עסקת שליט: הכישלון המוחלט של העיתונות

אם הייתי עורך מעריב, או ידיעות, או הארץ, או חדשות ערוץ 2 או 10, הייתי משתדל לחפור טיפה יותר עמוק בסיפור המצעד של משפחת שליט.

אם הייתי בעלים או בעל שליטה או עורך ראשי של כלי תקשורת חשוב ומרכזי, הייתי מנסה לפרק באופן קצת יותר עמוק ואינטליגנטי את הטענות של מצדדי העסקה לשחרור גלעד שליט. ובעיקר של מתנגדי העסקה.

אם הייתי עורך ראשי, בעל עמדה, בעל שליטה, אם הייתי בעמדה של כוח והשפעה בתקשורת - הייתי לוקח את הדיון הזה למקום מעט שונה.

כי הטענה הדמגוגית הרווחת בקרב מתנגדי העסקה היא פשוטה ושקופה כמו תמיד בתעמולה הימנית המיליטנטית הכוחנית. בתמצית זה אותו "אל תתנו להם רובים" של ימי אוסלו העליזים. זה הולך מצוין עם "פרס יחלק את ירושלים", עם "ברק יפנה את השטחים" ובעיקר עם "ביבי טוב ליהודים". זה פשטני, זה דמגוגי, זה לאומני וזה בעיקר פחדני. ולמה? כי זה לעולם לא עוסק בשורש העניין. העיתונות הישראלית השטחית והעצלה תמיד תעדיף לעסוק במסובב ולא בסיבה.

בדיון על כן או לא לעסקת שליט, הכל סובב סביב הרגש. הפחד. המוות. השכול. הסבל האישי. גם הדיון האסטרטגי לכאורה נגוע באותן המוגלות בדיוק. מצד אחד - גורלי המר של חייל צעיר אחד, שנמצא בשבי כבר יותר מארבע שנים; הסבל שלו ושל בני משפחתו וחבריו הקרובים; מצד שני - בתגובה פבלובית קלאסית - דעתן של משפחות קורבנות הטרור של אותם מועמדים לשחרור. זה פשטני, זה עצלני, זה מטופש. כי בוודאי שבני משפחת שליט יוותרו על כל הרוצחים, הגנבים, על חצי מירושלים וגם על בית המקדש השלישי בשביל להציל את בנם; וברור שחלק ניכר מקורבנות הטרור לא מוכנים בכלל לשמוע על קיצור של יום אחד מאינספור מאסרי העולם שנגזרו על רוצחי בניהם. אז מה? מה המשמעות של כל זה? מה בדיוק זה אומר? איפה כאן השורה התחתונה?

גם שיטת האיזון האוטומטי (הקדוש) של הבאת הטיעונים בעד ונגד, די מיצתה את עצמה. גם היא שקופה וחסרת דמיון. על כל משפחה של קורבנות טרור שמתנגדת לשחרור, אין בעיה להביא קורבן טרור שתומך בעסקה; על כל עיתונאי שתומך בעסקה אין בעיה להביא פובליציסט שמתנגד בתוקף; על כל ראש שב"כ מכהן, שאומר ששחרור כזה יהיה אסון אסטרטגי (לא פחות) - מביאים מיד שלושה לשעברים שאומרים שזה קשקוש ואפשר לשחרר ואין ברירה. וכן הלאה. הכל שבלוני, הכל צפוי, הכל קל מדי.

אז אם הייתי עורך מעריב, הייתי מנסה להעלות כמה שאלות קצת יותר מהותיות.

למשל:

-          למה בכלל אנחנו מחזיקים כאן יותר מ- 12,000 פלשתינים במחנות מעצר במשך עשרות שנים? כמה מהם באמת רוצחי המונים? במה המעצרים האלה תורמים לנו לחוזק המדיני ולביטחון?

-          ובקפיצה קטנה צפונה: אם כבר ברחנו מדרום לבנון, לשם מה אנחנו מתעקשים להחזיק באיזה דונם וחצי של מה שמכונה "חוות שבעה"? במה זה בדיוק תורם לביטחון האזור ולהרחקת המלחמה הבאה?

