געגועים לשלום (חנוך)

אתמול בערב התכנסנו לתחנה נוספת בסדרת מדורות השבט ההולך ונכחד. אותו שבט מתרחק ונשכח של מה שהיה פעם ארץ ישראל (הישנה והטובה - לאו דווקא השלמה) שלנו. מדינה ותחושה וריח שאהבנו וגדלנו עליו. זה היה בנמל תל-אביב המתחדש. בהאנגר 11. לא בדיוק לוקיישן של ארץ ישראל ההיא. נפגשנו - המון פרצופים מוכרים מהרבה מקטעי חיים, עשרות שנים לאחור - בתחנה הראשונה במסע הזיכרון (הקולקטיבי) של שלום חנוך. שבלול, פלסטלינה, פראג והסביבה.

כאמור, נמל תל-אביב ההומה, הדחוס, הבוהמי והבהמי,  הנובורישי להחריד, העמוס במיליוני מכוניות נוצצות ובני נוער מודלקים וכבויים בעת ובעונה אחת - נמצא במרחק הכי גדול שאפשר מחוף מציצים הסמוך, מהנמל הישן של אריק ושלום ואלטמן הקטן החרמן הקטן, מכל גיבורי מציצים, לול ושבלול.

השירים - כולם עד האחרון שבהם - היו מופלאים. שירי תקליט המופת שבלול, למה לי לקחת ללב, אשת האיכר, קח לך אישה, מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר, שחק אותה, מה איתי - כל מה שאתם זוכרים ויותר. וגם כמה שירים מפלסטלינה, אולי גם מפוזי וגם מהתקליט האנגלי של תקופת לונדון החבויה.

אני מאוד אוהב את שלום חנוך. תמיד אהבתי. הוא יוצר גאון, כישרון יחיד בדורו, שבמקומות אחרים ובשפה אחרת כבר היה מיליונר כבד וחבר של כבוד בהיכל התהילה של הרוק-אנד-רול. אבל המקום הזה קטן וקטנוני וקרתני, ואנחנו חסרי סבלנות וקצרי רוח, ומי שרואה את ערוץ 24 במתחדש - שנהפך לחתונה מזרחית, לפרחיאדה וקראחנה מעוררת בחילה (והכל בניצוח וניהול הבעלים של הבידור במדינה, זכיינית ערוץ 2 קשת) - מבין שהמקום הזה לא מתאים יותר לשלום ובני מינו.

אבל זה לא היה זה. ממש לא. למרות השירים, למרות העיבודים הטובים ולפעמים המקוריים (לואי להב, משה לוי, רוני פיטרסון), למרות ועל אף שלום שהיה מלא אנרגיות כמעט כמו פעם - לא היה חשמל באוויר. הבמה היתה עמוסה בכלים חשמליים כמו אז, בחתונה לבנה - אבל חשמל באוויר לא היה. הלוקיישן, אותו חלל לא מוגדר של ההאנגר, סביב שולחנות עגולים, עם הבירות, הקפה, הנקניקיות, והכל בתורים הומים אינסופיים; השיטוט הבלתי פוסק מהשולחנות למזנונים, לשירותים, לרחבת העישון שבכניסה, עם רחש ולחש ורעש רקע אינסופי ומסיח דעת. זה לא היה זה.

ההפקה היתה סבירה, אבל ממש לא מעולה. בשביל מופעים חד-פעמיים כאלה, בסך הכל ארבע תחנות בחייו המוסיקליים הכל-כך עשירים של אחד היוצרים הכי חשובים שהיו ועודם כאן - צריך היה להשקיע יותר. הרבה יותר. העסק לא היה תפור. הקישורים מסורבלים. הרצף לא תמיד הגיוני. העסק לא ממש התחבר. ומשהו נוסף שצריך להגיד  - ובקול רם: תנו לנו ווליום! במסגרת טרנד הפוליטיקלי-קורקט המגוחך, במסווה של שמירה על עור התוף המשותף שלנו - בלתי אפשרי בזמן האחרון לשמוע הופעות. הסאונד חיוור. חלש מדי. מי שהולך לשמוע מופע רוק אמיתי, לא מקבל יותר את הבומבה כמו שהיה מקבל פעם. ושלום חנוך יודע לתת בומבות. חתונה לבנה, זוכרים? תמוז? מחכים למשיח? אז מה זה השקט הזה? פעם היינו יוצאים ממופע כזה עם אוזניים אטומות מהגיטרות, סרעפת דואבת מהתופים ערפת וכאבי תופת בבטן מהבסים. ועכשיו? פוף. כלום.

משהו היה חסר במופע הזה. המון היה חסר במופע הזה. השירים היו מצוינים, אבל העסק נמשך פחות משעתיים ברוטו. וזה לא מספיק בשביל אירוע חד-פעמי כזה. קצר מאוד. קצר מדי. השירים היו מעולים - אבל לא היה כיף לשמוע אותם בווליום המינורי, שלא ממש התגבר על רעשי הרקע  המעצבנים. אי אפשר היה להיכנס לתוך ההופעה.

וגם הקהל לא היה משהו. מנומס , אנמי, אדיש. בודדים, בשוליים, עמדו על הרגליים. ספורים ממש רקדו.

משהו היה חסר מאוד בערב הזה. נדמה לי שקוראים לו אריק.