בשבחו של העיתונאי הרואה ואינו נראה
הזכירו את שמי בטלוויזיה. מה אתם יודעים. לא חשוב איפה ולא כל-כך משנה ההקשר. טוב, אם אתם מתעקשים, אז זה היה בתוכנית ערוץ 2 כלשהי עם לינוי בר-גפן, עיתונאית מצוינת ורהוטה, שמשום מה משחיתה את זמנה על תוכניות מיותרות שבהן היא מצטטת כל מיני דברים שמתפרסמים ברשת; כמו פוסטים והמגיבים עליהם, וגם - רחמנא לצלן - טוקבקיסטים ומבחר אמרות השפר שלהם. במקרה דנן טיפלה לינוי במבחר סקירות וביקורות על הופעתו של שלום חנוך, ובין השאר ציטטה את הפוסט שלי שדן בעניין. האמת היא שלא שמעתי את זה בעצמי. סיפרו לי. שיהיה.
אבל אז עלה בדעתי שוב העניין הזה: הטלוויזיה. מה יש בה שכולם רוצים להיות בה. מה יש בדבר הזה, שנקרא טלוויזיה, שאם אתה לא שם - אתה בפירוש לא קיים. ואולי כך רוצה הטלוויזיה שנחשוב. האם אכן כך?
פעם, לפני הרבה יותר מדי שנים, עיתונאי היה זה שנמצא במקום האירוע, רושם משהו במחברת קטנה, רץ לטלפון הקרוב לדווח לעורכים שלו, מגיע למערכת ומתקתק את רשמיו למכונת כתיבה רעשנים. אחר-כך הוא עשה את אותו הדבר באמצעות הכתבה לקלדנית והמוכשרים עשו את מול המחשב במערכת, ואחר-כך גם מול המחשב בבית. כך או כך, העיתונאי היה מישהו שרואה ושואל וצופה - וכותב; המושג עיתונאי היה שם נרדף למתווך בין האירוע שאיכשהו תמיד התרחש במקום מרוחק מציבור הקוראים, שלא בהכרח צולם ותועד, אירוע שאף פעם לא היתה לו ממשות משלו, פנים וצבע וריח. העיתונאי המסקר והכותב העביר לנו את הקולות והריחות. קיצר לנו את הדרך מאיפה שלא היינו, לאיפה שהוא כן היה. לא בכדי עורכי עיתון "חדשות" ז"ל - המודל הכי חדש והכי רענן של העיתונות הכתובה שידענו מאז ומעולם - כינו את הטורים האישיים שהם טרחו להצמיד לכל דיווח בלוגו "היה/היתה שם". הגדרה מושלמת. ולחשוב שאנחנו רחוקים כמעט 30 שנה מאז הניסיון העיתונאי והכי מרענן שהיה לנו בתחום הזה. איפה חדשות של אז ואיפה אנחנו (ישראל) היום. כמה כישרון כתיבה התפרץ אז, בימים שלכתיבה היה ערך. כמה תענוג היה לקרוא את הכותבים הטובים. איפה ישנם היום עוד אנשים כמו הכותבים ההם.
העיתונאי של פעם היה דמות אנונימית. חסויה. כמעט סודית. אנשים לא הכירו אותו. פרצופו היה בדיוק כמו כל פרצוף אחר ברחוב. רגיל. לא מוכר. העיתונאי היה איש שכותב בעיתון. במקרה הטוב, ידענו שיש לו שם, וגם זה לא תמיד היה ברור - רבים מטובי הכותבים השתמשו לעיתים בפסבדונים. בתור ילדים, נערים, אנשים צעירים - הכותבים שקראנו, שחלקנו העריץ, היו סוג של סופרמנים. לפחות כאלה שניחנו בכישרון נדיר, שלא היה נחלתם של האנשים האחרים. הכישרון לכתוב. היכולת לתאר. לא ידענו אך הם נראים, מה הם אוהבים, לא היה לנו מושג מה הן הנטיות הפוליטיות שלהם, היכן הם יושבים, מה הם אוכלים, האם הם שמנים או רזים, נמוכים או גבוהים. קראנו אותם. את מה שהם כותבים. קראנו איך הם כותבים. זה הספיק לנו. זה גירה את סקרנותנו. הורינו חיכו שבוע שלם לקרוא את הטור השביעי של אלתרמן, הדור שלפניהם לא החמיץ את מה שכתב ברל כצנלסון ובני דורו. מאמרי המערכת והטורים השבועיים של ד"ר קרליבך, ד"ר רוזנבלום, דיסנצ'יק האבא, שניצר, ז"ק, רוזנפלד - ואחריהם אהרל'ה בכר, אדם ברוך, אמנון אברמוביץ, נחום ברנע - היו אבני הדרך של האקטואליה שלנו. של הדעות שלנו. של המצב-רוח הלאומי.
