• עמוד הבית
• אודות
• שירותים
• תוכן העניינים
• צור קשר

טובי, אתה טועה.
בעבר הרחוק, כשהיינו עתונאים צעירים מאד, דוּבר על שלטון העשירים בעתונות הבריטית. הסתכלנו עליהם מרחוק ואולי גם קצת מגבוה - כי אצלנו היתה עתונות אידיאליסטית, מפלגתית וגם שלושה עתונים פרטיים.
העתונות הבריטית לא כשלה בגלל בעלי ההון. היא שגשגה.
לא שלדון אדלסון הוא סכנה לדמוקרטיה, כי ישראל היום לא קובע את סדר היום.
טובי, יש רדיו (בלשון רבים), יש ערוצי טלוויזיה (רבים), יש עתונים (רבים! כולל מקומונים, עתונים חרדיים, עתונים מגזריים, עתונים ימניים שמהם נוטים להתעלם). אז ישראל היום יכול לקבוע את סדר היום? לא מוגזם קצת?
כתבתי באתר שלי לפני חודשים אחדים - הפתרון למעריב יהיה אם עופר ימכור אותו, כפי שאמו הציעה בעבר.
דרך הניהול שלו הביאה את העתון אל פי פחת.
אינני כותב זאת בגלל טינה אישית. עזבתי את העתון כשיצאתי לפנסיה במועד. אני מסתכל על העתון בשנותיה של משפחת נמרודי ורואה את הפתרון.
זכי רקיב (או רכיב) הוא איש עסקים שהצליח בעבר והגיע לשיאים בעסקי היי טק וגם ירדו עסקיו לשפל. שפל מאד גבוה, אבל…
לעניות דעתי, הוא לא יציל את העתון. אף אחד לא יציל את העתון, אלא אם יקנה אותו מישהו עם מגע קסם. מישהו בעל נס.

אני לא בטוח שטענתי שאדלסון עצמו הוא הסכנה לדמוקרטיה. אני כן עומד מאחורי הטענה שעיתונים מטעם, בשליטת בעלי הון עם כיסים בעומק בלתי מוגבל - עלולים לסכן את כולנו. (גם ברמה הפיזית, אבל זה נושא לדיון נפרד).

ההבדל בין תופעת ישראל היום למסורת העיתונאית הישראלית הוותיקה, היא חוסר הבושה. הברוטאליות הרעיונית, היומרה לשנות סדרי שלטון וחברה. נכון, ידיעות אחרונות ונוני מוזס היו ועודם מונופול כוחני ודורסני, וגם לבעלי מעריב והארץ יש סדר יום חברתי, מדיני ובעיקר כלכלי. אבל בין כל אלה התקיים איזון. המידע זמין היום לכל, והקורא האינטליגנטי מסוגל לקבוע את עמדתו על סמך סינתזה (גם אם לא מודעת) בין כל מרכיבי המידע. הכניסה של אדלסון מסוכנת כי הוא חסר מעצורים, כי הוא לא פועל בתוך מערכות של בלימה ואיזון, כי הוא סימן מטרה - ואין מגבלה לסכומי הכסף שהוא רוצה או יכול לשרוף על השגת מטרותיו. וכל זמן שהקורא התמים מקבל את הסחורה בחינם - הוא בעצם מאבד את יכולת הבחירה. לעולם לא תהיה תחרות בין מוצר שאתה מקבל בחינם למוצר מקביל שאתה צריך לשלם עליו.

ולגבי גורלו של מעריב: אנחנו מסכימים. תמיד הסכמנו. עופר נמרודי לא מתאים לעיתונות הישראלית, העיתונות לא מתאימה לעופר נמרודי. ניהול מעריב היה ועודנו שערורייה ציבורית וקטסטרופה פרטית. וככל שאני מסוגל לשער, גם זכי רכיב לא יחלץ מטביעה את הטיטאניק מרחוב קרליבך

ראשית, הרשה לי לאמר שהקריאה בבלוג שלך מרתקת.
יש לי, ברשותך, 2 שאלות:
1. האם העיתונות (ידיעות, מעריב, הארץ וכיו"ב) לא יכולה להתמודד עם האתגר שמציב "ישראל היום" ע"י הפיכתה לעיתונות חינמית? הרי בכל העיתונים ישנן פרסומות שממנות את רוב ההוצאות (אם לא את כולן), מדוע אם כן שלא יהפכו את העיתונים לחינמיים? הרי גם את החדשות שבאינטרנט אני מקבל בחינם?
2. בהנחה שמעבר לעיתונים חינמיים אינו אפשרי, מדוע לא חושפים העיתונים את האינטרסים של "ישראל היום"? מדוע הם שומרים את זה בסוד? מדוע הם לא מסבירים לציבור, בצורה ישרה ובגובה העיניים, מדוע הם לא יכולים להיות חינמיים ומדוע העיתון שמתחרה בהם לא ראוי (בעיניהם)?

