זה לא המיתון, טמבל. זו הפחדנות
המשבר הכלכלי הוא אמיתי. אין ולא יכול להיות על זה ויכוח. מה שהתחיל כגלי צונאמי בשוק המשכנתאות בארצות-הברית – הועצם ונופח ודורדר בהפקרות, בחמדנות, ברמאות ובשקרנות של מנהלי הקרנות, מנהלי ההשקעות, הברוקרים, המנכ"לים, מנהלי הכספים, הבנקים, הבנקאים, הרגולאטורים. You name them.
אבל אנחנו לא ארצות-הברית והחיים הקטנים שלנו, כמו גם העסקים הקטנים שלנו כאן, לא אמורים להיות מושפעים ברמה כזאת של פאניקה. מה שקורה כאן בחודשים האחרונים הוא שילוב של פחד, אימה, רוע, פחדנות, קטנוניות – ובעיקר שיתוק. אין חולק על כך שבתקופות לא יציבות צריך להיזהר. לשקול. להסס. לבדוק מחירים, להשוות, לדחות, להצטנע. הכל בסדר. אבל מכאן ועד לכניסה להקפאה עמוקה – המרחק גדול.
החיים של כולנו נמשכים וגם מחר בבוקר נצטרך לקום לעבודה. לקבל משכורת, לשלם משכורת. גדולתו של מנהל, של נבחר ציבור, של בעל תפקיד באשר הוא – היא בקבלת החלטות גם בעתות משבר. זה לא חוכמה להיות מנהל מוכשר ומצליח בזמנים טובים. בזמנים שבהם אין בעיה של כסף. בזמנים שבהם הבנק רודף אחריך בתחינה שתיקח עוד הלוואה. שתגדיל את מסגרת האשראי.
הנה לכם בדיחה לא מצחיקה: מה זה בנק? בנק הוא חבר שנותן לך במתנה מטרייה בקיץ, בשיא החום – ולוקח לך אותה עם בוא הגשמים. במבול הכי גדול. ומי שניסה לדבר בחודשים האחרונים עם הבנק שלו, מכיר את הבדיחה הזאת היטב. ממקור ראשון. ידע אישי חינם.
אבל עזבו אתכם מהבנקים. מהם באמת שאין מה לצפות. קחו את האנשים היותר פשוטים. אותם מנכ"לים, מנהלי כספים, ראשי רשויות, נבחרי ציבור, פקידים ממונים, מנהלי אגפים, מנהלי פרויקטים – כל האנשים שאיכשהו למדתם להסתדר איתם במשך השנים. לא תמיד בחיוך, לא תמיד באושר גדול. אבל גם יחסים של שוטף פלוס שישים, או תשעים, אפילו מאה ועשרים – הם יחסים. לא רומן לוהט, אבל סוג של יחסים.
ומה עכשיו? דבר אל העצים והאבנים. לך תרדוף אחרי הרוח. קחו, לדוגמה, רשות מקומית. או איזה משרד ממשלתי. בוא נניח שאתם (אנחנו) ספק שירותים קטן או בינוני. עובדים ביושר ובנאמנות. עובדים סביב השעון, מוציאים חשבוניות בזמן. מדי חודש. ככה כבר שנים. וככה, במשך השנים, אתם (אנחנו) מתרגלים להגיש את החשבונית ביום ככה וככה ולראות את התשלום ביום זה וזה. לא מבריק, לא מדהים – אבל נסבל.
ועכשיו? נו, בוודאי. יש מיתון. לא שמעתם? קשה לנו. קשה להם. אתם מבינים? להם קשה. הם, עם תקציב שנתי של עשרות ואולי מאות מיליונים. עם מערכת גבייה משומנת ולעיתים גם דרקונית. עם מנהלים וגזברים ומבקרים ומורשי חתימה – להם קשה. ומי משלם את המחיר? אתם (אנחנו). הקטנים. אנחנו צריכים להבין, להפנים, להצטמצם, לחתוך, לפטר, לקצץ. כי להם קשה.
אלא שבפעם האחרונה שבדקתי, אותה רשות בדיוק – עירייה, מועצה, משרד ממשלתי, בנק, מה שתרצו – לא הציע לכם (לנו) הנחה בארנונה; קיצוץ במחיר המים; חניה חינם; דחייה בתשלום מס הכנסה; ביטול עמלות.
אתם מבינים? להם קשה. להם כואב. אצלם יש מיתון. ובגלל זה אתם (אנחנו) צריכים להבין אותם, לתת להם הנחות, לקבל את הכסף בשוטף פלוס מתישהו, לעבוד יותר בשביל הרבה פחות. לפעמים בשביל כלום.
ולמה? לא, לא בגלל שיש מיתון. ממש לא. כי אם זה היה בגלל המיתון, אז נטל המיתון היה מתחלק בין כולם שווה בשווה. אבל לא, זה לא המיתון טמבל. זו הפחדנות. זה הרוע. זה הניצול. זה חוסר האכפתיות. זו ההפקרה. זו ההפקרות.
המיתון הזה הוא ממש חגיגת ברית מילה: לקטנים חותכים – הגדולים ממשיכים לחגוג.