וזה לא שפעם בכלל לא היתה טלוויזיה. הטלוויזיה פרצה לחיינו במהלך שנות השבעים, ובוודאי ביתר שאת לאחר מכן. היתה טלוויזיה - אבל היא לא היתה עיתונות. בטלוויזיה הופיעו אנשים שזה התפקיד שלהם: להופיע בטלוויזיה. הטלוויזיה היתה קופסת בידור. משהו שבוהים בו בשביל להירגע. בשביל לצחוק. בשביל ספורט. בשביל סאטירה. מוזיקה. היא לא היתה מדיום עיתונאי. פעם, עיתונאים-כותבים היו גאים במקצועם. כנראה שלא היה להם צורך עז כל-כך לשבת אצלנו בסלון מדי ערב ובוודאי בלילות שבת. הטובים שבהם עשו לנו את זה מרחוק, מאחורי מסך האלמוניות. וכאשר קראת אותם, לא ראית את הפרצוף שלהם מדבר אליך. ראית את האירועים מתוך ראשם, עיניהם, המילים שלהם. קראת אותיות והשלמת את התמונה בראש. לא בהית בראשים מדברים.
בעידן שבו כל אחד נמצא כל הזמן בטלוויזיה, האנונימיות חוסלה. אבל יותר מזה: ככל שיותר אנשים מופיעים בטלוויזיה - ולפעמים נדמה שכולם נמצאים כל הזמן בטלוויזיה - פתאום זה נראה הרבה פחות מפתה. ממש לא זוהר. במהלך השנים, כאשר הרוב המכריע של האנשים שהכרתי במהלך שנותיי בעיתונות נהפכו לאורחים קבועים על המרקע בסלון שלי - אני כל הזמן חזרתי ואמרתי: למה להם? מאיפה מגיעה הכמיהה הזאת להיות פרצוף מוכר? להיות מפורסם? מה היה רע להם בכתיבה מקצועית ורהוטה בעיתון יומי. במגזין. אפילו ברשת. איך זה שהטלוויזיה נהפכה למשאת הנפש היחידה? האולטימטיבית? מתי הוחלט, מי החליט שתפקיד בטלוויזיה הוא תמיד קידום לעומת על תפקיד שהוא לא טלוויזיה? כך מול העיתונות הכתובה, כך גם ביחס לרדיו. עוד מדיום נפלא שהטלוויזיה הורסת בהתמדה.
היום כולם רוצים להיות מפורסמים. להמון אנשים נורא חשוב שיכירו אותם ברחוב. שיידעו מי הם. מסתגרים בכלוב למשך חודשים מול עשרות מצלמות, אוכלים חרקים באיים נידחים בקצה העולם, מתאחרים בתוכניות מופרכות, משתתפים במשחקים אוויליים ומשפילים - רק בשביל להגיד: הייתי שם. הייתי בטלוויזיה. מכירים אותי. יודעים מי אני.
אבל למה? בשביל מה? תהרגו אותי, אבל אני לא מבין: מה רע באנונימיות? במה חיי יהיו טובים יותר אם מישהו יזהה אותי בתור בסופר? איזה אושר תסב לי תמונה שלי - בעיתון או בטלוויזיה - כשאני יושב בבית קפה, אוכל במסעדה, מטייל עם הכלב או סתם ממתין לירוק ברמזור? אני מודה שנחמד לי לשמוע ממישהו שהוא קרא אותי. עוד יותר נחמד לשמוע שהוא אהב את מה שכתבתי. אני שואב סיפוק מתגובות אינטליגנטיות ודיונים חכמים בעקבות דברים שאני כותב.
אני יכול להבין סיפוק מכתיבה ומתגובות על כתיבה. בדיוק כמו שאני יכול להבין שחקן, או בדרן, או זמר - שמופיע בטלוויזיה ורוצה שיכירו ויוקירו את כישוריו וכישרונותיו. אבל איזה כישרון דרוש ואיזה כבוד מצפה למי שנהיה מפורסם רק בגלל שהיה בטלוויזיה?