בתגובה לראשית תגובתך - תודה. זה מחמם את לבי.

ובתשובות לשאלותיך:

1. עיתונים מוסדיים, עם היסטוריה, רקע, בסיס כלכלי הגיוני, תזרים מזומנים ושאיפה לגיטימית של הבעלים והמו"לים לרווח - לא יכולים להיות חינמיים. בוודאי ובוודאי אחרי עשרות שנים שבהן הם נמכרו בכסף. אין לכך דוגמה בעולם וגם אין לכך כל הצדקה. יש כמובן חינמונים, אבל הם עיתוני זבל בעיקרם. מקומוני רכבת, לוחות מודעות נטו.

גם המנטרה של "חדשות חינם באינטרנט" לא רלוונטית לדיון הזה. אף אחד לא רוכש וקורא היום עיתון יומי או מגזין בגלל חדשות. זה ירד מהפרק מזמן (רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, פייסבוק, טוויטר, הודעות טקסט, סלולר…). עיתון הוא מוצר תרבות. אייטם של איכות חיים. משהו שאמור להעשיר את עולמך, לתת לך עוד זווית. בנחת, בשכיבה, על חוף הים, ברכבת, עם הזריחה, לעת שקיעה. האינטרנט לא מחליף את העיתון - הוא משלים אותו.

2. האינטרסים של ישראל היום ידועים וגלויים לכל מי שמוכן להקשיב ולקלוט. יש לו אג'נדה, יש לו בעלים שהמטרות שלו גלויות ומוכרזות, יש לו קו פוליטי ואישי חד וברור. אין כאן סודות - יש רק אנשים שלא מוכנים לשמוע. העיתונים הקיימים עושים הרבה מאמצים להסביר את ההבדל - אבל החינם מסנוור את עיני הלקוח. תן למישהו מנה פלאפל ללא תשלום - הוא לעולם לא יבדוק בן כמה השמן שבו טוגנו הכדורים.

3. תיאורטית, רק תיאורטית בשלב זה, תופעה כמו ישראל היום עלולה להיות הרסנית, מהסיבה הפשוטה שהיא לא מחילה על עצמה את הכללים הפשוטים ביותר של מחיר, של עלות, של סיבה או של תוצאה. אם לכסף אין ערך ואין משמעות, ולהוצאות אין גבול ואין מגבלה - מי ימנע את חיסולם של כל העיתונים האחרים רק באמצעות הפצה חינמית? כי גם אם, נניח, נוני מוזס שווה 500 מיליון דולר והוא מוכן לשפוך את כל הונו לשימור כוחו ועיתונו - הרי שלמישהו כמו אדלסון יש 5 מיליארד דולר שהוא יכול לשרוף על אותה המטרה בדיוק.

אז מי ינצח בכיפוף הידיים הזה? האם זה קרב בתנאים שווים? הוגנים?

מר פולק,

ראשית, אני מודה לך על התגובה המהירה, המפורטת ומאירת העיניים.

אז ככה, את המגבלה הכלכלית שעומדת בפני מי שרוצה להוציא חינמון, הבנתי, מה גם שיש כאן בעייתיות בשל העובדה שלמו"ל תהייה תלות גדולה עוד יותר במפרסמים וידיו תהיינה כבולות כאשר עניין כזה או אחר יתנגש באינטרסים של מפרסם בעיתון. עד כאן קיבלתי ואני לא מתווכח.

לגביי האינטרסים של מר אדלסון, ממה שאני מבין, האיש מעוניין להקים בארץ קזינו והעיתון "ישראל היום" נועד לתמוך בבנימין נתניהו על מנת שזה יסלול את הדרך (תרתי משמע?) לכך. האם בזה מדובר?

כי אם זה העניין, ותתקן אותי בבקשה אם אני טועה בקריאת המפה, הרי שהדבר לא נאמר בצורה מפורשת לציבור, גם לא לזה שרוצה לשמוע, והאמן לי מר פולק, אני מוכן לשמוע כל דבר מנומק, כל דבר.

אני מסכים כי הציבור מטומטם כל העת (כפועל) ואכן מטומטם במידה (כשם עצם), אבל אם יסבירו לו שבמנת הפלאפל שלו יש שמן מנוע, הוא לא יאכל אותה גם אם ישלמו לו.

אני אדם שמאוד אוהב לקרוא מר פולק. בשנה האחרונה, הייתה לי ההזדמנות להיות בשנת שבתון (לא, אינני מורה או פרופסור מן המניין, פשוט פוטרתי והייתי בבית…) שבמהלכה העברתי כ-1500 שעות בקריאה בעיתונות המקוונת ובתגובות. הנושאים לסיקור בעיתונות (הכלכלית בעיקר), משקפים לדעתי את האינטרסים של בעלי הון, וקשה, קשה עד בלתי אפשרי לבוא בטענות לציבור, שמוחו נשטף בשיטתיות חסרת רחמים ומצפון, פעם אחת בכותרת, פעם שנייה בכתבה ועוד עשרות פעמים בתגובות בתשלום.

