שרי אריסון, בנימין נתניהו, זהבית כהן, יובל שטייניץ, עפרה שטראוס, עמיר פרץ, בני גנץ, נוחי דנקנר, דן חלוץ, עידן עופר, גבי אשכנזי, אהוד ברק, בנימין נתניהו. חלקם עשירים, כולם בכירים, מיעוטם עוסק בכסף שלנו, מקצתם אחראים לחיינו, כולם נוגעים לאיכות חיינו. כולם חשופים. יושבים בבתי זכוכית, חשופים בצריח. הם עבדו קשה מאוד בשביל להגיע לשם, הם ביקשו את זה, הם חתרו לזה. והנה, כאשר הם שם – הנם נדהמים כשהשמש מכה בהם.
אז הם מסתתרים. נכנסים פנימה וסוגרים מדפים.
מהות המנהיגות היא קבלת החלטות, עמידה על עקרונות, אנושיות סבירה ואכזריות במידה, גמישות ויכולת אלתור, אבל יותר מכל דבר אחר: קבלת אחריות. גמגום אחד קטן ואתה אבוד. תשאלו את לוי אשכול. תלמדו מווינסטון צ’רצ’יל. אתה רואה בעצמך מנהיג? לך עם האמת שלך, תתייצב מול הציבור שלך, תעמוד מאחורי ההחלטות שלך, הצג מראית עין של ביטחון, החלטיות, אמת, אמינות. תהיה מנהיג. תהיה ראוי לאלה שנושאים אליך עיניים.
אבל המנהיגות פסה מן העולם. אף אחד לא מוכן יותר להתייצב ולנמק את החלטותיו, לעמוד על עקרונותיו, לעמוד איתן מאחורי האני מאמין שלו, לקבל אחריות על המחדלים שלו.
(Read on …)
אין עיתונאי ישראלי שהחמיץ את הידיעה החמה של הימים האחרונים: "נוחי דנקנר עושה שופינג", דיווחו הכותרות, וגם נידבו כמה פרטים. זו כבר עזבה את הארץ (בדרך חזרה לרחוב קרליבך), הצעות מפתות כבר הופנו לכוכבים אחרים בעיתון של החושבים. והחיזור הגדול אפילו עוד לא התחיל.
אין עיתונאי ישראלי שחושב שהוא שווה משהו שלא נדרך. אנשי מקצוע זמינים בתחום הזה יש הרבה – מקומות עבודה נחשקים כמעט שאין. אין עיתונאי, גם אלה שעובדים במקצוע ובוודאי אלה שכרגע מובטלים מהמקצוע, שלא חולם על הטלפון המיוחל מהמו"ל – ממזכירתו של המו"ל – שמזמן אותו לפגישה ("בלתי מחייבת"). מי שהיה בסיפור הזה יודע ומכיר. זה החלום. תפקיד חדש, תואר מחמיא, הרבה יותר כסף. ולא פחות חשוב: הליטוף לאגו. הו האגו.
(Read on …)
מומחי המדיה החברתית מנסים לשכנע אותנו שאפשר להיוולד, לחיות וגם למות בלי לצאת מהפייסבוק. מספרים לנו שכולם חיים שם בהרמוניה: יצרנים, משווקים, נותני שירותים, ספקים ולקוחות. מפמפמים לנו ללא הרף שרק אם נחפש מספיק, נעשה את הדברים נכון, נדע לספר את הסיפור ולהעביר אותו – נראה את האור. סליחה, את הכסף. וואלה?
חתיכת כאב ראש הפייסבוק הזה. בעיקר כשצריך להוציא ממנו משהו מעבר לאגו, מונה החברים והלייקים, החנופה לרגע, הדיאלוג השנון והסיפוק הממכר כשאתה מגלה שיש מי שקורא אותך וגם מתייחס להבלים שלך.
