חזירים בחלל (או "שכר הבכירים")
(פורסם לראשונה באתר הבלוגים "במחשבה שנייה")
חזירות השכר (זו ההגדרה המדויקת; זו לא "חגיגת השכר" – כמו שאוהבים לכתוב בארץ הדה-מארקר) של המוני בכירים כל הרמות, מחרבת את המעט שנשאר מהמארג השביר שעליו יושבת החברה הישראלית. קבוצה מצומצמת יחסית (לכאורה), אבל בפועל עצומה בממדיה – מושכת לכיסיה כמויות מטורפות של כסף. בלי בושה, בלי למצמץ. יו"ר בנק מזרחי-טפחות, יעקב פרי, הסביר היום ש"לבנק יש בעלים פרטיים ולמנכ"לים טובים צריך לשלם". נכון, פרי צודק. למנכ"לים טובים צריך לשלם. מגיע להם. אבל שימו לב: עלות השכר של חמשת הבכירים במזרחי-טפחות עמד בשנה האחרונה על סך של 28 מיליון ₪. עלות שכרו של המנכ"ל, אלי יונס, עמד על כ- 18.6 מיליון ₪. בשנה. בשנה אחת.
למי שלא טוב במספרים, הנה קצת סדר: העלות הממוצעת של שכרו החודשי של מר יונס היתה בשנה האחרונה 1,550,000 ₪. שזה 51,666 ₪ ביום. שזה 2,152 ₪ לשעת עבודה (כולל שעות השינה).
שכרו השנתי של האנליסט הבכיר יובל בן זאב, איש חברת כלל פיננסים, עמד בשנה האחרונה על 8.2 מיליון ₪. כנראה שמגיע לו. הוא מנהל מצליח, ומנהל מצליח צריך לקבל כסף. עלות שכרו החודשי של המנהל המוכשר יובל בן זאב היא 683,333 ₪. ביום הוא עושה לביתו 22,777 ₪. ביום אחד.
בשביל הפרופורציות, בואו ננסה לשחזר מספרים שאנחנו מכירים טיפה יותר טוב. נשיא המדינה, ראש הממשלה, חברי כנסת, מנכ"לים בשירות הציבורי, פקידים בכירים, קציני המטה הכללי, מפכ"ל ונציבי המשטרה – אנשים שאחראים על גורלנו לא פחות מיעקב פרי, אלי יונס, דני דנקנר, צבי זיו, יובל בן זאב וחבריהם – מקבלים משכורות יפות מאוד: בין 35,000 ל- 60,000 ₪ בחודש. מנכ"לים בכירים למדי של חברות ממשלתיות, של חברות פרטיות, של חברות תעשייתיות ויצרניות – זוכים למשכורות של 40,000, 50,000, נניח עד 80,000 ₪ בחודש. תוסיפו לזה חשבון הוצאות לא קטנוני, מכונית צמודה חדשה בגודל של מנהלים, אמצעי תקשורת למיניהם, הפרשות נדיבות לפנסיה, קרנות השתלמות ודומיהן – ונניח שהעלות הכוללת נעה בין 60,000 ל- 100,000 ₪ גג. מה נגיד? משהו שבהחלט אפשר לחיות איתו, לגמור יופי את החודש, לשכוח מהמינוס, לנסוע כמה פעמים בשנה לחו"ל, לרכוש דירה נאה, לאכול במסעדות טובות. אפילו לאכול בשני מזלגות.
אז אני שואל: זה לא מספיק? זה לא מכובד? התשובה היא לא. עובדה – זה לא מספיק להם, לברוני הכסף החדשים.
ושיהיה ברור: זו לא סתם קנאה או צרות עין. כי זה בא על חשבוננו. אשכרה על חשבוננו. הכסף הזה לא שייך להם. לא מגיע להם. הכסף הזה הוא שלנו. של כולנו. להם מגיע שכר הוגן – לא אוצר בלום.