לצערי, אני חושב שהעיתונות בארץ לא אומרת את האמת לציבור, או שאומרת לו חצאי אמת או שמדברת איתו על דברים שאינם רלוונטים או לא חשובים והחשש שיש מפני אמירת האמת על עסקיו של מר אדלסון ותכניותיו נובע, לעניות דעתי, בשל הפחד שמא מר אדלסון יחשוף גם הוא את מפת האינטרסים של בעלי העיתונים בארץ ויחשוף את ערוותם ברבים. כמו כן, האם יש חשש מפני אמירת הדברים בצורה ישירה מפאת סכנה של הוצאת לשון הרע ו/או תביעת דיבה מצד מר אדלסון?

האם יש משהו בדברי, מר פולק?

נ.ב
אתה זוכר את גאידמאק? הרי גם מפניו הפחידו אותנו. כולם דיברו על סיכויו להיבחר לראשות הממשלה. כולם חששו מהכספים ששפך בלי הכרה. בסוף, 5000 איש הצביעו עבורו לראשות עיריית ירושלים. יכול להיות שהציבור לא כל כך מטומטם והוא פשוט נהנה מארוחות החינם כל זמן שהוא יכול ועובר הלאה כשמגישים לו את החשבון?

כל מה שאתה טוען נכון בעיקרו - ולא סותר כהוא זה את הטענות שאני הבאתי. הציבור אכן מטומטם ולכן הציבור משלם (שלום חנוך אמר את זה לפניי…).

אין אמת אחת. ואף אחד לא אומר את כל האמת. אף פעם. לכל מו"ל או בעלים של עיתון יש אינספור אינטרסים אחרים. כלכליים, אידיאולוגיים, אישיים. מה שתרצה. זו עובדת חיים. גם נכון מאוד הניתוח שלך, שמרבית הכתיבה העיתונאית היום היא כתיבה שמשרתת באופן בוטה וחסר בושה את בעלי ההון והפוליטיקאים שמשרתים אותם.

ועדיין: ברגע שיש כמה שחקנים שמשחקים על אותו מגרש, ויש להם אינטרסים שונים - ניתן לקבל תמונה מאוזנת פחות או יותר. ברגע שמישהו מפעיל מכבש מידע ברוטאלי, חסר מעצורים, מוטה פוליטית וכלכלית באופן קיצוני - זה סיפור שונה לגמרי. אין מה ואין מי שיבלום אותו. אין אפילו מי שיאזן אותו.

ומה האינטרסים של אדלסון? אני לא יודע. כל ניחוש שלי יהיה טוב כשלך. הוא מחזיק בדעות ימניות בעליל בכל הנושאים המדיניים; הוא משמן היטב את עושי דברו הפוליטיקאים; הוא בוודאי ישמח לקבל זיכיונות לקזינו; הוא בוודאי ישמח להנציח, לקדם ולבסס את שלטונו של עושה דברו ונושא כליו, ראש הממשלה.

זה הסיפור בתמצית. סיפור ללא צדיקים, בלי תום לב, בלי שמץ של יושרה או הגינות. מכל כיוון

לגבי גאידמק, אתה טועה. אף אחד לא ספר אותו. הוא היה גיחוך מהלך, וכל מי שהתחבר אליו - עשה זאת רק לשם רווח קל ומהיר. דולרים התעופפו באוויר - וכל מי שיכול היה, קפץ גבוה בשביל לתפוס משהו. ולמרבה הבושה, עשו זאת לא מעט עיתונאים חסרי חוט שדרה.

אף אחד לא חשב לרגע אחד שיש לו משמעות כלשהי בחיינו. ברור היה בעליל שהוא פועל למען הצלתו האישית ומניעת הסגרתו. אין שום קשר בין תופעת גאידמק הגרוטסקית, לבין תופעת אדלסון העמוקה והמסוכנת

שוב תודה מר פולק על תגובתך המהירות והמאירות.

אני אגב, כבר לא מאמין בבעלי הון בעלי דיעות פוליטיות ימניות (או שמאליות, לצורך העניין).
לעניות דעתי, הכל כסף, ואם זה לא היה אוקסימורון, הרי שלראש ממשלה סוציאליסט או קומוניסט בבוודאי היו נמצאים כמה חברים בעלי הון שחושבים בדיוק כמוהו. אבל שקרים של מי שמתחזה לקומוניסט אפשר לחשוף בדקה אחת ואילו את שקריהם של בעלי הון ימנים, קשה, עד בלתי אפשרי לחשוף.