בחירתו של נוחי
אין עיתונאי ישראלי שהחמיץ את הידיעה החמה של הימים האחרונים: "נוחי דנקנר עושה שופינג", דיווחו הכותרות, וגם נידבו כמה פרטים. זו כבר עזבה את הארץ (בדרך חזרה לרחוב קרליבך), הצעות מפתות כבר הופנו לכוכבים אחרים בעיתון של החושבים. והחיזור הגדול אפילו עוד לא התחיל.
אין עיתונאי ישראלי שחושב שהוא שווה משהו שלא נדרך. אנשי מקצוע זמינים בתחום הזה יש הרבה – מקומות עבודה נחשקים כמעט שאין. אין עיתונאי, גם אלה שעובדים במקצוע ובוודאי אלה שכרגע מובטלים מהמקצוע, שלא חולם על הטלפון המיוחל מהמו"ל – ממזכירתו של המו"ל – שמזמן אותו לפגישה ("בלתי מחייבת"). מי שהיה בסיפור הזה יודע ומכיר. זה החלום. תפקיד חדש, תואר מחמיא, הרבה יותר כסף. ולא פחות חשוב: הליטוף לאגו. הו האגו.
זו לא הפעם הראשונה שחילופי בעלות בתקשורת הישראלית מזניקים שכבה דקה של עובדים עיתונאיים אל מעבר לקשת. לפחות לשעה קלה. הסיבובים של מקסוול ונמרודי ו גוזינסקי ורכיב במעריב, הקמת רשתות המקומונים המתחרות לרשת שוקן (קבוצות ידיעות ומעריב), הקמת ערוץ 2, הקמת ערוץ 10, הקמת ישראל היום. ועכשיו מעריב החדש של נוחי דנקנר. אין לעיתונאי בישראל יותר מדי נחת כלכלית וגם לא מי יודע מה אופציות; להזדמנות כזאת הוא מחכה לפעמים קריירה שלמה.
המטרה: לרוקן את הבניין ברחוב שוקן
כרגע נראה שהשופינג של דנקנר מתמקד בעיתון הארץ, ולא בכדי. מיפוי גס של היריבויות בעיתונות הישראלית כיום מציג שני זוגות של יריבים, שמתמודדים על אותם פלחי שוק: ידיעות אחרונות מול ישראל היום – מעריב מול הארץ. הרבה נכתב וסופר על היריבות של אדלסון ומוזס; הקרב על ההשפעה והתודעה; על מספרי התפוצה האסטרונומיים; על מלחמתו של הפטרון של נתניהו נגד האנשים של אולמרט, סיפורי שרה מול השמצות עליזה, הקרבות על נקודות ההפצה, המלחמה על הרחוב, על תחנות הרכבת. על מסעודה משדרות. ובצל המלחמה הגדולה, הקטנים מתקוטטים על השאריות.
לנוחי דנקנר אין סיבה ואין אינטרס להיכנס למלחמה ולאיים במשהו על אדלסון. בטח לא להתעמת עם מוזס. על אדלסון הוא בונה שיכניס לו הרבה מיליונים בשירותי הדפוס, וכדאי גם לשמור על ממשק נוח מול קריית הממשלה ומשרד האוצר; את נוני הוא צריך בשביל העוצמה של ידיעות בשוק הפרסום ובשאר אמצעי התקשורת. בכל זאת, מעריב הוא רק פרומיל מערך נכסי דנקנר בכל תחומי החיים בישראל. ואם צריך לפרסם את סלקום, מעריב לבדו לא יעשה את העבודה.
אז הוא הולך על הראש של שוקן. באופן טבעי, מה שצף מעל לפני השטח אלה השמות המוכרים. הטאלנטים. אבל מתחת לרדאר טסות האינטריגות, התשוקות, הנקמות קטנות והתוכניות הגדולות. הארץ הקפיטליסטי של דה-מארקר נזכר פתאום שהוא עיתון חברתי ותוקף את הטייקונים? עורך המוסף נלחם במחלת הריכוזיות? הפרשן החברתי המוביל מטיף לרגולציה הדוקה? העיתון הכלכלי טורח שוב ושוב למפות בסרקזם את "שלטון המשפחות"? נוחי שומע וממתין. ועכשיו זו ההזדמנות הגדולה שלו להיפרע. גם באידיאולוגיה וגם בכסף.