רומזים שיש שיווק אחר, אמר המשורר (לא, לא יונה וולך. גם אם היתה חיה, היא לא היתה מבלה איתנו כאן). רומזים לנו שאפשר לעשות הכל כאן. בחדר הסגור. במתחם החברים הזה. רומזים שהחברים יביאו את החבר'ה, שחבר יביא מאה חברים אחרים, שהכל ויראלי. רומזים לנו שיש כאן פירמידה חוקית למהדרין. רומזים לנו שהכל היום עובד ברשתות החברתיות. שהכל פייסבוק.
אז רומזים. גם רמזו לנו שיש סקס אחר.
אם יש שיווק אחר, הביאוהו לכאן ונדעהו נדבר גלויות, יש או אין. שכבר אנחנו עייפים מאוד.
אומרים לנו שיש שיווק אחר ולא צריך לצאת מגבולות ארבע הקירות האלה. קירות הפייסבוק. אומרים לנו שכולם כאן – הושט היד וגע בם.
(Read on …)
העיתונות רודפת. העיתונות מכפישה. העיתונות משמיצה. העיתונות פועלת מתוך אינטרסים כלכליים של בעלי השליטה. העיתונות מעודדת שנאה. ראש הממשלה ורעייתו מוכפשים בגלל מאבקים בין בעלי שליטה בעיתונות. העיתונות מחפשת רק את השלילי. העיתונות שמאלנית. העיתונאים שכחו מה זה להיות יהודים.
גזר דין מוות ראוי לה, לעיתונות. לתקשורת. למדיה. כולם אשמים. כולנו אשמים. הרדיו והטלוויזיה, העיתונים והמגזינים, הכותבים בעיתון ובעלי הטורים, העיתונאים בהווה ולשעבר, הצעירים והזקנים, אלה שמתפרנסים בקושי וגם אלה שמקוששים חוכמות וסטטוסים ללא תמורה.
(Read on …)
את הפוסט הזה אני משתדל לכתוב מהראש ולא מהבטן, וזה לגמרי לא פשוט. התובנות על עיתון ועיתונות ועיתונים נולדו מתוך הדיון על פיטורי העיתונאים הוותיקים בידיעות אחרונות והמשבר המי יודע כמה שמאיים על המשך חייו של מעריב. זה פוסט על עיתונות ועיתונאים, אבל יותר מזה – זה פוסט על אנשים. על החיבור שבין האנשים למקצוע הזה. בין אנשים למקום העבודה שלהם. ועיתון זה לא רק מקום עבודה. עיתון זה לא עוד מקום עבודה.
מרבית העוסקים בפיטורי העיתונאים מעיתון אחד, בסכנה להמשך קיומו של העיתון האחר, שאלת המשכורות, תנאי העבודה, היציבות, הביטחון התעסוקתי, גיל המפוטרים – משתמשים בצמד המילים "מקום עבודה". אנחנו שומעים גם על "ג'וב", "משרה", "פרנסה" וכיוצא באלה. ובכן, כן: כל מקום שבו אתה עובד ומתפרנס, הוא מקום העבודה שלך, מקור הפרנסה שלך, הגדרת הזהות המקצועית והאישית לך. וכן, גם הג'וב והקריירה שלך. אבל עיתון זה בכל זאת משהו קצת אחר. ובעצם, הרבה אחר. עיתון זה לא רק מקום עבודה. עיתון הוא לא עוד מקום עבודה.
את מרבית שנות השמונים והתשעים העברתי כעיתונאי בהרבה מאוד מקצועות ותפקידים. רוב הזמן בעיתון מעריב. בבית מעריב. במעריב. מעריב היה עיתון וגם בניין וגם מותג וגם היסטוריה וגם מסורת. כשהיית נכנס לבית מעריב, ידעת שאתה נכנס לבית מעריב. ובשבועות האחרונים מעריב שוב נמצא בעין הסערה, נלחם על חייו, סופר את ימיו לאחור. ושוב מדברים על סגירה, ושוב הקשקוש הזה של הפיכתו של העיתון למוצר דיגיטלי בלבד, על צמצום, על הקטנה. ובעצם על חיסול. ושוב מדברים על מקום עבודה, על אובדן מקום עבודה, על שכר עבודה, על תנאי עבודה, על אובדן מקומות עבודה.
