יועץ אסטרטגי או אחיתופל מודרני
כמה נחת היתה לנו בשבוע האחרון. לכל אנשי מקצוע, בכמה ענפים. כמה שמחה. כמה אושר צרוף. כמה שאנחנו אוהבים שבועות כאלה. כמה סומק הם מעלים בלחיינו הצפודות. נחת נרשמה בממשלה ובצבא, בעיתונים וברדיו ובטלוויזיה, במשרדי הפרסום ויחסי הציבור, במשרדי הייעוץ והאסטרטגיה. המון נחת.
כבר אמרו את זה קודם לפני, אבל ידוע שאין שמחה גדולה כמו שמחה לאיד. ועל אחת כמה וכמה אין שמחה מושלמת, רגשות שגואים, עליצות קולנית וקריאות שמחה – כאשר מי שחוטף את הביצה הסרוחה הוא זה שזו מומחיותו המוצהרת: הטחת ביצים סרוחות.
אין לי מושג מתי נולד המקצוע הזה שנקרא יועץ פוליטי. יועץ אסטרטגי. וכמה ספין-אופים של המקצוע (ממש לא העתיק בעולם, אבל בהשאלה זו אחלה השוואה) כמו מנהל קמפיין, יועץ לניהול משברים וכיוצא באלה. ממש הלוחש לסוסים: פוליטיקאים, קצינים, טייקונים ועוד מהזן הזה.
סיפור מסמך גלנט הוא סיפורם העגום והעולץ של כל הנוגעים בדבר: אהוד ברק וגבי אשכנזי; יוני קורן ואבי בניהו; יואב גלנט ובני גנץ; אייל ארד וליאור חורב; יאיר לפיד וגולן יוכפז ואבי וייס; אמנון אברמוביץ ורוני דניאל. ותחשבו על זה, באופן בלתי ייאמן – כולם יוצאים רע מהסיפור הזה. זה סיפור בלי טובים; רק רעים, ופראיירים ותמימים. ובעולם הכוחות הפוליטיים, התקשורתיים, הייעוציים, הצבאיים וכל השאר – לא ברור מה נורא יותר. אבל בהיותנו ישראלים, נדמה לי שכולנו נסכים שהדבר הכי גרוע לגבר-גבר ישראלי זה לצאת פראייר. זה בלתי נסלח.
כמובן שאין שום חדש בבחישות, בלכלוכים, בתוכניות ובמסמכי האסטרטגיה מהסוג של מסמך גלנט. היו כאלה לפני עידן ועידנים, ישנם כאלה היום ויהיו אינספור כאלה בעתיד. כפי שכבר נאמר שוב ושוב: כולם משתינים בבריכה. ההבדל הוא שהפעם מישהו נתפס כשהוא מטיל את מימיו ממרומי המקפצה.
אבל בסופו של דבר, אין בדל של חדווה בסיפור הזה. קודם כל, כי הוא ממש לא מפתיע. מי שעוקב אחרי נפתולי מוקדי הכוח בישראל, יודע שמהלכים מהסוג הה מתבצעים As we speak בכל רגע נתון ובכל פינה. במערכות הפוליטיות, הצבאיות, המשטרתיות, המוסדיות, השב"כיות, הכלכליות, העיתונאיות. אף אחד לא מתמנה כאן לתפקידו עקב כישוריו – בוודאי שלא בזכות הכישורים בלבד. מאחורי כל מינוי וכל תפקיד רוחשים לוביסטים כמו זבובים. ההבדל היחיד הוא שהפעם הם נתפסו (אם אכן נתפסו) מבצעים מעשה מגונה לאור היום בכיכר העיר.
והשמחה לאיד. אוהו, השמחה המושלמת. אין כמו השמחה הנקייה והמזוקקת הזאת. מי שלא סובל את היהירות והזחיחות של יאיר לפיד (יחד עם עורכו של מוסף השבת, גולן יוכפז ומנהלם אבי וייס) – מיהר לצהול על הפלופ העיתונאי. מי שנמאס לו ממשחקי המילים של אברמוביץ והדוברות הבוטה של דניאל, בוודאי קיווה לנפילתם. "המסמך מזויף", "עבדו עליכם", "איפה הבדיקה העיתונאית…". מי שלא סובל את ברק היה בטוח שזו תחילת נפילתו, ואם יחד איתו ייפול גם המועמד הוודאי לרמטכ"ל הבא – So be it.
אבל השמחה הגדולה ביותר נרשמה כמובן אצל הקולגות של האשף הגדול של התככים הפוליטיים והעסקיים בישראל, המותג הבלתי שביר המכונה אייל ארד. הוא והסאנשו-פאנשו שלו, ליאור חורב. הוא כל-כך מלא בעצמו, עולב ביריביו (המשתנים חדשות לבקרים), מחרף ומשפיל את יריבי לקוחותיו, מתעשר כקורח על חשבון קופות ציבוריות ופרטיות כאחד, מעמיד עצמו ללא גבולות לרשות כל המשלם, עד לרגע שסר חינו בעיני המועמד ההוא (ע"ע ביבי ובעיקר שרה) ואז ממהר לקפוץ לעגלה החדשה (שרון, אולמרט, לבני). ואם המותג המוביל הוא ארד – הרי שמוציא לפועל הנלהב הוא חורב. בלי גבולות, ללא מגבלות. הם ואפסם עוד. וטובי העיתונאים עומדים בתור ומחכים לפירורים שלהם, בתקווה שכאשר הם יגדלו קצת הם יפתחו משרד משלהם. משרד ייעוץ אסטרטגי, אלא מה. תראו כמה אסטרטגים דגולים נולדו כאן בעשור האחרון.
וכמו תמיד – בשפה שאשכנזי וגלנט וברק ורוני דניאל כל-כך אוהבים – מישהו כאן התבלבל. ויקום המלפפון ויכה את הגנן. בעזרת העיתונות הנרפית, החלשה, הפחדנית, נהפך היועץ האסטרטגי לעיקר והלקוח שלו לתפל. היועץ האסטרטגי ממליך מלכים, טווה קשרים, מזיז בהבל פה ומסמכי Word גנרלים ופיונים כאחד, ואיש הציבור נשאר בפינה שלו. סמרטוט. ממש Yes Minister, רק עם החום והדביקות וניחוחות הזיעה של תל-אביב באוגוסט. מלבב.
אלא שידוע כי אבן שטיפש אחד זורק לבאר, אלף חכמים לא יצליחו להוציא. וגדודי הקורבנות עומדים בצד וסופקים כפיים בהנאה, מחכים לנפילה. וככה צועד לו על גשר החבלים המתוח מעל לתהום האיש שרצה להיות מלך. בדיוק כמו שון קונרי בסרט שנשא את השם הזה. וטובי חבריו לשעבר, מעריציו העיוורים, לקוחותיו, הקולגות שלו וקורבנותיו, נוטלים גרזנים חדים ומכים בחמת זעם בקשרים שמחזיקים את הגשר מעל התהום. כי ככה ייעשה לאיש שרצה להיות מלך.