שוקן יחטוף מכלי הנשק שהוא עצמו הכניס למערכה
ושוב, כמה אירוני, יכה הבומרנג בעמוס שוקן. והוא הולך לחטוף מכלי הנשק שהוא המציא. הוא זה שהכניס לעולם העיתונות את החוזים האישיים; הוא זה ששבר את ועדי העובדים של הארץ, כאשר הקים את חדשות וחילץ את הגיליונות הראשונים מבית הדפוס באמצעות מסוק; שוקן המו"ל הוא זה שפתח את שערי בית הדפוס שלו בפני האיש שכל מטרתו בחיים היא להנציח את שלטון הימין הקיצוני – מטרה שהיא הנגטיב המוחלט להשקפת העולם של שוקן האדם.
מצד אחד שוקן חוטף על זה שהכניס שותפים ממוצא זר ומפוקפק (אחד עם עבר גרמני בעייתי, האחר בעל רקע רוסי לא מפוענח); בדרך הוא מתפרנס מהממון של טייקון שהשקפת עולמו מדירה שינה מלילותיו; ובסוף הוא עלול לגמור עם עיתון נכה, בלי כוכבים ועם בור גדול בהכנסות.
ובכל זאת – נוחי הוא האיש שהציל את מעריב
ייאמר כאן ועכשיו: אין לי מלה אחת רעה להגיד על החלטתו של נוחי דנקנר לרכוש את מעריב. ברור לגמרי שהוא לא פילנתרופ וזו לא נדבה, אלא החלטה עסקית ואסטרטגית קרה ושקולה. אלא שכל מי שרוצה דמוקרטיה, חברה בריאה, עיתונות רחבה ומגוונת, ריבוי דעות ודיון פתוח – הדבר האחרון שהוא רוצה לראות זה עיתון שמת ונסגר. דנקנר, כמעט בוודאות, הציל את מעריב מכליה. פשוט כך. עומס החובות, הייאוש של בעלי הבית הקודמים, הכיוון העסקי, המגמה – הביאו את מעריב לחדלון גמור. סכנת הסגירה היתה מוחשית ומיידית.
נוחי דנקנר הציל את מעריב מסגירה. אולי ההשקעה הזאת היא בשבילו כסף קטן, אבל עובדה היא שהוא עשה את זה ואחרים לא.
אבל. ויש הרבה אבל. הרבה נאמר על עוצמתו של נוחי דנקנר במשק הישראלי. כוחו העצום בכל תחומי התעשייה, טלקומוניקציה, בעלויות צולבות, היקף ההשפעה הישירה והעקיפה. ככל שדנקנר בא למעריב בידיים נקיות, הוא עלול להסתנוור מהכוח. ואפילו לא במתכוון. והיו דברים מעולם. בעלים של עיתון ששולט על תקציבי פרסום של מסה קריטית מהעסקים הכי כבדים במשק, צריך להיות קדוש אמיתי בשביל שלא יתפתה לעשות שימוש – אפילו אם הוא סביר והגיוני בעיניו – בצעצוע שרכש לעצמו.
דנקנר נכנס לשוק תחרותי ורווי יצרים, שוק עם שחקן אחד שמרוויח, כמה שחקנים שפשוט לא מסוגלים להרוויח ואחד שלא אכפת לו לא להרוויח, ואפילו להפסיד. ללא תחתית. דנקנר יכול – בהרף עין ממש – לשבור את המשוואה הקיימת היום ולהקים משוואה חדשה תחתיה. הוא, ורק הוא, יקבע אם המשוואה החדשה תהיה פתח לחברה טובה קצת יותר. או להיפך.