-          ונניח שנשחרר כמה מאות פלשתינים, מתוכם כמה מאות רוצחים; ונניח שחלקם אפילו יחזור לגדה המערבית; מי יוכל למנוע מאיתנו לעצור את כולם, או (יותר עדיף) לחסל אותם בזה אחר זה בזמננו החופשי? אנחנו הרי צבא חזק ומדינה נחושה ומחזיקים בשב"כ הכי טוב בעולם, לא?

-          ואם כבר שאלנו את זה, אז בואו נחזור שאלה אחת לאחור: למה הם בכלל בכלא הישראלי? למה לא חיסלנו את כל המרואן ברגותים והאחמד סאדאתים והקוזו אוקמוטואים והסמיר קונטרים? לא היה פשוט ונכון יותר לירות בכולם בראש מיד עם סיום האירוע, ולחסוך מאיתנו משפטים יקרים ומאות שנות כלא מצטברות - ובעיקר את החטיפות וההרג שנועדו לשחרורם?

-          ואם גלעד שליט נבחר להיות מגש הכסף שעליו נשען ביטחון ישראל כולו - איפה בדיוק אלה שהיו אחראים למחדל החטיפה שלו? האם שמענו על הדחת מג"ד כלשהו? מח"ט" אוגדונר? אלוף פיקוד? רמטכ"ל? שר ביטחון? האם גלעד שליט הוא הש"ג המודרני של ליל הגלשונים ההוא?

-          ובשביל מה בדיוק נעצרו ונכלאו המוני חמאסניקים בדרגות שונות כ"קלפי מיקוח"? מישהו בכלל ביקש אותם? מישהו היה מוכן להתמקח עליהם? לא למדנו מספיק מהחטיפות הנואלות והמטופשות של הלבנונים, ביניהם רשעים ותמימים גם יחד? כולם הרי שוחררו לבסוף בלי שקיבלנו את רון ארד, וגם בכירי החמאס שוחררו וישוחררו מבלי שנקבל את גלעד שליט. מילא שאנחנו לא מסוגלים לחזות את העתיד - אבל גם לא ללמוד משהו מהעבר הקרוב?

-          ואם הטלתם סגר דמיקולו על עזה, בשביל ללחוץ על התושבים שילחצו על החמאס שילחץ על הארגון שמחזיק בשליט - זה עזר? במשהו? במילימטר? ואם כבר הטלתם - למה הסרתם את הסגר הזה? ייתכן שהוא לא הביא את התוצאה המבוקשת?

יש כל-כך הרבה שאלות מהותיות שאפשר לשאול סביב הפארסה הזאת, של עסקת שליט כן או לא. כמו למשל: האם כאשר בן אלים ורצחני של משפחת פשע משתחרר מהכלא - מישהו מבקש את רשותם של הקורבנות שלו? כאשר נהג שדרס למוות בהיותו שתוי ומסומם משתחרר על התנהגות טובה (אם הוא בכלל נכנס לכלא) - מישהו מבקש את רשותם או דעתם של בני משפחת הנדרס? וכאשר פדופילים מסוכנים מסיימים את תקופת הכלא או האשפוז שלהם וחוזרים לחברה - מישהו מזהיר או מגן על הילדים הקורבנות או הוריהם האומללים?

התשובה היא כמובן שאף אחד לא שואל ואף אחד ממילא לא עונה. העיתונות שלנו שטחית, עצלנית ועלובה. מעריב מתגייס למצעד של דמעות, מצעד שלא יביא דבר; עיתונים אחרים עומדים מנגד, ומחכים לראות לאן נושבת הרוח, ורק אחרי שיהיו בטוחים שלא יאבדו ולו מנוי אחד - ישחררו את הבלון הצהוב.

כי כמו בטרגדיה של רון ארד, כמו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה, כמו באינתיפאדות למיניהן, כמו בהתקפות הטרור ובבניית הגדר והמחסומים, כמו בסגר ובמצור, כמו במעצרים ובהרג, כמו במשט והשייטת, כמו ביחסים עם אובמה וארדואן - אף אחד לא מוכן להיכנס לעובי הקורה של השאלות המהותיות שלנו כאן. להפריד אחת ולתמיד בין הסיבה למסובב. בין הפשע לעילה שלו. בין החברה לכיבוש, בין מדינת ישראל לארץ ישראל.