קחו, נניח, בהערכה מאוד צנועה, מקסימום אלף מקבלי שכר חריג בסדר גודל של "צנוע" של 2.4 מיליון ₪ בשנה (עלות). כ- 200,000 ₪ בחודש. כמה כסף הם עולים ביחד? 2,400,000,000 ₪. ובמילים: 2.4 מיליארד ₪. וזה רק על 1,000 מנהלים, שמקבלים כ"א בשנה בסך הכל כ- 15% משכרו השנתי של אלי יונס. ועכשיו בואו נניח שכל אלף המנהלים האלה היו מסתפקים במחצית מהשכר הזה – 100,000 ₪ בחודש בלבד. כמה כסף היה מתפנה? 1.2 מיליארד ₪. פשוט מאוד. עניים הם לא היו נעשים, אבל במשק היו מסתובבים עוד כמה וכמה מיליארדי שקלים. הרבה מיליארדים. לא לחלוקה חלילה; לעבודה. לשכר עבודה הוגן – להרבה יותר אנשים. ושתבינו: יש הרבה יותר מאלף אנשים כאלה, שמרוויחים הרבה יותר מ- 200,000 ₪ בחודש. בכל חודש.
כמות הכסף היא סופית לגמרי. יש עוגת כסף אחת וממנה כולם צריכים לאכול. ועכשיו נשאר רק לחשוב איך הכסף הזה מתחלק וכמה כל אחד מקבל. כמה מקבלים אלה שנמצאים למעלה, רחוק, בשפיץ של הפירמידה – וכמה נשאר, אם נשאר, לשיירות הנמלים שמרכיבות את בסיס הפירמידה.
חברה שבסיסה מלקטי פירורים וקודקודיה ברקיע השביעי – סופה להיכחד. זה קרה בעבר וזה יקרה גם בעתיד. הכספים המטורפים האלה עושקים ומשפילים את אלה שמייצרים אותם. את העובדים הפשוטים, את מקבלי השכר הצנועים, את האנשים שנחנקים תחת עול המשכנתא, מחירי הדלק, עלויות החינוך, מצוקות היומיום; האנשים שקמים לעבודה עם צאת החמה ונופלים למיטה עם צאת הנשמה; אנשים שאפילו לחלום לא נשאר להם כוח.
ה"ה יעקב פרי אמר היום שעינינו לא צריכה להיות צרה בו ובחבריו המנהלים העשירים. שהבעיה היא של המדינה. של המשק. של הממשלה. של האוצר. של הרווחה. שגם אם הוא ועמיתיו לא היו מושכים כזה שכר – עדיין היו עניים ונזקקים ומסכנים. שזו חובתה של המדינה.
ובכן, מר פרי – אתה שרלטן. שרלטן וחמדן. כי מספיק אם נציץ במפעל הקטן שאתה היו"ר שלו, בנק מזרחי-טפחות, ונקצץ לא הרבה – רק שליש מהעלות הכוללת של השכר שלך ושל המנהלים הבכירים שלך – היית יכול לשלם שכר הוגן לפועלות הניקיון שזוחלות (אחרי שעות העבודה כמובן) על השטיחים הרכים ומשטחי הפרקט הממורקים, מנקות ומבריקות את רהיטי העץ הנאים שלכם ואת כורסאות העור הנוחות שלכם; והכל בתמורה לשכר רעב של פחות משכר המינימום, בלי תנאים סוציאליים, בלי חופשה ובלי פנסיה ובלי כבוד ובלי תקווה. עובדי קבלן, שמעת על הפטנט הזה? כן, ההם, השקופים. המנקות והשומרים והמאבטחים והנהגים והשליחים ושלל נותני השירותים.
והכי מרתיח זה הקשקוש הקבוע על כך שמדובר בחברות פרטיות. לא, אלה ממש לא חברות פרטיות. כל המפלצות האלה, מפלצות הבורסה והקרנות, כולן מבוססות על הכסף שלנו. על החסכונות שלנו. על הריבית שאתם גובים מאיתנו. על קופות הפנסיה שלנו שאתם מרוקנים בכזאת חדווה. אתם מדברים על חברות פרטיות ובעלי שליטה, ורק שוכחים להזכיר שגם בחברות האלה – בורסאיות ומוסדיות – בעלי השליטה מחזיקים במיעוט המניות. וברוב המקרים, גם המימון הפרטי של אותם בעלים פרטיים, מקורו בהלוואות על חשבון הציבור, בערבויות של המדינה, במענקים, באגרות חוב ועוד וכו'. ע"ע לב לבייב.
תזכרו: יום אחד יקום ההמון ויעלה עליכם. וכל מיליון נוסף שאתם מושכים לכיסכם הפרטי מקרב מאוד את היום הזה.
