בלוג אישי לעיתונאי פעיל - בשביל מה בעצם?

הכתיבה העיתונאית עוברת אבולוציה מרתקת. המעבר של רפורטרים, כותבים ועורכים בין אמצעי המדיה השונים היתה מאז ומעולם נושא שנוי במחלקות. מהמקומון לעיתון הארצי, מעמודי החדשות למוסף השבועי, מכתיבה לסקירה, מתיאור להבעת דעה, מטור אישי למאמר המערכת, מהרדיו לטלוויזיה, מהעיתון לטלוויזיה, מהטלוויזיה המקומית לארצית, מהכבלים ללוויין, מערוצי הנישה לברוד-קסט, מחדר החדשות לאולפן פופוליטיקה.

ועכשיו המעבר לרשת, ובתוך הרשת לרשת האישית, ומהאתרים לווב 2.0 (או כמה שזה היום), לפייסבוק, לטוויטר ולמה שעוד לא נולד. מכיוון שבעיתונאים מקצועיים עסקינן הפעם, נניח כרגע לכותבים האינטואיטיביים, למשוררים המיוסרים ולכותבים מהבטן, לכותבי השירים והסיפורים למגירה, לגרפומנים למיניהם. כבודם במקומם, אבל בפעם אחרת. הפעם אני מנסה לגעת בי ובבני מיני: באותם אנשים שבמשך כך וכך שנים עסקו לפרנסתם בכתיבה ובעריכה ובשאר מקצועות העיתונות. ופרנסתם נגדעה.

רשת שהיא גם רשת הצלה

הרשת היא רשת ההצלה שלנו. של אנשי האמצע, של דור הביניים, של אלה שהתחילו בדפוס עופרת ו"בלט" ("סדר צילום"), במכונות כתיבה, במחשבי ה"קומודור" ובמעבד תמלילים מדגם א"ב. אנחנו, שחוגגים 45 עד 55 (גם כן חגיגה) עדיין מרגישים מספיק צעירים, מוכשרים ומיומנים במקצוע היחיד שאותו למדנו והכרנו. אלא שהעולם שהיה כל עולמנו הפנה אלינו עורף. והרשת, בגרסתה העכשווית, כמו נולדה בשבילנו.

המערכת, אכזרית ולא סבלנית, פולטת אותנו החוצה ביריקה. הדוגמה הבוטה, הבולטת והאכזרית להפניית העורף המוסדית לטובי בניה (וכותביה) היא כמובן רון מיברג. הוא נע ונד ונדד בין העיתונים השונים, כתב לבד וכתב בזוגות, כתב על אוכל ועל תרבות ועל מוזיקה ועל קולנוע ועל פוליטיקה - ומדי כמה שנים מצא את עצמו בחוץ. הוא ניסה לחזור, התקבל לרגע, נזרק ונבעט שוב ושוב - עד שהבין בדרך הקשה את האמת שממנה הוא ניסה להימלט לאורך הפרק האחרון בקריירה שלו ככותב שכיר: אין דבר פתטי יותר מעיתונאי מזדקן (זכויות היוצרים לעמוס אילון ז"ל).

אנחנו הרי מרגישים שאנחנו במיטב שנותינו ובשיא היצירתיות שלנו; אנחנו משוכנעים במקצועיות ובאינטגריטי שלנו; מתברכים בניסיון עתיר השנים שלנו; מכירים בערך עצמנו ובני מיננו (מישהו יכול לנקוב בשמות של חמישה כותבים עיתונאיים ברמה של מיברג? שלושה? שניים?). אבל אין עוד מו"לים שישלמו לנו משכורת. עצוב, טרגי, מדכא, לא הוגן. אבל זה מה שיש. ולבסוף גם מיברג הכיר במציאות באיחור מאוד לא אופנתי, ופתח אתר-בלוגייה משלו - "אחר". שם בהחלט הולם.

עיר מקלט

כי הבלוג הוא מחוז החפץ וגלגל ההצלה של העיתונאי ביום שאחרי. לעיתונאי לשעבר. לעיתונאי בדימוס. הבלוג הוא המקום שבו מיברג ודומיו, ואנוכי הקטן ועמיתיי ועוד רבים וטובים (והרבה מאוד טובים הרבה פחות) יכולים להפגין משהו מהכישורים שהיו להם, את המיומנות וגם את האגו - סחורה שאף אחד לא מוכן לשלם עבורה עוד.

