משהו שתמיד יבוא, תמיד חזק, תמיד בלתי נסבל, זה כאב הראש של היום הראשון.
אסף ידע שאין דרך להתחמק מכאב הראש הזה. זה לא התייבשות, כמו שהיו אומרים לו במרפאה, כשהיה מגשש את דרכו לשם, מחפש משהו חזק להרגיע את הרקות ההולמות. אסף ידע, לא חשוב כמה מים ישתה - והוא תמיד הביא עמו מספיק מים קרים ודאג לשתות עוד ועוד - ואם ישים כובע על ראשו, וכמה שלא ישתדל לקחת את החיים והמילואים בקלות, הוא ידע שכאב הראש הזה יגיע. והכאב הזה, כשהיה מגיע, היה מכה בו בעוצמה. בלי חשבון. אי-אפשר היה לברוח ממנו. לא היה לאן. כשכאב הראש היה מגיע, אסף ידע: המילואים התחילו. כן אוכל צבאי או לא אוכל צבאי, עם נשק או בלעדיו, עם או בלי קיטבג - המילואים התחילו.
כאב הראש המשתק היה האות. הסימן.
* * *
קובי שילוני היה במשמרת בחדר המבצעים כשהגיעה הקריאה בקשר מאיתן גינוסר.
"תחנות בולמוס כאן 144, יש לנו פצוע אמת… אומר שנית - קודקוד פצוע…".
קובי פעל במהירות. הוא היה האדם הנכון במקום הנכון. המ"פ אבנר היה בבית. סגנו ישי, שהיה מפקד הפלוגה בפועל, היה בגדוד, בישיבת סיכום התעסוקה ותדריך התארגנות לקראת יום השחרור, יומיים לאחר מכן. שני סיורים אמורים היו להיות בחוץ באותו זמן, אחד מהם היה אסף. חוץ ממנו אמור היה לעבוד גם סיור המ"מ, אבל הג'יפ שלו עדיין לא חזר באותה השעה מיום טיפול בסדנה שבחטיבה.
קובי שילוני ידע בדיוק מה מצב הכוחות שלו בחוץ. כשהגיעה הקריאה, הוא קלט מיד שהסיור של אסף נמצא לבדו בשטח. הוא העביר מיד דיווחים לגדוד, לחטיבה ובמקביל הפעיל את מכשיר הקשר האזרחי, שהיה מכוון על תדר הביטחון של ההתנחלויות בסביבה. מוקד המתנחלים הקפיץ לשטח את האמבולנס האזרחי. אחרי שאיתר במפה הגדולה שעל הקיר את המיקום המדויק שבו נתקל הסיור של אסף, הבין קובי מיד שייקח לאמבולנסים לא מעט זמן להגיע לשם. זה היה באזור די מרוחק, בקצה גזרת הפלוגה כמעט.
"תעירו את אמיר - יש לנו פצוע! מהר!", צעק קובי מבעד לדלת הפתוחה של החמ"ל, מנסה ללכוד במבטו מישהו שיסייע לו לארגן עזרה ראשונה. את צעקותיו של קובי קלט ראשון עזרא נחום, אחד החיילים הוותיקים, שבאותו יום היה תורן מטבח, והיה עסוק באותה השעה בארגון ארוחת הערב.
עזרא לא היסס. הוא רץ כמו מטורף למגורי הסגל, בעט בדלת וזעק "אמיר, אמיר קום! יאללה קום! מישהו נפצע… קובי קורא לך… יאללה, תקום כבר…".
לאמיר דותן לקח כמה שניות להבין מה רוצים ממנו. הוא התנער מהמיטה ורץ למבצעים יחף, כשלגופו תחתונים בלבד. "מה קרה? מה זה הצעקות האלה?" - צעק מהדלת בכיוונו של קובי - "למה לא נותנים לבנאדם לישון במקום הזה?"
קובי שילוני העיף באמיר מבט כזה, שהוא השתתק על המקום. הוא דיבר בשקט: "אמיר, תסתום ותקשיב לי טוב. היה אירוע, אסף נפצע. הזמנתי אמבולנסים, וכרגע אין לנו שום סיור אחר בחוץ. אני רוצה שתיקח את צביקה החובש, ותיסעו לשם עם האוטו שלך כמה שיותר מהר. אם תזיז את התחת, אולי נוכל לעזור לו. דבר אחד בטוח - אתה תגיע לפני כל אחד אחר שייצא מהגדוד או החטיבה".
צביקה גרינברג, שהצטרף לפלוגה כחובש מסופח, כבר היה מוכן בחמ"ל. עד שאמיר התלבש, הוא בדק וארגן את חגור החובשים שלו, ממלא בו עוד ועוד פריטים מארגז החירום שלו, שיהיה. לא היה לו מושג לגבי פציעתו של אסף, והוא ניסה להיות מוכן ככל שיוכל לכל סוג פציעה שבה ייאלץ לטפל.
אמיר חזר לחמ"ל, חולצתו זרוקה על כתפיו ולרגליו סנדלים במקום הנעליים הגבוהות. קובי פנה אליו: "אמיר, בוא הנה ותראה על המפה איפה הם נתקלו. צביקה, קח את מכשיר הקשר, הוא כבר מוכן ופתוח על התדר הפלוגתי. שים את הדברים שלך באוטו של אמיר. הוא כבר מגיע".
אחרי שאמיר התאפס על המפה, הוא פנה לצאת החוצה. קובי עצר אותו בצעקה.
"היי, חכה רגע. קח נשק. זורקים שם אבנים, לא כדאי שתגיע לשם בלי נשק… הנה, קח את שלי. יש בפנים מחסנית מלאה. סע כבר, ורק שלא תהפוך לנו בדרך את הלנדרובר שלך. מספיק לנו פצוע אחד ליום הזה…".
אמיר כבר פתח את דלת המכונית, כששמע את קובי קורא מאחוריו: "היי, ותדאג שהפלאפון שלך יהיה פתוח. אני רוצה איתך קשר רציף. סע כבר!"