אוסף של אנשים שמייצרים מוצר שהוא הרבה יותר מסכום חלקיו
אבל עיתון הוא לא רק מקום עבודה. מערכת עיתון היא חלל של חדרים ומשרדים ואולמות ומחשבים ומצלמות וטלפונים ותוכנות ושרתים ומכונות דפוס ואינספור מרכיבים ייחודיים, שהחיבור ביניהם יוצר סביבה שהיא הרבה יותר מסכום חלקיה. עיתון הוא מקום עבודה שבו סוף כל יום אתה בורא מוצר שהוא חלק מההיסטוריה, שמתחילה ברגע שמכונת הדפוס פולטת על העותק הראשון של גיליון אותו היום (או השבוע או החודש); וההיסטוריה הקטנה הזאת היא בלתי הפיכה. נגעת - נסעת; טעית – אכלת אותה לנצח בדפי ההיסטוריה של הארכיון. של כל הארכיונים. עיתון הוא גוף חי, שבכל מחזור ייצור שלו נוצר מחדש מוצר שיש לו חיי נצח. לא פחות. ובגלל זה, עיתון הוא לא סתם עוד מקום עבודה.
(Read on …)
אחרי שהשתחררתי, הרופאים המליצו לי על ביקור שבועי בוויקיפדיה. אז הצצתי, וגיליתי ש"צונאמי" זה לא בדיוק "גל גדול" (וגם לא גל גדות) כפי שלימדו אותנו מאז הקטסטרופה בדרום מזרח אסיה. מסתבר שמדובר ב"גל בנמל". נכון, זה גל גדול מאוד – אבל התרגום הוא "גל בנמל".
למה זה חשוב? כי כל מה שקורה מסביבנו בימים האחרונים ואפילו בחודשים האחרונים מצריך עיון יומיומי בוויקיפדיה. ביקור חודשי או שבועי לא יספיק. וגם במילון. וגם בספרי היסטוריה והיסטריה.
העולם כמרקחה, והפעם זו באמת לא קלישאה. וכאשר העולם כמרקחה, המוזות (במקרה שלנו העיתונאים) כמובן לא שותקות. מאז שהחלו המהומות בטוניסיה, אי שם באלף שעבר, דרך ההפיכה במצרים, מלחמת האזרחים בלוב, הופעות הביזאר של קדאפי (ואולי קזאפי? או שמא קד'אאאפי?), המהומות במדינות המפרץ ובתימן, רעידת האדמה הקטלנית בקרייסצ'רץ' שבניו-זילנד (איך, איך זה שבכל אזור אסון מתים בעיקר ישראלים?!), הקטסטרופה הנוכחית ביפן והטבח בהתנחלות איתמר – כלי התקשורת הישראלים נהפכו לצוות כותבי ועורכי ויקיפדיה.
(Read on …)
בשבועות האחרונים פרסמתי כאן כמה עקרונות לסדר יום חדש. מצאתי לנכון לרכז יחד את עיקרי המצע. זה חילוני, זה אזרחי, זה אפילו שמאלני. בלי להתבייש, בלי למצמץ. מצנע, לטיפולך
1. עקרון הבסיס למניפסט האזרחי החדש: נבחרי הציבור עובדים אצלנו. בשבילנו. אנחנו לא הנתינים שלהם – אנחנו המעסיקים שלהם. אנחנו נשלם את משכורתם, נעניק להם סמכויות ותנאי עבודה – ובתמורה הם יעבדו בשבילנו.
זה נשמע לכם מובן מאליו? מה שאנחנו שכחנו, הם עוד לא למדו.