כבר נאמר ונכתב רבות על קצב ההזדקנות המטאורי של העוסקים העיתונאיים במדינתנו חסרת הסבלנות. פעם נהפכנו לבלתי רלוונטיים בגיל 50, אחר-כך זה נהפך ל- 45 או 40 - היום הקריירה של מרבית אנשי המקצוע הזה גוועת בטרם עת עוד לפני שמלאו להם 30. העניין הוא שהצעירים הם עדיין בגיל שבו אפשר להתחיל את החיים המקצועיים מחדש. ללמוד משהו, לנסוע, לחזור, ללכת למקומות אחרים. הם רק בהתחלה. אבל מה עושה עיתונאי שנפלט מהמערכת בגיל 45? 50? ויותר? כמובן - הוא נכנס לדיכאון ופותח בלוג.

עבור העיתונאי המקצועי שלא עובד במקצוע, הבלוג הוא עיר המקלט. בבלוג שלו הוא לא תלוי בגחמת המו"ל המתנתק והעורך הראשי המתלקק; בבלוג שלו לא חלה עליו מכסת מילים והעמידה בדד-ליין; הוא גם לא מחויב לנושא סיקור שנכפה עליו; מותר לו להביע את דעתו האישית. אף אחד לא מקצר לו את הטקסט, אף אחד לא הורג לו את הפואנטה.

מצד שני, מעמד בלתי פתור בעיניי הוא תופעת העיתונאים הפעילים שכותבים בלוגים - במקביל לעבודתם העיתונאית השוטפת, השכירה. כי לכאורה, אם עיתונאי מקבל משכורת מעיתונו או מערוץ הטלוויזיה שבו הוא מועסק - לשם מה לו בלוג? האם מה שהוא לא מפרסם באוויר ראוי לפרסום דווקא בבלוג? אבל יותר מזה: האם אנחנו יכולים להאמין שמי שמקבל את משכורתו ממוזס, נמרודי, שוקן, פישמן, מימן או ורטהיים - אכן יכול להביע את דעתו באופן חופשי וללא שיקולים זרים בבלוג האישי שלו? תרשו לי לפקפק.

מעיון לא מדעי במבחר הבלוגים של עיתונאים פעילים, התחושה היא שמדובר במסלקה של עודפים, בארכיון אישי  פרטי; של חומרים שיד עורך לא נגסה בהם; של מיצי קיבה שלא עברו סינון; מעט מאוד מידע עם בשר, פירורים של אינפורמציה בעלת ערך שתשכיל אותנו, הקוראים; דעות אישיות לא לגמרי מגובשות וקצת רכילות לא מזיקה.

מצד אחד רביב דרוקר. בצד השני בן כספית

מעטים ונדירים הם המקרים שבהם עיתונאי פעיל ושכיר מרשה לעצמו להגיד דברים של טעם בעמוד האישי שלו, בעמוד הבלתי מבוקר (לכאורה). רביב דרוקר הוא דוגמה אחת בולטת, הוא ובלוגו באתר נענע10 (ושימו לב: ככלות הכל, הבלוג יושב באתר הבית. ככה זה). האנטי-תזה לדרוקר היא עמיתו ממעריב, בן כספית. קשה לאתר בידול כלשהו בין כספית העיתונאי והפרשן בעמודי החדשות או המוסף הפוליטי של מעריב - לבין כספית הבלוגר בעמוד הבלוג באתר. אותה גברת, אותה אדרת בדיוק, פעם פה ופעם שם. בשביל מה, בעצם?

ב- NRG פתחו לא מכבר איזור של בלוגים, שבו כותבים אנשי העיתון וכמה כותבים חיצוניים שמשתתפים לעיתים מזומנות בכתיבה בעיתון. בן-דרור ימיני, גיא מרוז, מנחם בן, קלמן ליבסקינד, מיה בנגל, ליאת תימור, ארא"ל סגל, אריק בנדר ועוד כמה. גיא מרוז, מנחם בן, בן-דרור ימיני - הם בלוגרים קלאסיים. בוטים, נחרצים, פרובוקטיביים, מעוררי תגובות, מושכי אש. ואכן, כל פוסט של הבלוגרים האלה עמוס במאות ולעיתים אלפי תגובות. נכון, מרבית התגובות הם בפורמט טוקבקים אופייניים של  NRGו- ynet - אבל בכל זאת, יש תגובות.

וכמה תגובות לדעתכם רשומות בפוסט האחרון שהצלחתי לאתר בבלוג של הבלוגר בן כספית? ניחשתם נכון: אפס. הפוסט האחרון מאת כספית שאותו הצלחתי לדוג היה חסום לתגובות. בלוג קלאסי של בלוגר קלאסי. אגב, בעמוד הבלוגים של NRG  חיפשתי, לשווא, הפניה לבלוג של כספית. הוא לא היה שם. מסיבה כשלהי הסירו אותו. ממש יומן רשת.