2. האחריות הניהולית ו/או הפלילית תהיה ישירה ומיידית. כל מי שנושא בתפקיד – אחראי למעשיו ובעיקר אחראי לנזקים של מעשיו.
במקרה של תקלה חמורה, אסון לאומי, אבדות בנפש ו/או נזק כלכלי כבד לקופה הציבורית – השר, המנכ"ל והפקידים הממונים מועברים מתפקידם. אין סמכות ללא אחריות.
3. חובת התאמה בסיסית של שרים ומנהלים לתפקידיהם ומניעת ניגוד אינטרסים. מנהיג עובדים לא יכול להיות שר ביטחון; גנב מועד לא ייתכן שיהיה שר אוצר; חרדי שמקדש קברים ומחזיק מתים בטיפול נמרץ לא יכול להיות שר בריאות; בריון גס רוח ואיש ריב ומדון לא יכול לשמש כשר חוץ; שר הפנים לא יכול להיות נציג של מיעוט, שנבחר במוצהר רק בשביל לדאוג לבוחריו ו/או רבניו.
ראש ממשלה, גם כאשר הוא כבול באילוצים קואליציוניים, מחויב למנות את שריו וסגני שריו ברמה סבירה של התאמה. כי אחרת זו מעילה באמון העם. מנכ"לים, מנהלים בכירים, מינויים מקצועיים – חייבים להיות מינויים מקצועיים.
4. סדר-יום אזרחי. מאז ומעולם, חיינו ומותנו כאן הם קרבן על מזבח הביטחון. יש לנו צבא עצום שמתאים למלחמת ש' ב-ש', מלחמות מדבר שכבר איננו; מערכת התחבורה שלנו מביישת מדינות בעולם השלישי; אין לנו גבול מוכר ומוגן; אין לנו הגנה אמיתית על העורף; אנחנו נוטשים את הורינו הזקנים ומזנים את חינוך ילדינו.
לא עוד ספרטה.
5. דת ומדינה. דת לחוד – ומדינה לחוד. וליתר דיוק: אמונה ומדינה. אין קשר ואסור שיהיה בין השניים. יבוטלו מיידית חוקי הכשרות, ההפרדות, האפליות, האיסורים; מניעת תחבורה ציבורית ותעופה אזרחית בשבת; תבוטל הרבנות הראשית והמקומית ואין שום סיבה שיהיה כאן ג'וב בשכר שתוארו "רב" או "משגיח כשרות".
למי ששכח: אמונה היא בחירה אישית היא לא חוק. וכך לגבי נישואין, גירושין, ילודה, ברית מילה, קבורה וירושה.
איש באמונתו. נקודה.
לפני משהו כמו ארבעים שנה, אולי קצת יותר, אולי טיפה פחות, אבא שלי נכנס הביתה מהנגרייה שבה עבד כשותף בקואופרטיב, עבודה מלאה באהבה ואמנות ומסירות שכבשה אותו מהיום שבו עלה לארץ מאירופה ההרוסה. הוא נכנס הביתה עם מזוודה מעץ שהוא ניגר בעצמו, מזוודה עם כמה כלי נגרות ידניים. הוא אמר לנו: זהו. עזבתי. מהיום אני עצמאי.
זה היה בערך ב- 1970. מאותו היום ועד ליומו באחרון, בסך הכל 12 שנים מאוחר יותר, הוא היה עצמאי. בלי רשת ביטחון, בלי מישהו שישלם את משכורתו, בלי פנסיה ובלי חסכונות. במסכת חייו הקצרה מדי הוא ידע הצלחות מקצועיות ואמנותיות אדירות. כל מי שהכיר אותו ואת עבודתו ידע להגיד שני דברים שאין למעלה מהם: הוא היה בנאדם והוא היה איש מקצוע. בנאדם נהדר ואיש מקצוע מעולה. הכי טוב שיש.
הוא לא היה איש עסקים. הכי רחוק מזה. הוא היה טוב מדי, נדיב מדי, תמים מדי. אנשים ניצלו אותו ואת טוב ליבו. אנשים טובים ואנשים רעים נהנו מהכישרון הנדיר שהיה לו ומהלב הטוב שפעם בו. כשמת, סתם כך פתאום, השאיר אחריו הרבה אנשים אוהבים וגם קצת חובות. הוא לא השאיר חסכונות, לא פנסיה ולא קרנות. אפילו מביטוח החיים שרכש כמה שנים לפני כן לא נשאר הרבה.
(Read on …)
ב- 11 השנים האחרונות אני לא בדיוק עובד במקצוע שהוא המקצוע שלי. אני עוסק בו לא מעט, אפילו הרבה יותר משעשיתי בעשרים השנים שלפני כן – אבל אני לא מקבל משכורת מכלי תקשורת בשביל לעשות את מה שאני עושה.
וככה, בלי להתכוון, הימים האחרונים החזירו אותי כמה שנים טובות לאחור. לא רגשות אשמה, לא בקשות סליחה מזויפות, לא חשבון ולא נפש. לא מאמין בקשקושים האלה. ובכל זאת, חזרתי וחשבתי – ולא בפעם הראשונה – על המקצוע שבחרתי לעצמי לפני שלושים שנים כמעט. ואולי זה היה המקצוע שבחר בי. והמחשבות מגלגלות אותי לתהייה מה הביא לכך שכבר יותר מעשור אני מתפרנס ליד המקצוע שלי, ולא ממנו. נכון, אני עוסק הרבה מאוד בכתיבה, אבל אף אחד לא משלם לי על כתיבתי. הכתיבה שלי מגיעה ללא מעט אנשים, אבל ממקום די שולי ורחוק ממרכז הבמה התקשורתית. והאמת היא שזה מכעיס. גם אותי, אבל יותר מזה את סביבתי.
(Read on …)
כשאני מביט לאחור אל ראשית ימי בעיתונות הישראלית – אני מנסה לשחזר את החלומות שהיו לי אז, לחזור אל השאיפות המקצועיות, לנסות להבין את האנרגיות שהיו ואינן עוד. אז, עוד לפני שנכנסתי והתחלתי להסתובב במסדרונות העמוסים של מערכות העיתונים, עוד היתה לי הפנטזיה ההיא, הרומנטית, על העיתונאי של פעם. העיתונאי שחוקר ובודק, העיתונאי שמחובר לצינורות ומקורות המידע, האיש שיודע הכל. רציתי להיות האיש שידע יותר מדי. האיש שכותב פחות ממה שהוא יודע – ויודע הרבה יותר ממה שהוא כותב.
די מהר החלומות הרומנטיים נהפכים לשגרה מיוזעת, ספוגה בעשן סיגריות, מתפוגגת לתוך האפרוריות והקטנוניות של האנשים. זו של הכותבים כמו גם זו של מושאי כתיבתם. כל-כך מהר זה נהפך ללא מעניין. למשעמם. לפתטי. לעלוב.
במבט מרחוק, אנשים נראים גבוהים וגדולים מכפי שהם באמת. מקרוב הם נעשים קטנים מאוד. הפער הזה ניכר היטב בעיתונות הספורט שבה התחלתי את עבודתי העיתונאית. לפעמים ככל שהספורטאים גדולים יותר מרחוק – ככה הם קטנים מאוד כשמכירים אותם מקרוב. ואצל פוליטיקאים המצב גרוע הרבה יותר. בעיקר כי אצלם הזיוף הוא כורח. אם ספורטאי יכול להסתתר מאחורי כישרונו והישגיו, הרי שהפוליטיקאי בשביל להיבחר, בשביל להתמנות, בשביל להיות, חייב לזייף, לבלף ולשקר. גם אם זה לא תמיד באזור השחור, הפלילי – זה בטח יושב היטב בשטח האפור.
(Read on …)
העמוד הבא »
